Forbes Israel Logo

בדרך לעצמאות הכלכלית: מצבה הפיננסי של ישראל איתן מתמיד – אז למה האזרחים לא מרגישים כך?

עצמאות פיננסית

ערב יום העצמאות שבה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג מכנס האביב של קרן המטבע בוושינגטון. פלוג ניצלה את הנסיעה לפגישה תקופתית עם בנקאים, ובראשם הנגיד לשעבר סנטלי פישר. הנסיעה התקיימה בעיתוי שבו חוסנו של המשק ועצמאות בנק ישראל (באמצעות החוק שיזם פישר) חזקים יותר מתמיד, וגם זוכים בחו"ל להערכה מקיר לקיר. העצמאות חשובה במיוחד בימים שבהם מדובר על חרם אירופאי על מוצרים ישראלים.
אפילו נתניהו למד להעריך את מקצועיות בנק ישראל ואת הנגידה העומדת בראשו. העובדה שהפטור ממע"מ על מוצרי מזון בסיסיים לא יאושר כנראה במו"מ הקואליציוני, מוסברת בעמדת הנגידה וגורמי המקצוע באוצר.

כמה מספרים מדוח בנק ישראל ל-2014, ומנתוני האוצר ומכון היצוא בימים האחרונים, מלמדים שיום לאחר שחגגנו את עצמאות תשע"ה המשק חזק מתמיד. יתרות מטבע החוץ, אחד האומדנים החשובים לעצמאות, הסתכמו במרץ 2015 ב-85 מיליארד דולר. נכון שרכישות המטבע בוצעו במקור משיקולי מדיניות מוניטרית, אבל בהמשך נוספו שיקולים נוספים ובראשם מילוי הקופה למקרה חירום. אם בעבר נהוג היה לשריין יתרות שיספיקו לפחות לשלושה חודשי ייבוא, הרי שעל פי היקפי הייבוא הנוכחיים (84 מיליארד דולר) היתרות יספיקו לשנה שלמה.

צילום: thinkstock

נתון נוסף, המעיד אולי יותר מכל על העצמאות הכלכלית, הוא הירידה בחובות המשק לחו"ל. היחס בין החובות להיקף התוצר, האוברדרפט הלאומי, מצטמצם. היחס, כך עולה מנתוני האוצר, ירד ב-2014 לרמה הנמוכה ביותר בעשור האחרון – 67.1%. לפני חמש שנים עמד היחס על 75.1%. בקנה בינלאומי אנחנו במקום לא רע. בארה"ב עומד יחס החוב-תוצר על 105.6% ובגוש היורו הוא מגיע ל-107.7%.

מה זה אומר מבחינה מספרית? המדינה חייבת לאזרחיה ולמשקיעים זרים 715.8 מיליארד שקל. התוצר (שהוא המשכורת בהשאלה למשק בית) שנועד לשרת את החוב הסתכם בסוף 2014 ב-1.1 טריליון שקל. הוצאות הריבית ששילמנו ב-2014 הסתכמו ב-38.9 מיליארד שקל, הוצאה המתקרבת לגודלו של תקציב החינוך ב-2014. ריסון האוברדרפט הלאומי יאפשר חסכון בהוצאות הריבית לטובת יעדים תקציביים אחרים. בשנה האחרונה פרענו חובות בהיקף 91 מיליארד שקל.

כדי להפחית את רמת הסיכון, פעלה חשבת האוצר מיכל עבאדי-בויאנג'ו להאריך את הזמן לפירעון החובות ל-7.4 שנים בממוצע. ככל שהטווח ארוך יותר, רמת הסיכון למשק פוחתת. האפשרות שבנקאי בינלאומי יתקשר לנתניהו עם דרישה "תחזיר את הכסף עכשיו" הולכת ומתרחקת.

נתוני החשבונאות הלאומית האחרים מחמיאים לא פחות. התוצר גדל ב-2014 ב-2.8%, אחד השיעור הגבוהים במערב. ב-2015 צפוי גידול של 3.5%. התוצר לנפש גדל בחמש השנים האחרונות מ-109 אלף שקל ל-132 אלף שקל, שהם 33 אלף דולר לשנה. אנחנו במקום טוב באמצע ביחס למדינות העולם, אבל יש מקום למקצה שיפורים דרך העלאת הפריון שכל כך מרבים לדבר עליו. האבטלה בירידה. אם לפני חמש שנים היא הגיעה ל-9.5% מכוח העבודה, בסוף 2014 היא נחתה ל-5.9% והמגמה נמשכת. התעסוקה היא הגורם המרכזי בהבטחת מצבו האישי של האזרח.

הלאה. מנתוני מכון הייצוא שפורסמו השבוע, ייצוא הסחורות והשירותים הסתכם ב-97 מיליארד דולר. בחשבון השוטף במאזן התשלומים אנחנו בפלוס של 9 מיליארד דולר. אולם קצב הגידול בייצוא נמצא במגמת האטה ויש כאן מקום לדאגה.

בייצוא לנפש (11,780 דולר) אנחנו במקום ה-31 מבין מדינות העולם, אבל כבר ידענו ימים יפים יותר. יש להניח שבתקציב שיאושר בקרוב יינקטו המהלכים החיוניים לעידוד הפעילות בסביבה הבינלאומית המאתגרת. ואיך נהוג לומר? הטבלה לא משקרת. לנתונים הסבירים יש השפעה חיובית על הבורסה. מדד ת"א 100 (המשקף את שווי 100 החברות הגדולות) עלה ב-2014 ב-6.7% ומגמת העלייה נמשכה גם מתחילת 2015.

על אף כל האיומים הביטחוניים, האזהרות מפני הגרעין האיראני והסביבה הבינלאומית המאתגרת, דירוג האשראי לפי חברת הדירוג הבינלאומית S&P עומד על +A. הדירוג יכול היה להיות גבוה עוד לו הסכסוך עם הפלסטינים היה נפתר ונטל הוצאות הביטחון היה יורד.
ישראל של אפריל 2015 קרובה יותר מתמיד לעצמאות כלכלית. אז מדוע התחושה הרווחת היא שהעצמאות אינה מחלחלת גם לכיסו של האזרח ותחושת החמיצות עדין קיימת באוויר? מדוע רבים חשים שקשה להם לגמור את החודש ושיוקר המחייה הפך לבלתי נסבל?
אז זהו, שלא הכל אידיאלי. מחירי הדיור הגבוהים הם הבעיה מספר אחת ועל כך קיים קונצנזוס. בימים הקרובים נדע אם כחלון קיבל את ארגז הכלים המתאים לפתרונה. בתחום המזון קיימים סימנים לעצירת מחירים ובמקרים מסוימים גם ירידה. אלא שהדבר החשוב ביותר הוא הביטחון התעסוקתי. רק כך ניתן להבטיח לאורך זמן את העצמאות הכלכלית של כל אחד מאיתנו.

עצמאות אנרגטית

נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, מסרב להתבשם מנתוני המשק. שלשום שיגר לראש הממשלה מכתב ובו הוא מברך על החוק לקידום פרויקטים לאומיים. לצד הגזר הוא אינו מהסס לאחוז במקל: "העיסוק של דיוויד גילה (הממונה על ההגבלים, י"ש) במשק הגז והניסיון לשנות את הכללים באמצע המשחק יעלה למשק בשנים הקרובות 15 מיליארד שקל. דחיית הגעת הגז לתעשייה עלולה להביא לסגירת עשרות מפעלים נוספים, דוגמת נגב טקסטיל וכיתן דימונה".

אין זו הפעם הראשונה שפעמון האזהרה של ברוש מצלצל בעוז. כבעלים של מפעלים בענף הטקסטיל אין כמוהו כדי להבין את חשיבות אספקת הגז כאן ועכשיו.
חזרה למציאות. בשבוע הבא תתקיים פגישה נוספת בין נציגי האוצר לחברות הגז על התנאים להמשך פיתוח המאגרים. הצדדים צועדים בכיוון הנכון לפתרון המשבר. גילה משחק ברוגז ומנהל מלחמה על עצמאותו. הוא מתעניין בעיקר במונח "תחרות", ומודה בעצמו כי "מודל התחרות עלול להביא בסופו של דבר גם לעליית מחיר הגז", כפי שהשיב לשאלת יוג'ין קנדל, ראש המועצה הכלכלית.

לאחר שהתסריט שהוביל לפתיחת משק הגז לתחרות לא יצא לפועל, הורה גילה לפקידיו שלא להגיע לישיבות ההמשך. לעמדתו, מרגע שאנשי נובל אנרג'י חזרו בהם מההסכמות והם מסרבים לפצל את שיווק הגז במאגר לוויתן, אין טעם בהמשך השתתפותו. באוצר מאידך ממשיכים לגלגל פתרונות יצירתיים במטרה להגיע למתווה מוסכם שיוצג בפני שרי האנרגיה והאוצר.

אפילו אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה העורג לשדרוג תפקידו, כבר מבין שהפקידות הלכה רחוק מדי במודלים תיאורטיים של תחרות, ושעמדת הרגולציה עד כה עלולה לפגוע במשק ובהשקעות. באוצר סבורים שהממונה על ההגבלים ישמח אם יאכפו עליו את סעיף 52 המאפשר לממשלה לקבל החלטות (משיקולים של אינטרסים לאומיים) העוקפים את עמדת הממונה. ככה הוא יצא הגיבור מכל הסיפור ההפכפך הזה.

בינתיים העצמאות האנרגטית של ישראל נמצאת בהולד. פיתוח מאגר הענק לוויתן, שהיקפו BCM620 (פי 77 מתצרוכת הגז השנתית של ישראל), יידחה בשנה. אובדן ההכנסות למדינה נאמד בשלב זה ב-12 מיליארד שקל. התוכנית להרחבת מאגר תמר, המכיל BCM300, מתעכבת אף היא. משקיעים זרים שהשמועות על מציאת גז מול חופי ישראל גרמו להם להגיע, עברו למוד של אדישות בזכות הבירוקרטיה.

בדיון במשרד האנרגיה הוסכם שלשום שחברת אדיסון האיטלקית, שאמורה הייתה לפתח את רישיונות נטש ורואי שעל גבול מצרים, תדחה את תחילת הקידוחים בשנה בתקווה שעד אז העננה שמעל משק האנרגיה תתפוגג. ענקית האנרגיה האוסטרלית וודסייד, שאמורה הייתה להיכנס כשותפה בקידוח לוויתן בהשקעה של 10 מיליארד שקל, ברחה מישראל בגלל ויכוח מס מטופש של כמה עשרות מיליוני שקלים.

צילום: אלבטרוס צילומי אוויר

ועדיין לא ברור מה יעלה בגורל עסקת של כ-100 מיליארד שקל בין שותפויות הגז לשכנות מסביב: עסקה לאספקת גז מלוויתן לירדן בהיקף של BCM5 בשנה; עסקה עם "בריטיש גז" לאספקת גז למתקן הנזלה במצרים בהיקף 7BCM; ועסקה למכירת גז מתמר לשותפות איטלקית-ספרדית בשם פנוסה בהיקף BCM6.

נכון שעסקות אלה מפרנסות יפה את בעלי השליטה בחברות הגז ובהם יצחק תשובה ואנשי נובל אנרג'י. אבל הן טובות גם למדינה, שתקבל ב-25 השנים הבאות הכנסות ממסים בהיקף של 450 מיליארד שקל. והן מצוינת גם לבעלי המניות בקבוצת דלק – הציבור (ובהם קרנות פנסיה וגמל המחזיקים במרבית מניות הקבוצה). וכן, הן גם טובות לצרכנים. תשאלו בחברות החשמל האם הם מעדיפים לרכוש גז או פחם מזהם (שהמס בגינו עלול לעלות).
תשאלו כל תעשיין עתיר אנרגיה, שיגיד שהיה מוכן להתחבר כבר אתמול לצינור הגז כדי לחסוך בעלויות שיגיעו לעשרות מיליוני שקלים לשנה. אז מדוע הכל מתערב? כי קיימים עדין רגולטורים שסיסמאות כמו "תחרות", "פיקוח על מחירים" ורגולציה הדוקה עושות להם את זה.

אגב, חלקם היו בשטח עם אותן סיסמאות גם לפני עשור, כשהונהגה הרפורמה בקופות הגמל. תראו לאן הגענו מאז.

עצמאות חשבונאית

בשבוע שעבר חמק מתחת לרדאר סיפור שאינה אומר הרבה לציבור, אבל בקרב אנשי המקצוע מעורר עניין ועוד איך. חברת מלונות דן שבבעלות משפחת פדרמן זימנה אסיפה כשעל סדר היום החלפת רואי החשבון שלה. כדי להבין את הדרמה, אדגיש שהחלפת החשבונאי בחברה בורסאית מטרידה יותר מהחלפת המנכ"ל ובעלי משרה בכירים יותר. כדי להיפרד ממשרד רואי החשבון צריכה להתרחש באמת דרמה רצינית שתצדיק את העניין.

אז מה קרה במלונות דן כשהוחלט להחליף את ענק החשבונאות קוסט פורר את גבאי בענק אחר ששמו סומך חייקין? הכותרת של הסיפור היא מה שמכונה "אי התלות החשבונאית", או אם תרצו עצמאות רואי החשבון בעבודת הביקורת השוטפת. במשרד קוסט פורר את גבאי נערכה בדיקה שגרתית ובה התגלתה קרבה משפחתית של שני שותפים במשרד רואי חשבון לשני בעלי תפקיד ברשת מלונות דן. בשני המקרים אין מדובר בקרבה משפחתית ישירה: האחראי על המשקאות ברשת מלונות דן הוא גיסו של אחד השותפים. בעל תפקיד אחר בדן (האחראי על מערכות המחשב והמידע) הוא גיסו של רואה חשבון אחר. כאן נוצר החשש של פגיעה לכאורה בעצמאות רואה החשבון.

יתכן שבפעם האחרונה שבה התראו זה קרה בבר מצווה או באירוע משפחתי אחר. אבל רונן בראל, השותף הבכיר במשרד קוסט פורר, החליט שבסביבה הרגולטורית המאתגרת מוטב שלא לקחת צ'אנסים. הוא יזם פנייה לרשות ניירות ערך ושאל האם יש בעיה ואם כן כיצד פותרים אותה. ברשות טענו כי המצב הנוכחי עלול לפגוע באי התלות של הביקורת החשבונאית, והמליצו לוותר על התיק של מלונות דן. משפחת פדרמן, בעלת רשת המלונות, הופתעה והתאכזבה כאחד.

משרד קוסט פורר שירת אותם מצוין וממשיך לספק שירותי חשבונאות גם בקבוצת ענק אלביט מערכות שבבעלותם. "לא ברור מדוע בגלל קרבה משפחתית מפוקפקת של בעלי תפקיד בדן למשרד רואי החשבון אנחנו נאלצים להחליף אותם", אומר גורם מטעם משפחת פדרמן.

אלא שעם הרגולציה מומלץ שלא לשחק. תיק הביקורת של מלונות דן יעבור כאמור למשרד רואי החשבון סומך חייקין. מדובר במשרד איכותי אבל ריכוזי מאוד, בפרט בתחום הבנקאות. בפיקוח על הבנקים מדברים כבר שלוש שנים על הצורך ברוטציה בתחום הבנקאות, אבל בינתיים זה לא קורה. התוצאה היא שרשות ניירות ערך פתרה את "בעיית" העצמאות של קוסט פורר באמצעות העברת התיק למשרד הריכוזי ביותר בישראל.

תעשיית הבירוקרטיה

שמואל דונרשטיין, הבעלים של קבוצת רב בריח, נושם תעשייה ברמ"ח איבריו. הוא רוצה להמשיך ולגדול כדי לשמור על עצמאותו העסקית, אלא שכאן נכנס סיפור החלם של הבירוקרטיה הישראלית שעליו סיפר לי ערב החג. את רב בריח הוא רכש ב-2008, והיא גדלה מאז מחברה המעסיקה 140 עובדים ל-700 עובדים ומנהלים. עם האוכל בא התיאבון וכעת היא מעוניינת להרחיב את מפעלה באשקלון כך שיספק תעסוקה ל-1,000 עובדים נוספים.

על פי התוכנית, רב בריח אמורה הייתה להשקיע 250 מיליון שקל בבניית המפעלים ובהרחבת קווי הייצור. כ-80 מיליון שקל מהסכום היו זורמים לקופת המדינה דרך מסים ומע"מ, ומיליוני שקלים נוספים לחודש במס הכנסה לעובדים, ארנונה לעירייה ועוד.
אלא שדונרשטיין לא נמנה על מדליקי המשואות השנה והוא מעד בסבך הבירוקרטיה. בתחילת 2010 פנה לעיריית אשקלון בבקשה לבניית מפעל נוסף בשטח 32 דונם, בקרבת המפעל כיום. השטח מרוחק 6.5 ק"מ בלבד מגבול רצועת עזה. העירייה אישרה וכך גם משרד התמ"ת. לאחר קבלת האישורים הועברה בנובמבר 2010 בקשה למינהל מקרקעי ישראל כדי שיקבע את מחיר הקרקע בהליך ללא מכרז (לפי הערכת השמאי הממשלתי). מאז, במשך יותר מארבע שנים תיק רב בריח נותר נעול כמו מנעולי החברה. הפניות נענו בתשובה דומה: "התיק ידון בקרוב".

יעמוד בהבטחות? כחלון | צילום: מרק ישראל סלם

בינתיים הסביבה העסקית לא המתינה להחלטות. בתחילת 2011 הוצאה אשקלון מאזור עדיפות לאומית למרות שאזור התעשייה הדרומי שלה ספג בשלוש מערכות שהתנהלו מאז אלפי רקטות וטילים. כשדונרשטיין הרים ידיים הוא פנה להתאחדות התעשיינים. מנהלה, אמיר חייק, הרים את הכפפה ופנה אישית ליו"ר המינהל. הוא דרש לקדם את הנושא כשברקע נסגרים מפעלים בדרום הארץ ואנשים מפוטרים.

המקרה האומלל הגיע גם לידיעת שר האוצר המיועד משה כחלון, שביקר במפעל, והתחייב לעשות הכל כדי להשיג את האישור המיוחל. האם כאוצר העתידי והאחראי על המנהל הוא יעמוד בדבריו? נחיה ונראה.

בינואר 2015 הוזמנה סוף סוף רב בריח לפגישה במינהל. הפקידים הסבירו שבגלל הוצאת אשקלון מאזור עדיפות לאומית, רב בריח לא תקבל את הקרקע לפי התנאים שהובטחו לה מהעירייה. "זה אינטרס של המדינה לעודד השקעות באזור הדרום. אני ממש לא מבין את ההתנהלות הזאת", אומר לי דונרשטיין בייאוש.

סיפור רב בריח הוא דוגמה אחת מיני רבות כיצד מצליחה הבירוקרטיה לייאש את היזמות עסקית. כל עוד יזמים ותעשיינים לא יצליחו במלחמת השחרור מהבירוקרטיה, ההבטחות והסיסמאות של נתניהו על צמצום כוחה של הרגולציה יישארו על הנייר.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.