בחלל ריק: כך מתכוונת נאס"א לנקות את החלל ולמנוע קטסטרופה

הפיצוץ של המעבורת הוא האירוע שמספק את נקודת הפתיחה לעלילה המותחת של "כוח משיכה", סרט הקולנוע המצליח בכיכובם של סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, שבשבועות האחרונות זוכה לביקורות מוצלחות ברחבי העולם וכבר גרף רווחים של קרוב לחצי מיליארד דולר. אבל על אף שמדובר בסרט בדיוני, בסוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) יודעים שהפסולת בחלל מהווה איום ממשי על תחנת החלל הבינלאומית, ועל רכבי חלל מאוישים אחרים שיגיעו בעידן שאחרי מעבורות החלל שיצאו מהשירות.

"נאס"א מתייחסת לאיום של ההתנגשויות עם השברים בחלל באופן רציני ביותר ויש לסוכנות קווים מנחים לגבי האופן שבו יש להתמודד עם כל איום פוטנציאלי של התנגשות", מציין אתר האינטרנט של סוכנות החלל.

איום כזה התרחש ביוני 2011, כאשר ששת אנשי הצוות שהיו על סיפונה של תחנת החלל הבינלאומית נאלצו למצוא מחסה בשתי חלליות סויוז רוסיות שמחוברות לתחנה למקרה שיהיה צורך להתפנות. למרבה המזל, הרסיסים פספסו את התחנה הבינלאומית בכ-700 מטר בלבד, מרחק יריקה במונחי חלל, והאסטרונאוטים היו יכולים לשוב לפעילויותיהם השגרתיות אחרי חצי שעה.

"זה היה קרוב לוודאי העצם הקרוב ביותר שהתקרב לתחנת החלל", אמר עוזר ראש סוכנות נאס"א לפעולות בחלל, ביל גרסטנמייר, מיד לאחר האירוע הבלתי שגרתי. "לא היה לנו מידע שהוא מתקרב עד אשר זה היה קרוב מאוד, מאוד".

לוויין מעל סיביר. קרוב ל-1,150 לוויינים נוספים ישוגרו עד שנת 2022 | צילום: רויטרס

השבוע שוב קיבל העולם תזכורת לסכנה הפוטנציאלית של "פסולת החלל" כאשר הלוויין GOCE של סוכנות החלל האירופית, אשר שוגר בשנת 2009 כדי לחקור את השינויים בכוח המשיכה של כדור הארץ וסיים את מלאי הדלק שלו בחודש שעבר, התפרק באטמוספרה. עד הרגע האחרון לא ידעו בסוכנות החלל בוודאות היכן ייפול הלוויין, שמשקלו 1,100 ק"ג, אולם לא התקבלו כל דיווחים על פגיעה ברכוש ולכן ההערכות הן כי השרידים שלו התרסקו באוקיינוס השקט.

קטסטרופות רנדומליות

ארגונים סביבתיים ומדענים מאשימים כבר שנים את בני האדם באחריות להתחממות העולמית בשל הזיהום התעשייתי, אולם מתברר כי האנושות אחראית ללא מעט פסולת וזיהום גם מחוץ לכדור הארץ. אחרי יותר מחמישה עשורים של חקר החלל, שנפתח עם שיגורה של החללית הסובייטית ספוטניק באוקטובר 1957, סובבים כיום את כדור הארץ מאות אלפי רסיסים של פסולת מעשה ידי אדם – בעיקר תוצאה של לוויינים שיצאו מכלל שימוש וחלקים של רקטות ומכלי דלק ששימשו למשלוח של לוויינים ורכבי חלל.

הפיקוד האסטרטגי האמריקאי של משרד ההגנה מבצע מעקב צמוד אחרי "פסולת החלל", וזאת כדי להתריע מפני אפשרות של פגיעה בתחנות חלל מאוישות ובלוויינים, או מפני חדירה מסוכנת לכדור הארץ. נכון לסוף שנת 2012, נערך מעקב אחרי יותר מ-20 אלף פריטים שמגיעים לגודל של יותר מחמישה עד עשרה ס"מ במסלול הלווייני הנמוך מעל כדור הארץ (160 עד 2,000 ק"מ) ולגודל של 30 ס"מ עד מטר במסלול הגיאוסטציונרי שנמצא במרחק של 35,786 ק"מ מקו המשווה.

הסכנה, כך נראה, רק צפויה לגדול בשנים הבאות כאשר המרחב שסביב כדור הארץ יתמלא בעוד ועוד לוויינים ותחנות חלל, אותן ישלחו מדינות שירצו לקחת חלק במועדון היוקרתי. לפי מחקר של חברת הייעוץ יורוקונסולט שפורסם בשבוע שעבר, קרוב ל-1,150 לוויינים צפויים להיות משוגרים עד שנת 2022, כלומר יותר ממאה לוויינים חדשים יצטרפו בכל שנה.

כבר בשנת 1978 הזהיר המדען דונלד קסלר מפני הסכנות שעלולות להיגרם מריבוי הלוויינים, בעיקר אלה שממשיכים לנוע בחלל אחרי שכבר סיימו את תפקידם. על פי התיאוריה, שזכתה לכינוי סינדרום קסלר, ההתנגשות בין הלוויינים תהיה בלתי נמנעת והיא תיצור כמות אדירה של רסיסים מסוכנים שיביאו לתגובת שרשרת בדמותן של התנגשויות נוספות.

תסריט האימים של קסלר, שבא לידי ביטוי גם בסרט "כוח משיכה", התרחש לראשונה ב-10 בפברואר 2009, כאשר קוסמוס-2251, לוויין תקשורת רוסי שיצא מכלל שימוש, התנגש בלוויין האמריקאי אירידיום-33 בגובה של 776 ק"מ מעל סיביר. שני הלוויינים, שמהירותם בעת ההתנגשות הגיעה ל-11.7 ק"מ בשנייה, התפרקו לאלפי רסיסים שממשיכים לנוע בחלל.

"אנחנו נכנסים לעידן חדש שיישלט על ידי מספר גדל באיטיות של התנגשויות קטסטרופליות רנדומליות", אמר קסלר לאחר התאונה חסרת התקדים. "ההתנגשויות האלה ימשיכו באזורים בגובה של 800 עד אלף ק"מ, אולם בסוף יתפשטו גם לאזורים אחרים".

למרות שהסכנה היא בעיקר בחלל, האפשרות לפגיעה על פני כדור הארץ עדיין קיימת, כפי שאפשר היה לראות במקרה של הלוויין האירופי השבוע. קרוב ל-400 רסיסים של רכיבי חלל שנבנו על ידי בני אדם נכנסים לאטמוספרה מדי שנה, ולפחות פיסה אחת פוגעת בקרקע מדי שבוע, אך מעטים המקרים שמישהו מאתנו שומע על כך.

שברי חללית סינית שהתפוצצה מעל מונגוליה | צילום: רויטרס

המדענים מציינים כי יש סיכוי נמוך להיפגע מרסיס של "פסולת חלל" – במקרה של התרסקות לוויין בשנת 2009 אף דובר על סבירות של 1 ל-3,200 בלבד – אך לוטי וויליאמס מאוקלהומה היא עדות לכך שהסכנה אכן קיימת. ב-22 בינואר 1997 צעדה וויליאמס בפארק בעיר טולסה, כאשר לפתע פגעה בכתף שלה פיסה בגודל של כ-15 ס"מ. בדיקה העלתה כי מדובר ברסיס מהשלב השני של רקטת דלתה שריחפה בחלל במשך חודשים אחדים.

"המשקל היה שווה ערך לפחית סודה ריקה", סיפרה וויליאמס, שנחשבת למקרה המתועד הראשון של פגיעת "פסולת חלל" בבן אדם, בשיחה עם רשת פוקס. "זה נראה כמו פיסת בד, אבל כשדופקים על זה, זה נשמע מתכתי".

לנקות את החלל

לנוכח הסכנה ההולכת וגדלה והתחזיות כי מספר ההתנגשויות בחלל רק יעלה בשנים הבאות, גברה בקהילה הבינלאומית ההבנה כי יש לפעול במהירות כדי למנוע את האסון המתקרב. מחקרים של סוכנויות החלל העלו כי סילוק של עשרה פריטים מדי שנה מהמסלול הלווייני הנמוך מעל כדור הארץ יוכל לצמצם משמעותית את סכנת ההתנגשויות.

בשנה שעברה השיקה סוכנות החלל האירופית את יוזמת "חלל נקי" שנועדה לעודד פיתוח של טכנולוגיות לשימור החלל הקרוב לכדור הארץ. הסוכנות האירופית אף מתכננת לשגר לחלל "משאיות" – או בשם המקצועי "רכבי העברה אוטומטיים" – שבעזרת סנסורים ילכדו את הפסולת המרחפת ויחזירו אותה לכדור הארץ.

במקביל, סוכנות דארפה (DARPA) של משרד ההגנה האמריקאי, שאחראית על פיתוח הטכנולוגיות הסודיות ביותר של מערכת הביטחון, שוקדת על פרויקט "פניקס" – רובוטים קטנים שישוגרו לחלל, ייצמדו ללוויינים שיצאו מכלל שימוש ויפרקו מהם חלקים חיוניים, כדוגמת אנטנות, על מנת להשתמש בהם מחדש על לוויינים ננסיים חדשים.

רעיון מסקרן נוסף מגיע ממדענים בשווייץ, אשר הציגו את "קלין ספייס 1", שהוא למעשה "שרת" רובוטי שאמור ללכוד לוויינים סוררים ולהחדיר אותם חזרה לאטמוספרה, שם הוא יישרף יחד עם הפסולת.

אם לא יהיו עיכובים, כל הרעיונות הללו אמורים לצאת לדרך מעשית בעוד כשנתיים. בינתיים, ימשיכו המדענים והאסטרונומים לעקוב מקרוב אחרי עשרות אלפי פיסות "הזבל החללי" שנעות מסביב לכדור הארץ בתקווה שהתסריט המפחיד שמתואר בסרט "כוח משיכה" לא יהפוך למציאות שתגרום לטלטלות גם מחוץ לאטמוספירה.

לכתבה באתר דה פוסט