| "בונוסים? אצלנו אין בונוסים. אני מאמין שהעובדים שלנו הם אנשים מבוגרים שעושים ככל יכולתם למען החברה, והם לא צריכים לחכות לבונוסים בסוף השנה כדי לקבל את מה שמגיע להם", אמר לי השבוע ג'וזף מנדלבאום, מנכ"ל חברת האינטרנט והתוכנה פריון (Perion).
החברה שלו ממוקמת בלב אזור ההייטק בצפון תל אביב. בקרב מאות החברות הגדולות והקטנות המאכלסות את מגדלי הזכוכית שמסביב, הבונוסים ושיטות התמרוץ הם דת ומדע, יצרני אדרנלין הגועש בעורקיהם של מי שמנסים לחבר בכל כוחם כסף גדול לאלגוריתם מנצח. "הכלל השני שלנו", מוסיף מנדלבאום בשלווה, "הוא שהתחייבנו לעובדים שלנו לשלם שכר גבוה מהמקובל בתעשייה. הגענו למסקנה שכך נקבל את העובדים הטובים והמרוצים ביותר".
האמת היא שמנדלבאום לא המציא את השיטה, ורעיון הוויתור על הבונוס הולך וכובש לו חסידים בתעשיית ההייטק בארה"ב. חברת האינטרנט נטפליקס היא אחת המובילות של שיטת השכר האלטרנטיבית.
אגב, התפיסה החדשה טרם יושמה על מנדלבאום עצמו, המשתכר 140 אלף שקל בחודש ועדיין עשוי לקבל בונוס על עמידה ביעדי החברה. מנדלבאום מסביר שכיוון ששינוי בשיטת התגמול דורש את אישור אסיפת בעלי המניות, הוא צפוי להיכנס לתוכנית ה"אין בונוס" רק בשנה הבאה. ומה אומרים בעלי המניות שלכם, אני שואל אותו, הם עלולים לחשוב שאתה מיטיב עם העובדים על חשבון הרווחים. "אני מאמין שכאשר העובדים מרוצים גם בעלי המניות מרוצים", הוא אומר.
"זו אסטרטגיה מעניינת מאוד ועשויה להיות גם אסטרטגיה מנצחת", אומר בני דקל, אנליסט בנק איגוד העוקב אחר החברה. "החוכמה הגדולה בתעשיית ההייטק היא לתפוס את ה'טאלנטים' – הכישרונות הגדולים שמצעידים את התעשייה הזאת קדימה. אם מנדלבאום חושב שכדי להשיג טאלנט צריך לשלם לו יותר, הוא כנראה יודע מה שהוא עושה. הוא מנהל מנוסה מאוד עם קילומטראז' ארוך של ניהול חברות ענק בתעשייה".
מנדלבאום. "אני מאמין שכאשר העובדים מרוצים גם בעלי המניות מרוצים" | צילום: מתוך יוטיוב
אם אינכם אנשי הייטק או עוסקים בשוק ההון, ספק רב אם שמעתם על פריון. אבל אם אתם אוהבים להוריד תוכנות חינמיות למחשב או לסמארטפון שלכם, יש סיכוי גדול שפריון שמעה עליכם. העסק של פריון מבוסס, לפחות כרגע, על החיבה המיוחדת של הגולשים לתוכנות חינם, ועל הצורך של יזמי אינטרנט לפרוץ לשוק, גם במחיר של חלוקה חינמית של תוכנות שפיתחו.
פריון מציעה ליזמים עזרה בהפצת התוכנות שלהם. כאשר גולש מחפש תוכנת חינם, למשל אנטי־וירוס, הוא נדרש בתמורה להתקין במחשב גם את מנוע החיפוש של פריון, שהופך לברירת המחדל שאליה יפנה המחשב כאשר הגולש יבקש לחפש משהו באינטרנט. הגולש יכול כמובן לסרב להתקין את התוכנה הנוספת, אבל ללא הסכמתו לשינוי הקטן הוא לא יוכל לקבל את התוכנה שהוא מעוניין בה.
תוכנת החיפוש אינה באמת תוכנה של פריון, אלא שייכת לאחת היצרניות הגדולות של תוכנות החיפוש, גוגל, יאהו או מיקרוסופט (מפתחת מנוע החיפוש בינג). מרגע ההתקנה תקבל פריון תשלום מסוים מחברת החיפוש כל אימת שהגולש ישתמש בתוכנה שלה. העסקה משתלמת מאוד לחברות החיפוש, שכן מנועי החיפוש הם למעשי מנועי פרסום. באמצעותם נחשף הגולש, במודע וגם לא במודע, לכמויות עצומות של פרסום, שהוא מקור הכנסתן העיקרי של ענקיות האינטרנט.
עסקות התיווך האלה הכניסו כבר את פריון הישראלית למיליוני מחשבים ברחבי העולם, ולא רק אותה. בישראל פועלות לפחות עוד שתי חברות גדולות המפיקות הכנסות ורווחים מהפצת תוכנות באינטרנט: קונדואיט ובבילון. קונדואיט התפצלה בשנה שעברה, ואחת החטיבות שפוצלו – "קליינט קונקט" – משלימה בימים אלה את המיזוג עם פריון. ביחד הן צפויות להפוך לאחת החברות הגדולות בעולם בענף החיפושים והפצת התוכנה באינטרנט.
המתחרה הישראלית הבולטת של פריון, בבילון, ספגה בסוף השנה שעברה מהלומה, כאשר הענקיות גוגל ויאהו הודיעו על צמצום שיתוף הפעולה שלהן עמה, עקב חילוקי דעות על דרכי פעולתה. בתגובה צנחה מניית בבילון ב־70%. המשקיעים, שחששו ש"הממזרים שינו את הכללים", מיהרו בימים הראשונים של המשבר להיפטר גם ממניות פריון, הפועלת על נו אקזיט פי מודל דומה, אולם עד מהרה התברר שלענקיות האינטרנט אין שום טענות לפריון.
מנדלבאום לא אוהב לדבר על בבילון ומעדיף לדבר על עתידה האפשרי של פריון, שהתחילה את דרכה כאינקרדימייל לעיצוב דואר אלקטרוני ונסחרת היום בוול סטריט על פי שווי של כ־150 מיליון דולר. "החלטנו שלא נימכר לשום חברה אמריקאית", הוא אומר בביטחון. "אין סיבה שבישראל לא תקום חברת אינטרנט בגודל של גוגל או פייסבוק. הסיבה העיקרית שאין לנו חברות כאלה היא שכל חברה שיש לה פוטנציאל נמכרת. פריון לא תהיה כזו. התוכנית שלנו היא לצמוח באמצעות צמיחה פנימית, מיזוגים ורכישות של חברות אחרות, אבל כמו טבע, הלב של החברה יישאר בישראל".
כמעט כל עיתונאי כלכלי בישראל שמע הצהרות כאלה בעבר מיזמים נלהבים. רבים מהם נאלצו למחול על כבודם נוכח הצעות מפתות ולהסביר שהנאמנות לבעלי המניות חייבה למכור. אבל כשמנדלבאום אומר את זה, הוא נשמע אמין מאוד. הוא בן 47, מדבר עברית רק כשהוא מוכרח וגם אז במבטא אמריקאי כבד, ונהנה לראות את ההפתעה על פניהם של בני שיחו כשהוא מספר כי נולד בצרפת. אבל זהו רק פרט טכני. אביו היה רב בצבא ארה"ב, שנדד בעקבות היחידות שאליהן סופח.
עד לפני ארבע שנים ניהל מנדלבאום את חטיבת האינטרנט הגדולה שאותה הקים בחברת כרטיסי הברכה אמריקן גריטינגס. חייו היו כמעט מושלמים אלמלא חיידק הציונות, שגרם לו לעשות עלייה לישראל עם רעייתו וארבעת ילדיו, מבלי שנטש את עבודתו בחברה האמריקאית. החיים בטיסות בינלאומיות, כשהוא מקפיד לחזור לביתו שברעננה בכל סופשבוע, לא הקלו עליו.
כשקיבל את ההצעה לעבור לחברה ישראלית קטנה, הגיעה החטיבה שהקים להיקף של 200 מיליון דולר מכירות. "הבנתי שאם אני גר בישראל, אני חייב גם לעבוד בחברה ישראלית", הוא אומר. "אף אחד מאיתנו לא מתגעגע לארה"ב".
החברה שקיבל לידיו, אינקרדימייל, דשדשה ובעיקר אכזבה את משקיעיה. היא הוקמה על ידי בני הדודים ירון ועופר אדלר. ירון נטש את החברה ועופר, היזם המוביל שהחל את דרכו בעולם העסקים כמבצע באולם המסחר של הבורסה, חיפש מנהל מקצועי שיתפוס את מקומו בתפקיד המנכ"ל.
"זה היה כלי ריק, והזדמנות לעשות משהו גדול. לאינקרדימייל היה מוצר נחמד, אבל לא הייתה לה אסטרטגיה", אומר מנדלבאום. עם כניסתו לחברה הוא החליף את מרבית המנהלים, גיוון את המוצרים והתווה את כיווני הצמיחה. "הוא עשה כאן מהפכה. פריון שודרגה וצמחה בזכות יכולות הניהול הנדירות של ג'וזף", אומרת יו"ר החברה, תמר גוטליב.
משרדי פריון ברמת החיל | צילום: מתוך ויקיפדיה
כיום פריון היא חברה רווחית הנסחרת בוול סטריט ובתל אביב על פי שווי הגדול מ־400 מיליון דולר. המיזוג הגדול עם קונדואיט היה מהלך מפתח, אבל מנדלבאום כבר בדרך לכיבוש היעד הבא: גיוס מאות מיליוני שקלים בהנפקת אג"ח לצורך מימון הרכישות שבדרך, במטרה להגיע בתוך כמה שנים למחזור מכירות של מיליארד דולר, לעומת 105 מיליון דולר ב־2013.
"בארבעת החודשים האחרונים בחנו כ־50 חברות", הוא אומר. "נשמח לרכוש חברות ישראליות, אבל אנחנו בוחנים גם עסקאות בארה"ב ובאירופה".
כדי להפוך לחברת ענק מתכננת פריון לעבור למגרש של הענקים: במקום לשרת את חברות החיפוש באינטרנט, המרוויחות מעסקות פרסום, מתכוונת פריון למכור פרסום באינטרנט, בדיוק כמו גוגל, פייסבוק ויאהו. כחברת פרסום אינטרנטית חייבת פריון לחדור גם למכשירי הסלולר והטאבלטים.
מנדלבאום מדבר כמעט בבוז על תרבות האקזיט שהתפתחה בהייטק הישראלי, אבל ממהר לאזן את דבריו. "ייתכן שיש מקרים שהאקזיט הוא הדבר הנכון. ייתכן שיש חברות שלא היו יכולות להמשיך ולהתפתח בישראל, והאפשרות הטובה ביותר שלהן הייתה להימכר. אבל זה לא המקרה של פריון. אנחנו נמשיך לצמוח באמצעות מיזוגים ורכישות".
אם אתם מתחייבים לשלם לעובדים מחיר גבוה מהשוק, יש לכם בוודאי מועמדים רבים. את מי אתם מחפשים?
"הכי חשוב שיהיו אנשים נחמדים".
הקשר הסיני
לאחר שניסו את כל רעיונות הסרק והבטיחו את כל ההבטחות שמעולם לא יכלו או לא התכוונו לקיים, נראה שראש הממשלה ושר האוצר מתכנסים לתוכנית ריאלית להפחתת מחירי הדירות.
מלכתחילה היה ברור שרעיונות כמו "סופר טנקר לקיצור הליכי הבירוקרטיה", "פטיש חמישה קילו להפחתת המחירים" ו"נציף את השוק בקרקעות" לא היו אלא בועות סבון שאיש, כולל המפריחים, לא ראה בהן יותר מהודאה בחוסר אונים. מחירי הדירות לא זינקו בגלל כוחות השוק החופשי, אלא בגלל השימוש הספסרי שעשו פקידי האוצר במונופול שיש בידי המדינה על שוק הקרקעות. לכן לא ניתן היום להשתמש במנגנוני השוק, החביבים על ראש הממשלה, כדי לשוב ולהוריד את המחירים.
הדרך היחידה לעשות זאת היא הטלת האחריות למחיר הדירה הסופי על המדינה, על מנת לאפשר לרוכשים לקנות דירה במחיר סביר, מבלי להטיל על הקבלן את הסיכונים הכרוכים בבנייה בשוק שבו חלה ירידת מחירים. אפשר לעשות זאת בדרכים שונות. נראה שוועדת הדיור עומדת להמליץ על מכרזי קרקע במחיר מטרה, שבהם ייקבע מראש מחיר הדירה למשתכן, והקבלנים יצטרכו להציע את מחיר הקרקע בהתחשב במחיר הסופי של הדירה. הסכנה העיקרית במכרזים אלה היא בלחץ על הזוכים במכרז להוריד ככל האפשר את מחיר הבנייה ואיכותה. בעיה דומה עשויה להיווצר אם המדינה תקיים מכרז הפוך, שבו תימסר קרקע לקבלן שיציע את המחיר הנמוך ביותר לדירה.
מבחינת פקידי האוצר מדובר בבעיה משמעותית: מכרזים מסוג זה יורידו מאוד את מחירי הקרקעות, המכניסות למדינה כחמישה־שבעה מיליארד שקל מדי שנה. לכן הלחץ על השרים הוא לצמצם ככל האפשר את תוכניות ההוזלה. מכירה של כמה אלפי דירות מוזלות אולי לא תשנה באופן מהותי את מצב השוק, אבל תאפשר לשרים להציג עצמם כמי שפועלים לפתרון הבעיה, מבלי לפגוע יתר על המידה בהכנסות המונופוליסטיות של קופת המדינה.
מנכ"ל התאחדות בוני הארץ, אליאב בן שמעון, אמר לי השבוע שגם אם ייפתחו השערים לבניית אלפי דירות, לא יקרה דבר. "היום נבנות במדינה 44 אלף דירות בשנה", הוא מסביר. "זה עונה על צורכי הגידול הטבעי אבל לא פותר את המחסור שהצטבר בענף, ולכן המחירים לא יורדים. כדי לספק את הביקוש ולהוריד את המחירים נדרשת בנייה של 60־70 אלף דירות בשנה, אבל אין בישראל כוח אדם שיכול להתמודד עם המשימה. צוואר הבקבוק הוא פועלים לבניית שלד הבניין, וכל הפועלים שיש בענף הם זרים. כדי להגיע להיקפי הבנייה הנדרשים אנו זקוקים ל־34 אלף עובדים זרים, לעומת כ־4,500 עובדים שמותר לנו לייבא היום".
מה מגביל את הגדלת היבוא?
בן שמעון: "המדינה אחראית לאספקת ההיתרים. המקור העיקרי להגדלת כוח האדם הוא סין. המדינה מבינה כבר שבלי יבוא הפועלים החסרים מסין, לא תיפתר בעיית הדיור, אבל הנושא תקוע בגלל העיכוב בחתימת הסכמי הסחר בין שתי המדינות".
מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, אמנון בן עמי, מאשר שהמו"מ עם סין טרם הושלם. "המטרה היא להבטיח יבוא עובדים מסודר, ולמנוע מקרים של סחר בבני אדם שאירעו בעבר, כאשר יבוא העובדים לא הוסדר בהסכמים בין המדינות", אומר בן עמי. עם זאת, הוא מציין כי "לקבלנים יש אישור לייבא 8,000 עובדים, אולם הם ניצלו עד כה אישורים לייבוא 6,000 עובדים בלבד. אם יש מחסור בעובדים בענף, הם יכולים לייבא את העובדים במסגרת ההסכמים שיש לנו עם מדינות באירופה".
|
