Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

בישראל של שלמה מעוז כולם שוחים בכסף

"אם המצב כל כך קשה, איך ייתכן שאני מרצה בכל הארץ ולא מוצא חניה אפילו במעלות תרשיחא או בקריית שמונה או בבית שמש? שלא לדבר על המסעדות העמוסות והנסיעות הלא נגמרות לחו"ל. אפילו לחתונות אנשים צונחים היום מהליקופטר" (הכלכלן שלמה מעוז בראיון ל"מעריב" מעט אחרי שלא נבחר בפריימריז של הליכוד).

זה היה אחד הראיונות המאלפים שהזדמן לי לקרוא לאחרונה בעיתונות הישראלית. למעשה, יותר מראיון זה היה מונולוג: מעוז, שקנה את פרסומו וגם הצליח להסתבך ולהיות מפוטר בגין הפה הגדול שלו, לא באמת זקוק לעיתונאי שישאל שאלות. המראיינת, שרי מקובר בליקוב, השחילה מדי פעם שאלה, שרק סיפקה למעוז עילה לחזור ולשטוח בשצף קצף את משנתו הכלכלית-חברתית. על הדרך הוא שיגר צרורות כמעט לעבר כל מי שזז בשדה הפוליטי והכלכלי, בעיקר, כמובן, מהצד הסוציאל-דמוקרטי של המפה. בואו נגיד ששלי יחימוביץ' וסתיו שפיר כבר קראו על עצמן דברים מחמיאים יותר בעבר. 

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

אבל לא כושר הביטוי הססגוני של מעוז הוא זה שהפך את הראיון הזה לייחודי. זו היתה הזדמנות נדירה להציץ, כמעט בלי פילטרים, לתוך תפיסת עולמו של כלכלן בכיר וקפיטליסט גאה, שמשוכנע שישראל של נתניהו היא נס כלכלי-חברתי והיה קרוב מאוד לקבל תיק כלכלי בממשלה הבאה.

בישראל של שלמה מעוז, אם לתמצת, הכל דבש. בקרית שמונה, בתרשיחא ובבית שמש התושבים טובלים בכספים ובמכוניות, ובאופן כללי הישראלים מחלקים את הזמן בין נסיעות לחו"ל לצניחה בהליקופטרים לחתונות. זו, כמובן, אמת, רק שזו פיסה מאוד חלקית של האמת. יש לא מעט מסעדות עמוסות בישראל, אבל בתי התמחוי והתורים לפני עמותות החסד עמוסים לא פחות. כלכלנים מסוג מסויים פיתחו יכולת התבוננות סלקטיבית במציאות. יש להם גם השראה: הרי ראש הממשלה כבר הסביר לנו ש"בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצויין".

הכל בסדר בישראל. מעוז | צילום: חן חממה

כמה ימים אחרי הראיון הזה, בנסיבות אחרות, מעוז נשאל על כשלי התחבורה הציבורית בישראל. הוא התרעם על השאלה, הסביר שהתחבורה הציבורית בסדר גמור, שיש נתיב מהיר, רכבת קלה והשקעות במחלפים, ושכל הטענות הן המצאה של מפונקים או של אינטרנסטים פוליטיים. בדיעבד, ייתכן שנתניהו צריך לשמוח שהתוכנית שלו להחדיר את מעוז לרשימת הליכוד לא צלחה: ספק אם ציבור בוחרי הליכוד – רבים מהם משתמשים וסובלים על בסיס יומי מהתחבורה הציבורית הכושלת שמדינת ישראל מעמידה לרשותם – היה מתלהב מדברים כה מנותקים מהמציאות שאומר הכלכלן הבכיר שאמור לייצג אותם.

גם המחאה החברתית חטפה אצל מעוז כהוגן. למעשה, לא המחאה חטפה – אלא המוחים: מאות אלפי אנשים יצאו בקיץ 2011 לרחובות, 80% מהציבור ואף יותר הביעו בה תמיכה בשורה של סקרים ומשאלים, אבל מעוז מתעקש שאלה בסך הכל היו "יושבי בתי הקפה בשינקין ובדיזנגוף… במחאה החברתית היו צעירים שאני מכנה אותם יושבי קרנות, שלא חוסכים, לא עובדים, לא רוכשים מקצוע ובזמן שהם לא מטיילים בחו"ל הם טפילים על גב ההורים שלהם".

לקרוא ולא להאמין: מאות אלפים יצאו לרחובות – סטודנטים, הורים מותשים, תושבי פריפריה, בני מעמד הביניים, חד הוריים וחברי המעמד החדש והמשגשג – העניים העובדים (בני זוג שעובדים במשרה מלאה ובכל זאת לא גומרים את החודש) – אבל אצל מעוז כולם יושבי בתי קפה שמתמחים בטפילות. מעוז איש חביב וססגוני, מה שגם הופך אותו למרואיין ומרצה פופולרי; אבל בהסתכלות שלו על המציאות החברתית הקשה בישראל יש מעט מאוד חביבות וחמלה.

על מנת שהדיון לא יישאר תיאורטי, הנה תזכורת לכמה עובדות באשר למצב החברתי-כלכלי בישראל:

  • ישראל מדורגת חמישית מבין 27 מדינות ב-OECD במדד הג'יני לאי שוויון. 
  • הצפיפות בכיתות בבתי הספר היסודיים בישראל היא הגבוהה בין מדינות ה-OECD – 28.7 ילדים בממוצע לכיתה, לעומת 21.3 בממוצע במדינות החברות בארגון. בחטיבת הביניים ישראל שלישית מהסוף – רק ביפן ובקוריאה הכיתות צפופות יותר. 
  • הפער במתמטיקה בין התלמידים החזקים לחלשים בישראל (לא כולל החרדים) בין הגבוהים בעולם (מקום 11), מעט יותר מסוריה ואיראן.
  • שיעור השימוש בתחבורה הציבורית בשלושת המטרופולינים בישראל (תל אביב, חיפה וירושלים) עומד על כ-23%; בערי המערב הגדולות הוא עומד על 30-50%. 
  • שיעור המיטות לנפש במערכת הבריאות בישראל עומד על 2 מיטות ל-1,000 נפש. ממוצע ה-OECD מגיע ל-3.6 מיטות ל-1,000 נפש.
  • שיעור התפוסה בממוצע בבתי החולים בישראל – 96.3% ; הממוצע ב-OECD 75.9%.
  • שיעור האחיות בישראל – 4.5 ל-1,000 נפש; ב-OECD יש כפליים אחיות – 9.1 ל-1,000 נפש.
  • שיעור ההוצאה הציבורית מתוך סך ההוצאה על בריאות: בישראל 58.5%, ב-OECD ההוצאה היא 71.7%. משמעות: האזרח הישראלי צריך לשלם הרבה יותר מכיסו הפרטי כדי לקבל שירותי בריאות.
  • וכל זה עוד לפני שהזכרנו את נתוני העוני המבהילים בקרב ילדים, שדווחו השבוע בדו"ח של המועצה לשלום הילד (יותר מ-900 אלף ילדים עניים בישראל).

מקבץ הנתונים הללו מעיד על חולי עמוק בכלכלה הישראלית, על חלוקת העושר בה ועל איכות השירותים שהמדינה מספקת לציבור. זה לא שאין דברים טובים בכלכלה ובמשק הישראלי; אבל דומה שמעוז מתעקש לראות רק אותם. פלא שנתניהו כל כך חפץ ביקרו?

[email protected]

טורים נוספות של הכותב:

תאונת השרשרת של התנועה הירוקה

מי מפחד ממרב מיכאלי כחברת כנסת?

מה יקרה אם הטיל הבא ייפול על תחנת כוח?

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן