בנקאות חסינת מיתון: סניף של איש אחד משרת את כל העסקים בכפר

פיטר ברייטר, 41, הוא בנקאי יוצא דופן. בונוסים גדולים, כלים פיננסיים מורכבים ועסקאות במיליונים – זה לא בשבילו. במקום זאת הוא ישמח לבצע בכתב ידו פעולות עבור 500 תושבי הכפר הקטן גאמספלד בדרום גרמניה.

"למה שאשתמש בכספומט?" אומר הלקוח פרידריך פלדמן, כשהוא ישוב בחדר ההמתנה הקטן של הבנק, במהלך משיכת המזומנים השבועית. "זה עולה כסף בכל מקרה". 

הבנק השיתופי בגאמספלד הוא 1 מתוך 10 בנקים קטנים במדינה מבחינת כמות ההפקדות, והוא היחיד שמופעל על ידי איש צוות אחד בלבד.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

בנקים קטנים כמו זה הפכו לחלק מנוף הבנקאות הגרמני. מושרשים בקהילות, הם מציעים מגוון מוגבל של חשבונות והלוואות ללקוחות מקומיים פרטיים ועסקיים.

בעוד שמספרם הצטמק מ-7,000 בשנות ה-70' לכ-1,100 כיום, מהווים בנקים שיתופיים כמו בגאמספלד תחרות עיקשת לשני הבנקים הגדולים בגרמניה – Deutsche Bank ו-Commerzbank.

יום אופייני בעבודתו של ברייטר כרוך בחלוקת מזומנים לתושבי הכפר עבור צרכיהם היום-יומיים, וארגון הלוואות קטנות לעסקים מקומיים. וכמובן גם את ניקוי הבניין בן הקומה האחת, שבו שוכן בנק, אשר נמצא 200 מטר מדלת ביתו.

המעבר מעבודה בבנק גדול ("שם הכל היה רק 'למכור, למכור, למכור'"), היה לדברי ברייטר, יליד המקום, ההחלטה הטובה ביותר שעשה אי פעם.

במודעה שקרא נדרש מישהו שיעבוד בעזרת ידיו בלבד, ללא מחשבים. מכונת הכתיבה שלו נושאת היום סימנים של שימוש בלתי פוסק, אפילו שלברייטר, בתלבושת עבודה סטנדרטית של ג'ינס וסוודר, יש היום כבר מחשב.

פיטר ברייטר משוחח בטלפון שבבנק שלו | צילום: רויטרס

"זה כל כך כיף", אומר ברייטר, מתמטיקאי בהשכלתו, תוך שהוא מטפל בזרם יציב של לקוחות אשר יצאו להפסקת צהריים ממקום עבודותם. הוא מכיר את כל לקוחותיו בשמם ודן עמם קבע בעינייני עבודה, מערכות יחסים וכספים. "הזהירו אותי שאשתעמם, אבל אני לא", הוא אומר.

לברייטר לא אכפת שהוא בקושי מקבל חופשות, בטענה כי הוא שמח להסתפק בסופי שבוע של סקי בהרים הסמוכים. "התחביב שלי הוא העבודה שלי. מה יכול להיות טוב יותר?".

בעוד שבנקים שיתופיים רבים ספגו פגיעה כתוצאה מהמשבר הפיננסי, מצבם טוב יותר מזה של כמה בנקים אחרים, בעיקר משום שלא ביצעו עסקאות בסיכון גבוה מדי. ההלם מכך שהבנקים הגדולים כמעט ופשטו את הרגל עורר עניין מחודש בבנקים השיתופיים, אשר נתפסו כיציבים וכאמינים. בדיוק כפי שהצרכנים רוצים לדעת מאיפה בדיוק מגיע האוכל שלהם, הם גם רוצים לראות מה הבנק עושה עם הכסף שלהם.

הבנק מגביל את עסקיו לבנקאות קמעונאית מסורתית – אין כרטיסי אשראי, מניות, קרנות או אפילו בנקאות מקוונת. הרווח השנתי יציב – כ-40 אלף יורו, וההלוואה הגדולה ביותר שניתנה בו היתה 650 אלף דולר.

ברייטר טוען כי המשבר הפיננסי עורר בבנק עניין בכל רחבי גרמניה: "אדם אחד צלצל 5 פעמים כדי לבקש הלוואה של 4 מיליון יורו, אבל הייתי חייב לסרב לו כי הוא לא היה מגאמספלד!".

ברייטר סיפר גם כי אנשים התקשרו לשאול כיצד גם הם יכולים להקים בנק שכזה בכפר שלהם, למרות שהיום לדבריו כבר אי אפשר להתחיל את המודל מהתחלה בגלל סכומי הכסף שהיו נדרשים לכך.

ברייטר גם גאה בכך שהבנק בגאמספלד קיים גם כדי לשרת את הקהילה ולא רק לשם רווח. לכל לקוח מוצע אותו שיעור ריבית, בין אם הוא מרוויח 1,000 או 10,000 יורו בחודש. אינגה דיל, שבנה למד עם ברייטר בבית הספר, אומרת כי הבנק מציע את הריבית הטובה ביותר בסביבה: "למה לי ללכת לשום מקום אחר?", היא שואלת. 

הבנק, לעומת זאת, כמעט ולא הגיע עד הלום: בשנות ה-80', מנכ"ל הבנק הקודם, פריץ ווגט – שסבו הקים את הבנק ב-1870 – צריך היה לעבור דרך בתי המשפט על מנת להבטיח את המשך רישיונו של הבנק, משום שלא היה בו באופן קבוע חבר סגל נוסף אשר יכול לשמש "כזוג נוסף של עיניים" על מנת כדי לבדוק שוב עסקאות. אפילו כיום, ווגט בן ה-82, שביתו נמצא ממש בסמוך לבנק, מגיע עדיין בכל שבוע כדי לעזור להעיף מבט בספרים.

ברייטר אומר שגם הוא רוצה להישאר ולעבוד בבנק זמן רב ככל האפשר. "כמובן שצריך להיזהר שלא להישאר לחלוטין בתוך הקונכייה שלי", הוא מסייג. "אחרי הכל, יש עולם שלם גם מחוץ לגאמספלד".