ברוכים הבאים לכריסטיאניה – השכונה הכי מגניבה בעולם

להבדיל מה"סבבה" שלנו, ה"הוגה" הדני הוא הרבה יותר מסתם תשובה לשאלה "מה המצב?". זו דרך החיים המקומית, ולפיה לכל דבר יש מקום וזמן. העבודה היא לא חיינו, ואין דבר חשוב יותר מהרגעים הקטנים בחיים שלא עולים כסף. זה כנראה המפתח לעשרות המחקרים שבוצעו בשנים האחרונות וקבעו כי האומה הדנית היא המאושרת ביותר בעולם.

אבל האמת היא שזה לא רק הלך הרוח. קשה שלא להיות מאושר כשהכלכלה שלך מתפקדת כמו שעון, כשהיא גם תחרותית וגם בעלת רשת ביטחון סוציאלית, גם פתוחה בפני מהגרים וגם דורשת מהם להשתלב בחברה. אין כאן חוק שכר מינימום, אבל יותר מ-80% מהעובדים מאוחדים באיגודים מקצועיים ששומרים על זכויותיהם. המעסיקים יכולים לפטר עובדים מתי שרק ירצו, אבל אז המדינה תעניק למפוטרים 90% דמי אבטלה במשך שנתיים ותתמוך בהם בדרכם להסבה מקצועית.

אף על פי שבקבוק קולה קטן במרכז קופנהגן עולה לפחות 20 שקל, שמחיר הקפה שערורייתי אפילו יותר, שארוחה במסעדה לא תסתיים בפחות מ-180 שקל, שהמע"מ עומד על 25% וששיעור מס ההכנסה גוזל מכל תלוש בין 44% ל-60% – אף אחד לא באמת יכול להיכנס לדיכאון. ככה זה כששירותי הבריאות ובתי האבות ניתנים לכלל האוכלוסייה בחינם, כשהלימודים מהגן ועד האוניברסיטה מסובסדים לחלוטין, וכשהמדינה משלמת לך כסטודנט 3,400 שקל מדי חודש כדי שתוכל להתרכז בלימודים. אגב, אם בסיום הלימודים תתחתנו וייוולדו לכם ילדים, תקבלו 80% מהשכר לאורך חופשת לידה בת שנה.

אז למה לצאת לעבודה אם במשך שנתיים מקבלים כמעט את כל השכר מבלי לעבוד? כי בטלה – או מצד שני ניקור עיניים – היא פשוט לא חלק מדרך החיים הדנית-הוגלית. מי שמשתכר בצמצום יכול לסגור את החודש בזכות התנאים הסוציאליים. מי שפוטר מבין שחלה עליו החובה למצוא עבודה חדשה, וברוב עצום של המקרים הוא מוצא אותה עוד לפני ששתי שנות האבטלה שלו מגיעות לסיומן (דני ממוצע מחליף במשך חייו שש עבודות), ומי שמרוויח טוב יודע שאין לו במה להשוויץ.

לכן קשה מאוד למצוא מכוניות פאר גם ברחובות האופנתיים ביותר בקופנהגן. לכן כמעט שני שלישים מחברי הפרלמנט מגיעים בכל יום לעבודה רכובים על אופניים. ובפאבים המקומיים כדאי לספר לבחורות מה אתה עושה למען החברה והסביבה. זה נותן הרבה יותר נקודות זכות מאשר התרברבות בבגדי מותגים או בדירה יוקרתית.

מין הוגלי

השיטה הזאת מתאימה כמובן לדנמרק ולא לישראל. למדינה שיש בה משאבי טבע כמעט בלתי נדלים, אפס אויבים מסביב, שקיפות יוצאת דופן במוסדות הציבוריים, ובעיקר אוכלוסייה הומוגנית. מבין חמישה מיליון וחצי דנים רק 7% הם מהגרים. מתוכם רק 220 אלף הם מוסלמים. ומתוכם רבים כבר הגיעו בשנות ה-60 והשתקעו.

אחרי שנים שבהן התפללו בעיקר במרתפים שהוסבו למסגדים, נחנך רק השנה המסגד הראשון בעיר – וגם זה למגינת לבם של לא מעט דנים, שחוששים מאסלאמיזציה דומה לזו שהתפתחה בשוודיה ובנורווגיה. גם ממשלת דנמרק לא עושה את החיים קלים במיוחד למי שרוצה להגר אליה. בא לכם להצטרף בכל זאת? רצוי שתהיו נוצרים, משכילים ואמידים. בעניין הזה, מקבלי ההחלטות בדנמרק לא הוגליים בכלל.

אלא שכל החוקים האלה שהופכים את דנמרק לסוג של גן עדן (עבור מי ששורד באפס מעלות) לא תקפים למקום אחד ויחיד בקופנהגן – אי של סקס, סמים ורוק'נרול שפועל יותר מ-40 שנה, פתוח בפני כולם ומקיים את אורח החיים של ילדי הפרחים כאילו קפא על מקומו מאז ימי וודסטוק העליזים. ברוכים הבאים לכריסטיאניה.

כריסטיאניה, השכונת ההיפים | צילום: thinkstock

להגיד על 850 התושבים שחיים היום ברובע הכי היפי באירופה שהם הוגליים יהיה כנראה האנדרסטייטמנט של המאה. אי שם באביב 1971, בשיא תקופת הפיס אנד לאב, החליטו מספר מקומיים להקים לעצמם את חלקת אלוהים הקטנה שלהם במרכז קופנהגן.

הם פרצו את הגדרות שהקיפו את הבסיס הצבאי שעל גדות נמל כריסטיאן והתיישבו במבנים הנטושים שהותיר הצבא הדני. העובדה שרוב הבתים כאן נבנו בין המאה ה-17 למאה ה-19, שימשו לאורך השנים בעיקר כצריפי צבא רעועים, ובארבע השנים לפני שננטשו אחסנו תעשיות צבאיות רעילות ומזהמות – לא הרתיעה את האנשים עם השיער הארוך והג'וינט. הם רצו לבנות לעצמם מקום שבו הזמן יעמוד מלכת ויוכל לקיים את עצמו בנפרד ממדינת דנמרק הרשמית – ליצור חברה חדשה שנשענת על מִחזור, שילוב בין המינים, יצירתיות ואמנות. במידה רבה, אפשר לומר שב-26 בספטמבר 1971 הוקם כאן הקיבוץ ההוגלי ביותר עלי אדמות.

להבדיל מ-5,000 ההומלסים, הבוהמיינים וההיפים שהקימו את כריסטיאניה בתחילת שנות ה70, נינה הייתה בחורה שוודית צעירה, שהגיעה הנה כתיירת בשנת 1977 אחרי שעלו בתוהו התקוות של הוריה שתמצא חתן יהודי בקיבוץ שבו התנדבה קודם לכן. "תכננתי להישאר יומיים כי באתי לחופשה, אבל החשיש כאן היה כל כך טוב וחזק שלא יכולתי למצוא את הדרך הביתה. מאז אני בכריסטיאניה", היא מספרת היום לכל מי שמגיע לעשות איתה סיור מודרך בשכונה.

"זו לא בדיחה", היא מתעקשת, "עד היום אנחנו מודיעים לתושבים על התכנסות והחלטות המועצה המקומית רק באמצעות העיתון הפנימי שלנו. בכל דרך אחרת אנשים פשוט לא ישימו לב לתאריך ולא יופיעו. רוצה עוד דוגמה לקצב החיים פה? יש לנו בניין דואר מרכזי ואליו מביאים את הדואר של כל התושבים. עכשיו תשאל למה לא מחלקים ישר לבתים? כי ה'היי' פה כל כך גבוה שרוב התושבים בכלל שוכחים לציין את מספר הבית שלהם בכתובת. לפי הסידור הנוכחי, אתה רק צריך לזכור את הדרך אל הדואר המרכזי כדי לקבל את מה ששלחו לך. זו לא תמיד משימה פשוטה, אבל מניסיון, זה עובד יותר טוב ככה".

בית בכריסטיאניה | צילום: thinkstock

מה השתנה כאן מאז שהגעת?

"בגדול, החיים פה היו ממש לא קלים. הצטמצמנו לאוכלוסייה של פחות מאלף תושבים, היו כאלה שעזבו מהרבה סיבות. אבל אם אתה מחזיר אותי לתקופה ההיא, כריסטיאניה הייתה המקום המושלם לחיים של אוכלוסיות קטנות. אומנם שום דבר לא היה מתוכנן לקראתנו ונאלצנו לנקות בעצמנו את המקום מכל הרעלים שהשאירו כאן התעשיות הצבאיות, אבל היום ילדים יכולים לשחק כאן חופשי, כי לא רק שאין רעלים, אנחנו גם לא מתירים כניסת מכוניות פרטיות. יש פה מאה סוגים שונים של בעלי חיים, ואף אחד לא רוצה שמכוניות יפריעו להם, או לילדים שמשחקים או לאנשים שמתמסטלים. אומנם עד היום פועלת כאן מקלחת ציבורית עבור אלה שאין להם שירותים בבית – לי בעצמי לקח 13 שנה עד שקיבלתי כאלה – אבל היות שהמדינה התירה לנו באמצע שנות ה-70 את זכות השימוש במקום, זה הספיק לנו. כל עוד לא נגעו לנו בכפר הקטן שלנו".

לוקחים אחריות

ממשלות דנמרק בשנות ה-70 וה-80 לא ממש ידעו איך לאכול את הפינה הקטנה והמיוחדת שנוצרה להן באמצע עיר הבירה, אבל האהדה הציבורית לפרויקט אפשרה לו להמשיך להתנהל על מי מנוחות כאילו היה טריטוריה עצמאית. עד שביום אחד בשנת 1989 קבע הפרלמנט הדני כי מעתה תתחיל כריסטיאניה בפרויקט נורמליזציה ותהיה כפופה לשלטונות המדינה ולשטח המוניציפלי של עיריית קופנהגן. לא ניכנס לאותיות הקטנות של החוק ולשמועות על בקבוקי הוויסקי היוקרתיים שנשלחו מטעם תושבי כריסטיאניה אל שר הביטחון הדני כדי שיעשה חסד עם תושבי האזור. השורה התחתונה היא שבשנת 2004 קבעה ממשלת דנמרק כי הגיע זמנם של התושבים לעשות את מה שתמיד רצו להימנע ממנו: לקחת אחריות.

המשרד לאיכות הסביבה סימן מספר מקומות שנחשבים אתרים היסטוריים ודרש מתושבי השכונה לפנות חלק מהשטח, כולל מחצית מהבתים שנבנו בו, בזמן שיתר התושבים נדרשו לקנות את האדמה שהם יושבים עליה תמורת סכום כולל של כ-76 מיליון קרונות (כ-50 מיליון שקלים) אם ברצונם להמשיך את מסורת "העיר החופשית".

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה דעתם של תושבי השכונה, שמשלמים היום 1,200 קרונות בחודש למועצה המקומית, ובנוסף 24 קרונות למטר כדי להחזיר את ההלוואה שלקחו כדי לרכוש חלק מהבתים, וכל זה כשלא תמיד ברור להם איך להגיע לסניף הדואר המקומי. אז מאיפה מביאים את הכסף? חלק מתושבי כריסטיאניה עוסקים היום במספר עבודות במקביל. שליש מהם עובדים מחוץ לשכונה המיוחדת. אלה שעובדים בתוכה ממשיכים לעשות כסף בעיקר מאמנות לסוגיה, מתחזוקת מסעדה שזכתה בשני כוכבי מישלן, מאפיית עוגות ומכירת חטיפים, ובעיקר ממכירה של פרחים וגבעולים ירוקים שעושים הרבה מצב רוח טוב – ולא רק לתושבי האזור.

סמים קצוץ

צריכה ומכירה של סמים אינן חוקיות בשום צורה בדנמרק, אבל זה לא מונע מהסוחרים ב-pusher street לעבוד מסביב לשעון. זהו הרחוב המרכזי של השכונה, אבל בלתי אפשרי לפספס את השלטים שמצויים בכל פינה לפני הכניסה אליו. החוקים: לעשות חיים, לא לרוץ (כיוון שזה יוצר פאניקה) ולא לצלם. עברתם על החוקים כי חשבתם שאתם תיירים ויסלחו לכם? אל תתפלאו אם ינפצו לכם את הסלולרי לרסיסים. התיישבתם בבית קפה והבטתם במשך יותר מדי זמן על עמדות המכירה? מישהו כבר יבוא להזיז אתכם.

זה לא שפושר סטריט הוא מקום מסוכן. יש כאן בעיקר אנשים בהיי, דוכני סוחרים שמוכרים לתיירים הכל – מחולצות למזכרת ועד ניירות גלגול – ועוד עמדות שמכוסות בברזנט צבאי ובתוכן נמכר החומר המשובח. הכניסה אל אחת העמדות האלה חושפת את הקונים בפני סוחרים אדיבים למדי, שעוטים על פניהם מסיכות – למקרה שאתם בכל זאת שוטרים ויש לכם יותר מדי שאלות.

שלט הכניסה | צילום: thinkstock

אפשר להבין את החשש של המקומיים, שהפכו את המקום כבר מזמן למכה של תושבי קופנהגן כולה בכל הקשור למכירת סמים. בשנות ה-70 וה-80 המשטרה העלימה עין ולכריסטיאניה נכנסו חומרים שהיו יכולים להרוג פילים. הם, אגב, הרגו. בערך 60 מתושבי האזור שהתנסו בכל סוג של סם שקיים, הפכו לנרקומנים כבדים וסיימו את חייהם, לצערם הרב של חבריהם ההיפים שעמדו מנגד ולא ידעו כיצד לעזור.

מאז עובדים בכריסטיאניה עם מכון גמילה מסודר, אבל את רשימת תשעת חוקי היסוד שעל פיהם פועלת השכונה פותחת השלישייה: בלי אלימות, בלי נשק ובלי סמים קשים. "בזמנו כולם ניסו הכל, אבל אחרי זמן קצר אנשים התחילו להיראות כמו אחרי תאונת דרכים", נזכרת נינה.

"בסופו של דבר הבעיות הפכו רציניות, אנשים התחילו לעזוב כיוון שדאגו לילדים שלהם. הבנו שרק עזרה מבחוץ תאפשר לנו להתמודד עם מכורים. היום אנחנו מנהלים בעצמנו מעקב אחרי אנשים שמוכרים סמים קשים. אם מוצאים אותם, מצלמים אותם, מפרסמים פוסטר שלהם עם המילים 'לא רצויים בכריסטיאניה' ופועלים נגדם. כל אחד כאן הפך למעין שוטר נגד סמים קשים. יש לנו טלפון צהוב שאפשר לצלצל אליו ולדווח על זה".

וכשמוצאים אדם כזה, מדווחים למשטרה?

"לא. אנחנו מעדיפים לטפל בעניינים בעצמנו. למשטרה לוקח המון זמן להגיע ולא מחבבים אותם כאן יותר מדי. הרי גם במקרים של עבירות אחרות אנחנו מכנסים את המועצה המקומית ושופטים את האנשים על פי הקודים שלנו. מה שכן, ברוב המקרים מחליטים להעניק הזדמנות שנייה לאנשים שסרחו. צריך לקרות משהו חריג כדי שנבקש ממישהו אחר לנהל לנו את העניינים".

מיותר לציין שכריסטיאניה מתחרה בפסל של בת הים הקטנה בתור האתר המתויר ביותר בבירה הדנית. המקום מושך אליו יותר ממיליון מבקרים בשנה. גם המשטרה יודעת מה רוב התיירים מחפשים שם, אבל הסחר נמשך. מפעם לפעם יש פשיטה מאורגנת, אבל אחרי השיא ב-2004, שכלל החרמות של כסף רב וגם כמה תקריות ירי, יש סוג של סטטוס קוו. לא כי אחד הצדדים נסוג, אלא כי הסחר זלג גם אל השכונות שמחוץ לכריסטיאניה. המשטרה נאלצה לחלק את המשאבים, בכריסטיאניה נערכו בצורה טובה יותר והחלו לשים לב לכל תנועה חשודה, והעסקים נמשכים בהסכמה שבשתיקה.

למה "כריסטיאניה"?

במרחק של תחנת מטרו אחת מכריסטיאניה שוכן הארמון של משפחת המלוכה הדנית. בית המלוכה והדגל המקומי הם שני סמלים רבי השראה עבור הדנים. תקופת השושלת המלכותית התחילה לפני יותר מאלף שנים. במאות האחרונות הכלל הוא ברור: מלך בשם כריסטיאן עולה לכס, קורא לבנו יורש העצר בשם פרדריק, שקורא לבנו כריסטיאן וכן הלאה.

כשהגרמנים כבשו את דנמרק ודרשו להוריד את הדגל מעל הארמון ולהניף במקומו את הדגל הנאצי, היה חייל אחד שלא אפשר את המהלך. קראו לו המלך כריסטיאן העשירי. במברק ששוגר לשלטונות הרייך נכתב כי גם אם ייאלץ להילחם לבדו, הדגל לא יוחלף. הנאצים לא רצו להסתכסך עם אוכלוסייה שנתפסה כארית, והדגל הדני נותר במקומו. זוהי כמובן רק אנקדוטה אחת מבין הסיפורים הרבים על בית המלוכה ההוגלי.

בדיוק כמו סבא שלה, גם המלכה מרגרט אהודה מאוד על הדנים. היא דוברת חמש שפות, כותבת ספרי ילדים, מעשנת 40 סיגריות ביום, ואפילו בעלה הצרפתי, הנסיך הנריק – שגם אחרי 40 שנה ממשיך להתקשות בדנית – מחל בשמחה על כבודו כשהשתתף בתוכניות בישול והסכים להופיע ברחובות מחופש לדב פנדה.

יורש העצר פרדריק הוא אצן מרתון שהכיר את אשתו הטסמנית בפאב בסידני. עד היום יוצאים השניים לרכיבות אופניים ולקניות במרכולים של קופנהגן. "כבר דורות שהדנים מאוד אוהבים את בית המלוכה, זו בעצם אחת הסיבות לכך שלמקום שלנו קוראים כפי שקוראים לו", מסבירה נינה. "הקבוצה שלנו התכנסה סביב נמל כריסטיאן בקופנהגן, וכיוון שזה השם הנפוץ במדינה ובעיקר שמו של המלך, החלטנו להפוך את עצמנו לכריסטיאניה ולקבוע את דגל שלוש הנקודות שלנו כאות הזדהות עם שלוש הנקודות שמופיעות מעל האותיות " i" בשם כריסטיאניה.

"למה הרקע אדום והנקודות בצהוב? לזה כבר אין לי תשובה מתוחכמת. אלה פשוט הצבעים היחידים שהיו לנו בזמנו. אל תשכח, בכל זאת מדובר בכריסטיאניה – כנראה המקום היחיד בעולם שבו המקומיים הקימו מגרש גולף, אבל מעולם לא פתחו אותו למשחקים כי שכחו לחפור בו את הגומות באדמה".

לכתבה במעריב השבוע