אין נגיד בעירו
עיירת הנופש ג'קסון הול נמצאת במדינת וויומינג שבצפון־מערב ארה"ב. בחורף נהנים המבקרים מאתרי הסקי המשובחים שבסביבה. בקיץ היא משמשת כנקודת יציאה לטיולים בפארקים הענקיים שבסביבה כמו ילוסטון. אפשר לרדת על הבנקאים ולא לאהוב אותם, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: הם תמיד יודעים לבחור את האתר המפנק ביותר לכנסים שלהם.
ג'קסון הול מארחת מאז 1978 את הכנס השנתי של נגידי הבנקים בעולם. בכנס בשבוע שעבר השתתפה גם נגידת בנק ישראל הטרייה (יחסית) קרנית פלוג. הנואמת המרכזית הייתה יו"ר בנק המרכזי האמריקאי ג'נט ילן, שנאומה כלל הצהרת כוונות על הריבית. אורח נוסף היה מיודענו הנגיד לשעבר סטנלי פישר, סגנה של ילן. השתתפות הצמד פישר־פלוג הובילה למפגש צפוי בין השניים. פישר, הבוס לשעבר של פלוג, משמש מנטור פיננסי שלה. אפשר לנחש את תוכן השיחה, אבל זה לא היה רק על ענייני איכות הסטייקים. נושאים חשובים לא פחות כמו הריבית והמדיניות המוניטרית נדונו. יומיים לאחר שובה מארה"ב נמסר מבנק ישראל על הורדת הריבית ל־ 0.25% – הריבית הנמוכה ביותר שקבע בנק ישראל מאז 1993 (אז החלו פרסומי הריבית החודשיים). הפגישה עם פישר הייתה הזרז של פלוג לקבלת ההחלטה השנויה במחלוקת.
אין ספק שההחלטה לא אושרה פה אחד בוועדה המוניטרית. רק בחודש שעבר הופחתה הריבית בשיעור זהה, אז מדוע לנקוט מהלך נוסף לפני שהשפעת המהלך הראשון מוצתה? לו רצו להשיג אפקט דרמטי, עדיף היה להפחית בחודש שעבר את הריבית במחצית האחוז. בבנק ישראל סירבו להתייחס לאופן ההצבעה. ההחלטה המפתיעה נועדה לזעזע ואכן עשתה את שלה. היא שידרה מסר כמו "בעל הבית השתגע". 21 מתוך 22 חזאים פיננסיים לא העריכו בסקר בלומברג שנערך ערב ההפחתה שהריבית תרד. באוצר לא אהבו את ההחלטה, וראו בה ניסיון שקוף לייצר דרמה מיותרת בעיצומה של המלחמה.
ההחלטה לא תרמה לאיחוי הקשר המידרדר עם יאיר לפיד. דיון בלשכת ראש הממשלה השבוע חשף את עומק הפערים, ועד כמה לפיד מתעלם מעמדותיה כיועצת הכלכלית לממשלה. בבנק ישראל החליטו בתגובה להפסיק את גינוני הנימוס וחשפו פומבית את מלוא עמדתם על התקציב. כך או כך, ההשפעות על שער החליפין והצמיחה שנויות במחלוקת. מה שוודאי הוא הכנסת המערכת הפיננסית לסביבת ריבית חדשה, המתקרבת לזו של שווייץ.
זה יעודד את המשך עליית מחירי הדיור. בהודעת הריבית השבוע נמסר שמחירי הדיור עלו בשנה האחרונה ב־ 7.7% ואיתם מחירי השכירות. בראיון ליומן הערב של גל"צ הבטיחה הנגידה שלהורדת הריבית לא תהיה השפעה על הדיור, כי ננקטו צעדי מנע. בשטח הם לא מורגשים וקצב נטילת המשכנתאות אינו יורד.
החלטה פזיזה? קרנית פלוג | צילום: רויטרס
בנק ישראל יוצא גרוע מסיפור הריבית והמשכנתאות. לפני ארבע שנים ניסה פרופ' פישר להנדס את השוק כשבמהלך 2010 הזהיר מלקיחת הלוואות בריבית משתנה מחשש לעליית הריבית. הוא לא הסתפק בכך, והורה לבנקים להחמיר את הוראות הנזילות על הלוואות כאלה. שנה מאוחר יותר, במאי 2011 , הלכו בבנק המרכזי צעד נוסף קדימה והגבילו את המשכנתאות בריבית משתנה לשליש מההלוואה. אבל מה לעשות שבארבע השנים האחרונות אותה ריבית שנקבעת על ידי בנק ישראל לא רק שלא עלתה, אלא אף ירדה וירדה. בשנה האחרונה בלבד היא ירדה ב־ 1% . הנגיד לשעבר התגלה כיועץ אחיתופל כשמנע מהציבור חיסכון אפשרי של מיליארדי שקלים בהחזרי ההלוואות. האומללים שנותרו בחוץ ולא הספיקו לקנות דירה, ייאלצו לשלם בעתיד עשרות אחוזים נוספים עבורה.
מה שמדאיג במיוחד הוא הבועה הפיננסית המתפתחת. מחירי איגרות החוב ממשיכים להתנפח. איגרות ממשלתיות לשש שנים נסחרות בתשואות שליליות. התשואות לתקופה של עשר שנים כבר נמוכות אפילו בהשוואה לאלה של האיגרות האמריקאיות. מנהלי השקעות כמו צבי סטפק, יו"ר מיטב דש, חוששים שללא העלאת הריבית – המפולת היא שאלה של זמן. ריבית אפס פוגעת בחוסכים הסולידיים שרוצים להגיע הביתה בשלום. המפקידים מקבלים על הפק"מ אפס עגול, ואם המגמה תימשך אולי גם עוד ייאלצו לשלם לבנק.
הריבית האפסית מעוותת את מנגנון שיערוך ההשקעות ארוכות הטווח. בדוחות הרבעון השני התברר שגופי חיסכון פיננסיים, כמו חברות הביטוח ובנקים, נאלצו למחוק חשבונאית מאות מיליוני שקלים מרווחיהם כדי לשריין את התשואה ארוכת הטווח. ניתן היה אולי להתחבר למהלכי פלוג לו היו באמת אפקטיביים, אבל זה לא עובד.לאחר שהריבית ירדה בשנה האחרונה מ־ 1.25% ל־ 0.25% וכלום לא קרה, ספק אם משהו ישתנה.
נהוג לטעון שבנק ישראל ירה את התחמושת האחרונה. טעות. כפי שניסיתי להראות, הריבית היא תחמושת שפג תוקפה. הבנק המרכזי מצויד בכלי מדיניות מוניטריים חלופיים, אולי יעילים יותר. קניית דולרים בשוק ללא ספיגת השקלים (באמצעות קניית מק"מ) מסתמנת כצעד הבא.
עדיין משפיע. פישר | צילום: רויטרס
תא"ל עמינח עובר לנוח
ביום ראשון הקרוב יתייצב בבקו"ם תא"ל ראם עמינח להזדכות על הציוד. מבחינתו הוא מסיים שירות מילואים של שלוש שנים כיועץ הכספי לרמטכ"ל ולמערכת הביטחון. לאחר שהשהה את העזיבה בגלל צוק איתן, איבד את הסבלנות והכין טבלת ייאוש. במערכת עוד ניסו לשכנעו להישאר, אבל לאחר שהבינו שלאיש נמאס, הרימו ידיים. למזלו הוא אינו זקוק לתקופת צינון כדי לחזור למשרד רואי החשבון שבבעלותו. אבל אצלנו אי אפשר לדעת. מי יודע? אולי עד יום ראשון תצוץ תקנה שתאסור עליו גם את זה.
ההצעה לקבלת התפקיד הגיעה לפני שלוש שנים וחצי ממנכ"ל משרד הביטחון לשעבר אודי שני. הרמטכ"ל בני גנץ, שהעדיף מינוי מהבית, לא התלהב. שני התייעץ עם גורמים בסקטור העסקי כמו מנכ"ל חברת החשמל אלי גליקמן, והמליץ בחיוב. בניגוד להערכות, יוני קורן, ראש לשכת שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, לא היה מעורב במישרין. ממליץ נוסף היה סגן הרמטכ"ל יאיר נווה, שזכר לחיוב את עמינח מפיקוד העורף.
כשאמר כן, כולם חשבו שעמינח נפל על הראש ושזאת בדיחה לא מוצלחת. כך חשבה אשתו רקפת רוסק (מנכ"לית בנק לאומי), כך סברו חברים כמו עידן עופר. קובי שטיינמץ, שותפו במשרד רואי החשבון, חשב בכלל שהוא ירד מהפסים. אחרי הכל, אין מדובר בילד (כשהשיב בחיוב היה בן 50). תראו לי עוד בעל עסק שפוי שמוכן להיפרד ממנו לשלוש שנים, אפילו אם עושים את זה עם אקדח צמוד לרקה. "אני מוטרד וחושב שישראל נמצאת באיום קיומי. הלגיטימציה של לשבת בשישי ולקטר היא מוגבלת כל עוד נותנים לך הזדמנות לעשות משהו שאתה לא מנצל", הוא הסביר לחברים את החלטתו. "כסגן מפקד מחוז דן של פיקוד העורף ממילא ביליתי במילואים הרבה יותר מ־ 30 יום בשנה", הוסיף.
כשהגיע ללשכתו בקריה בתל אביב חשבו שמדובר בעב"מ שנפל מהירח. היו סימני שאלה לגבי מידת הצלחתו להבין את פעילות המערכת הציבורית, ואם יוכל להיכנס לנעלי קודמו, מהרן פרוזנפר. אבל עמינח למד את החומר כאילו מדובר בבחינה של מועצת רואי חשבון. הוא יצר קשרי עבודה טובים עם החשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי בויאנג'ו, עם מאיר בינג האחראי באוצר על תקציב הביטחון, ועם אמיר לוי, הבוס של בינג. תקציב הביטחון הפך בתקופתו לשקוף הרבה יותר. הנתונים זרמו לאוצר, אבל לא הודלפו.
תא"ל עמינח הופתע בעיקר מקשיחות התעסוקה בסקטור הציבורי. "לעובדים המקבלים קביעות בגיל 22 אין יותר מוטיבציה להתאמץ, כי אי אפשר להזיז אותם. לעומת זאת במערכת הביטחון ניתן לאלץ איש קבע שהגיע לגיל 43 לעזוב", הסביר.
הוא נדהם מתרבות ה"שלוף" ומההתייחסות הלא עניינית לתקציב הביטחון. "אחרי הבחירות האחרונות נקבע שתקציב הביטחון ל־ 2014 יעמוד על 51 מיליארד שקל", סיפר עמינח לחבר. "ברור היה שלא נוכל נעמוד במספר, אבל ההסברים לא עזרו. אמרתי את דעתי לראש הממשלה ולשר האוצר: לא חשוב מה שתגידו: זה לא יקרה! אם תבינו את המשמעות לא תסכימו לאשר". כששר האוצר יאיר לפיד תמה: "אז לא תקיימו את החלטות הממשלה?", השיב עמינח: "הממשלה תחליט מה שתחליט, אבל בפועל זה לא יקרה". הוא צדק.
בחמש השנים האחרונות נוספו לתקציב הביטחון 3.6 מיליארד שקל בממוצע לשנה. זה חלק מהפוליטיקה. נוקבים בכוונה במספר נמוך מדי, אבל לאחר מכן מעלים את התקציב, חשב לעצמו. תקציב הביטחון מושך אש בעיקר בגלל ההוצאות לגמלאות, המסתכמות בשמונה מיליארד שקל ומהוות שליש מההוצאה לפנסיה בשירות הציבורי. העובדה שהגמלה הממוצעת לאיש קבע גבוהה מעשרת אלפים שקל בחודש בעייתית אף היא. הפתרון, לטעמו של עמינח, הוא הכללת סעיף 12 ב"הסכם הניתוק" גם בתקציב הביטחון. לפי הסכם זה האחריות לתקציבי הגמלאות במשרדי ממשלה כמו החינוך נמצאת במישרין באוצר.
הוא מוטרד מהשיח הפופוליסטי בוויכוח על סוגיית הפרישה מצה"ל. "גיל הפרישה העומד בממוצע על 48.8 הוא גבוה מדי ויש להורידו. העלאתו בשיעור נוסף תפגע בשרשרת הפיקוד שכבר נפגעת", הבהיר עמינח אין ספור פעמים לאנשי האוצר. כשאלה השיבו שבגיל 45 ניתן לפתוח בקריירה שנייה, הוא צחק: "יש שחיקה במעמד ובהערכה ללוחם צה"ל. ההערכה לאנשי השירות הצבאי נמצאת בירידה לא רק בישראל אלא בכל העולם. גנרל היום זה לא מה שהיה פעם. לאחר ההפרטה אין אפילו חברות ממשלתיות שהיו פעם סידור עבודה לאנשי הקבע".
אז מה חדש באי.די.בי?
אסיפת בעלי המניות בנכסים ובניין התכנסה אתמול לאישור תנאי העסקתו של רפי ביסקר, יו"ר החברה (75% משרה) בשלוש השנים הקרובות, ביום שאושרו הדוחות הכספיים של חברת האם אי.די.בי פיתוח. אי.די.בי נשלטת זה שמונה חודשים על ידי מוטי בן משה ואדוארדו אלשטיין. האם מדובר באותו ביסקר שנחשב לאיש סודו של נוחי דנקנר, בעל השליטה הקודם? אכן כן. ביסקר יקבל 108 אלף שקל לחודש. נוסחת הבונוס שונתה לרעתו ומעתה לא ייהנה ממינימום של שלוש משכורות או מ־ 1.75% מהרווח (הגבוה מהשניים).
ביסקר אינו היחיד מפליטי דנקנר. באי.די.בי ממשיכים לחיות בכיף גם חיים גבריאלי, מנכ"ל הקבוצה לשעבר ובימים יפים יותר האדם הקרוב ביותר לדנקנר. רשימת המנהלים כוללת את עמי אראל יו"ר סלקום וסגן יו"ר מכתשים אגן, דני נווה יו"ר כלל ביטוח, ועוד אחרים.
מה קורה כאן? האם המינויים בתקופת דנקנר היו באמת כל כך גרועים, או שלבעלי הבית החדשים אין במלאי מנהלים מוצלחים יותר? בואו נניח בצד את הצד הפרסונלי ונעבור לצד העסקי. תהרגו אותי, אבל אני מתקשה להבין מדוע השקיעו בן משה ואלשטיין באי.די.בי 1.2 מיליארד שקל. הרי זה לא נעשה כדי לקנות השפעה במשק או להצטרף לפורום המכונה "ראשי המגזר העסקי". תפנית במדיניות העסקית בקבוצה, למעט חידוש פרסום המודעות ב"דה מרקר", עדיין לא נראית באופק. שופרסל ממשיכה לחשב מסלול מחדש; סלקום יצאה מהמחבוא ומתחילה לפרסם; אדמה (מכתשים אגן) יוצאת להנפקה שתוכננה עוד בתקופת דנקנר; וכלל ביטוח? בעלי הבית החדשים ייאלצו להוכיח עד סוף השנה לדורית סלינגר, המפקחת על הביטוח, מדוע הם ראויים לקבל מחדש את השליטה בחברה מידי הנאמן. ותאמינו לי, סלינגר תוציא להם את הנשמה.
אז מה בדיוק חיפש צמד אנשי העסקים באי.די.בי? דיבידנד במזומן הרי הם לא יראו לפני שהחברה תפרע בשנה הקרובה לבעלי החוב כמיליארד שקל ותזרים בנוסף 500 מיליון שקל. אני בטוח שמטרתם לא הייתה להפוך למיליונרים (בדולרים) את צמד נאמני החברה אייל גבאי ועו"ד חגי אולמן, שהפכו את פרויקט אי.די.בי לסטארט־אפ. יש לי תחושת בטן שזאת שאלה של זמן עד שנקבל את התשובות. ואולי לא.
מה בדיוק הוא מחפש? מוטי בן משה | צילום: אניה בושמן
דירה ב־ 120 מיליון שקל
מה שאתם עומדים לקרוא בשורות הבאות אינו צדק חברתי. הטור גם אינו מיועד לזוגות צעירים הבונים על תוכנית לפיד "אפס אחוז מע"מ". מדובר בפעילות קרן הנדל"ן פייר שבניהול שלמה גרופמן המוכרת לעשירונים העליונים. מעטים זוכרים שהאיש ניהל עד אמצע שנות ה־ 90 את אפריקה ישראל. מעטים עוד יותר יודעים שהוא המציא את המותג "סביונים", והוא האחראי לבניית קניון היוקרה ברמת אביב.
עם פרישתו הקים את הקרן פייר בשיתוף זלמן שובל, בעל השליטה בבנק ירושלים. ב־ 2002 גייס גרופמן ממשקיעים מדרום אפריקה ומארה"ב מאה מיליון דולר. הרשימה הנוצצת כוללת שמות כמו משפחת טיש מניו יורק, משפחת סוטנשטיין (מבעלי אמריקן איגל), לסטר קראון (מג'נרל דיינמיק), ומשפחת טראמפ/קושנר המתעניינת ברכישת הפניקס.
הפגישה עם גרופמן נערכה בעקבות תוכניותיו לגיוס 75 מיליון דולר לקרן חדשה, שמתוכם כבר גויסו 30 מיליון דולר. הקרנות הקיימות הניבו על פי הנתונים שנמסרו לי תשואה שנתית של 14.8% בממוצע. קרן פייר הקימה 15 פרויקטים בערים כמו בת ים, פתח תקווה, גבעתיים, תל אביב ואשדוד. הדירה היקרה ביותר היא פנטהאוז בפרויקט הירקון 96 בתל אביב, שנמכרה תמורת 120 מיליון שקל. היא משתרעת על 680 מ"ר ו־ 400 מ"ר נוספים שטחי מרפסת.
המחיר המדהים מוכיח שגרופמן אינו מתמקד בזכאי הדיור הציבורי. גם הדירות "הזולות" יותר באזורים מבוקשים פחות כמו פתח תקווה, אינן נמכרות בפחות מ־ 1.7 מיליון שקל לדירת 4־ 5 חדרים. במילים אחרות, תוכנית "אפס אחוז מע"מ" של לפיד אינה תופסת לגביהם.
גרופמן מסביר שגם בטווחי המחירים של 1.5 ־ 2 מיליון שקל יש מספיק ביקוש. לדבריו, 34% מהדירות שנמכרו בשנה האחרונה נרכשו על ידי משקיעים זרים (לעומת ממוצע ארצי של 23%). "לא נעים להודות, אבל האנטישמיות בעולם התגברה. היהודים מאנגליה, מצרפת ומבלגיה מגיעים אלי לא רק מסיבות כלכליות. הם רואים בישראל מקום מקלט. זאת פוליסת הביטוח שלהם. אחרים רוצים לשלוח את ילדיהם ללימודים לחיזוק הקשר עם ישראל. אנחנו בקרן פייר מציעים את הפתרונות המתאימים", טוען גרופמן.
כשאני תמה עד מתי מחירי הדיור ימשיכו לעלות, ואם סביר שמחיר דירת גג בעיר מוכת טילים ואזעקות כמו תל אביב יהיה זהה למחיר במנהטן, גרופמן אינו מהסס להשיב בחיוב: "מחירי הדירות ימשיכו לעלות. והמחירים בישראל יהיו אולי אפילו גבוהים מאלה שבניו יורק. קבלנים הורידו את התחלות הבנייה. פועלים עזבו את אתרי הבנייה בגלל צוק איתן. ותוכנית 'אפס אחוז מע"מ' של לפיד פגעה קשות בשוק ויצרה אי ודאות קשה. חייבים לבטל אותה".
|