|
"משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע", כתב השופט מאיר שמגר בפסק דין שנתן בשנת 1990. "השמירה על המסגרת מובטחת בראש ובראשונה על ידי גילוי של המידע כדי שהציבור יוכל לראות, לדעת ולשפוט".
אתמול פורסם כי גירעון הממשלה לשנת 2012 כפול מהיעד: במקום 2% עמד הגירעון לשנה החולפת על 4.2% – כלומר 39 מיליארד שקל שחסרים בקופת המדינה. כולם ידעו שיהיה בור, אך זה התברר כעמוק בהרבה אפילו ביחס לתחזיות הפסימיות.
לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק
באותה מדינה ממש קיים חוק יסוד (משק המדינה), אשר מחייב את הממשלה להניח על שולחן הכנסת את הצעת התקציב עד 60 יום לפני תחילת שנת התקציב. הבחירות, שהוקדמו בגלל אותה סוגייה, מנעו את פרסום ההצעה, ועל אף שמסמך כזה הוכן על ידי האוצר בחודש יולי, אין שום כיוון תקציבי, אף נייר או רמז באשר לתכנון התקציבי ל"שנה הבאה", כלומר ל-2013 שכבר החלה.
כביכול, לא יכול היה להיות תאריך "טוב יותר" לפרסום הדוח. ההחמצה המסיבית של כ-20 מיליארד שקל ביעד הגירעון הממשלתי, תוך פספוס יעד ההכנסות ויעד ההוצאות, תחייב את הממשלה הבאה לצעדים אגרסיביים מרחקי לכת. הגירעון שתפח ישפיע על כל האזרחים, ואלה יידרשו להחליט בעוד שמונה ימים איזה שביל בדרך להתאוששות הוא הכואב פחות עבורם. לכאורה, ראש בראש על האג'נדה הכלכלית, והציבור נדרש להכריע. חגיגה לדמוקרטיה.
נתניהו ושטייניץ | צילום: רויטרס
אך בעוד ההבנה כי הבור נפער הוטמעה היטב, הדרך חזרה למעלה נותרה בגדר תעלומה עבור הציבור. לבוחר אין מושג כיצד מתכננת מפלגת השלטון להחזיר את האיזון, מלבד ההבטחות המעורפלות על אי העלאת מסים. מאין יגיע התקציב? כיצד תכסה המדינה את הבור העצום שנפער תחת רגליה ורגלי האזרחים?
מאחר שמפלגת השלטון לא פרסמה את תוכניתה הכלכלית, לבוחר אין אלטרנטיבה ראויה אל מול התוכניות הכלכליות של שלי יחימוביץ', לפיד ואחרים. הוא נשאר חסר תשובות כשהוא נשאל מה מתכנן נתניהו אחרי הבחירות. הוא לא יכול לשפוט בעצמו מהי האופציה הטובה יותר, כאשר בפועל לא כולן על השולחן.
המשפט שאמר יו"ר הכנסת רובי ריבלין בעת פיזורה של הכנסת מעלה היום גיחוך: "הבוחר הישראלי יידרש להכריע על אופי תקציב המדינה לשנים הבאות". אך אם הציבור נדרש להכריע על אופי התקציב – כיצד ייתכן שאף אחד לא סיפר לו מה התוכניות לתקציב השנים הבאות?
חייבים לעשות את ההפרדה – לא מדובר כאן בקמפיין או בתעמולה של המפלגה, אלא בחובתה כלפי האזרחים, שמהם היא תבקש מנדט לפעולה. מדובר בחובתה להישיר מבט אל עיני הציבור ולפרט – הנה לכם, כך נפעל.
המציאות הזו מעלה שאלות לא נוחות: כיצד נראית מערכת בחירות כאשר שבוע לפני הכרעת הבוחר לא מתאפשר הדיון הציבורי בנושא התקציב, אותו תקציב שבגללו הלכנו לבחירות. איזו תוקף יש לאותה שיטה? איך קרה שכללי היסוד התעצבו כל כך בקלות לפי האינטרס האלקטוריאלי של השלטון עד שזה מרשה לעצמו להפר את חובתיו כלפי הציבור? האם הדיון הציבורי נתחם רק במסגרות הנוחות לשלטון? חוקי המשחק השתנו, הכוח הופקע מידי העם.
העובדה כי תקציב המדינה אינו נמצא במוקד הדיון במסגרת מערכת הבחירות הנוכחית מייאשת. אין זה רק דיון על דעות, אין זה ויכוח על עמדות בלבד ולא דיון של ימין או שמאל. התחושה כי הממשלה פועלת על מנת להסתיר את מתווה התקציב ובכך מונעת דיון מעמיק מעוררת תחושה לא נוחה ומהווה כתם המעיב על "חגיגת הדמוקרטיה", ביטוי שהתקשורת נהנית כל כך להשתמש בו.
המסר שהציבור מקבל הוא כי הדמוקרטיה ניתנת בהזמנה, על פי נוחות. בדלת אחת מותר להכנס ובאחרת לא. השיח צייתן לרצונות השלטון והציבור אינו יודע להעניש. כי אם נחזור לציטוט הפותח של שמגר, הרי לנו בדיוק ההפך – חסימה של המידע מהציבור, כדי שזה לא יוכל לראות ולא יוכל לשפוט.
|
