חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
Forbes Israel Logo

חופשי ומעושר: כך הפך עבד משוחרר לאחד מהיזמים הראשונים בארה"ב

פורד. הפך מעבד למיליונר … צילום: shutterstock
פורד. הפך מעבד למיליונר. צילום: shutterstock, עיצוב: פורבס ישראל
בימים שלפני ביטול העבדות, הצליח ברני פורד לצבור הון עצום ולהפוך לאחד האנשים העשירים במערב ארה"ב. סיפורו של אחד מאנשי העסקים האמריקאים הראשונים שהוכיח שאין דבר העומד בפני חוש עסקי מפותח

באוקטובר 1875, נשיא ארה"ב יוליסס גרנט עצר בשאיין, וואיומינג – עיירה שלא היתה קיימת עשור קודם לכן, אבל הפכה במהרה למרכז מסחר בורגני הודות לקו מסילת ברזל חדש. הנשיא עצר לארוחת בוקר במלון Inter-Ocean, מבנה מרשים שנחנך לאחרונה. המלון בן שלוש הקומות יכול היה לאכלס 150 אורחים וכל חדר אוכל עם 200 מקומות. במלון היתה גם מספרה, חדר ביליארד, בר ומועדון.
הבעלים, ברני אל. פורד, שירת את הנשיא ואנשיו באופן אישי בשולחן שעיתון מקומי תיאר כעמוס לא רק במעדני העונה, אלא בכל מה שאפשר להוסיף באופן מלאכותי, הכל בשפע מופרז ובהכנה קפדנית.

באותה תקופה, פורד היה אחד מהאנשים העשירים ביותר במערב, עם שווי נקי שמוערך בכ־250 אלף דולר – או במונחים של היום, יותר מ־6 מיליון דולר. רבע מאה לפני כן, לא היה לו כלום, אך בעודו גר על גדת נהר באילינוי, הוא היה נחוש לשנות את חייו. שם הכריז על עצמו משוחרר מעבדות, והצהיר בפני בעליו לשעבר במכתב: "עזבתי אותך בלי דולר בכיסי, ובין אם אשקע או אשחה, אסמוך על עצמי בפרנסתי". הוא לא ידע עד כמה דבריו ניבאו את העתיד לבוא.

10 ימים גורליים

במהלך חייו, ברני פורד הרוויח הון כמה פעמים בכרייה, במסעדנות, במספרות, נדל"ן והשקעות אחרות. הוא גם איבד כמה פעמים את הונו לטובת נוכלים, שריפות, פשיטות רגל ומלחמה, אך תמיד הצליח לחזור לעמוד על רגליו ולהמציא את עצמו מחדש. על רדיפתו הבלתי פוסקת אחר עושר והצלחה התעלה רק להטו לחופש. כפעיל נגד העבדות ובעד זכויות אזרחיות, פורד שבר מחסומים רבים כאיש שחור ועזר להפיל מחסומים רבים אחרים לטובת שאר האנשים.

ביתו של פורד בברקנרידג'. כיום משמש כמוזיאון המוקדש לסיפור חייו. צילום: Rochkind, ויקיפדיה
ביתו של פורד בברקנרידג'. כיום משמש כמוזיאון המוקדש לסיפור חייו. צילום: Rochkind, ויקיפדיה

הוא נולד בווירג'יניה ב־22 בינואר 1822, בן לשפחה שחורה וגבר לבן, ככל הנראה מי שהיה בעליו בזמן שהיה ילד, וגדל במטע בדרום קרוליינה. הוא מעולם לא קיבל שום סוג של חינוך פורמלי, אך בשלב מסוים למד לקרוא, לכתוב ולדבר בצורה רשמית ורהוטה. "הוא היה מסוגל להישמע משכיל יותר משהיה", אומר סטיב שפרד, חבר הנהלה במוזיאוןBlack American West . "זה עזר לו בצורה משמעותית בהמשך הדרך".

בשיאו, העסק הכניס כמעט 250 דולר ביום, שיהיו כמעט 2 מיליון דולר בשנה במונחים של היום. אבל הבניין נשרף בשנת 1863 בשריפה הגדולה של דנבר, שהרסה כמחצית מרובע העסקים בעיר

כצעיר שעבד לעיתים קרובות מחוץ למטע, בילה פורד מספר שנים בהסעת חזירים ופרדות עד לשנת 1843 לערך, כאשר עבר לבעלותו על ידי הקולונל נתנאל גרלנד וודס, אשר תיאר את עצמו כ"סוחר" בסנט לואיס.
פורד ליווה את וודס בכמה ממסעותיו, שימש כמנהל המשק על סירת כותנה ואחר כך על סירת קיטור לנוסעים בנהר המיסיסיפי, ותמיד חי בתנאים עלובים. במכתב שהסביר מדוע הוא נמלט מעבדות, שהודפס מאוחר יותר בעיתון שקידם את ביטול העבדות, פורד האשים את וודס בכך שסירב לספק לו בגדים ראויים או הניח לו לישון במיטה. "כשאני קורא את התנ"ך שלי בלילה, אחרי שטיפלתי בך והכנסתי אותך למיטה", כתב, "אתה גורם לי לעיתים קרובות להפסיק לקרוא וללכת לישון, כדי שאקום מוקדם לשרת אותך".

ואז בסתיו 1848 לקח אותו וודס לטיול גורלי באילינוי. בעיירה קווינסי נאמר לו כי חוקי המדינה משחררים אותו מעבדות אם יישאר בעיירה יותר מעשרה ימים. אז הוא עזב את וודס, ואמר, "אם אני יכול לחיות טוב יותר לבד מאשר איתך, אני מרגיש שאני חופשי לעשות זאת; כי זה מה שמשותף לכל האנשים החופשיים".

מקווינסי הוא עשה את דרכו לשיקגו, שם פגש את הנרי ווגונר, איש שחור חופשי, עיתונאי הדוגל בביטול העבדות. ווגונר היה גם בעל אורוות סוסים להשכרה, שם פורד התחיל את עבודתו הראשונה כאדם חופשי. בשלב זה, הוא החל גם לחזר אחרי גיסתו של ווגונר, ג'וליה ליוני, בת לגבר לבן ואישה שחורה, שלמדה בקולג' בעיר. השניים נישאו בשנת 1849. קולונל וודס הקפיד לעקוב אחר פורד, אך כאשר הלך לעולמו באוקטובר 1850, הורתה צוואתו של וודס כי "העבד שלי ברני, אשר עכשיו בשיקגו, ישוחרר".
באותה תקופה עבד פורד במספרה ולמד מקצוע שישרת אותו היטב בשנים הבאות. שם הוא החליט לחפש את ההזדמנות הבאה שלו – זהב בקליפורניה.

הויטראז' שהוצב בפרלמנט של קולורדו עם דמותו של פורד

בשנת 1851 הוא עשה את דרכו אל עבר החוף המזרחי, שם עלה על ספינת קיטור לכיוון קליפורניה. הימים ההם היו הרבה לפני קיומה של תעלת פנמה והמסלול לעבר החוף המערבי עצר בחוף המזרחי של ניקרגואה, לפני שהמשיך מערבה. פורד לא הגיע כל כך רחוק. הוא חלה ובזמן שהתאושש, "החוש העסקי שלו התעורר", אומר שפרד. "הוא ראה שם צורך במלון", אז הוא קנה וניהל את "מלון ארצות הברית", שפנה למאות האמריקאים העוברים בגרייטאון, הסוף המזרחי של הדרך היבשתית (היום נקרא סן חואן דה ניקרגואה), בדרכם לקליפורניה. כישוריו הקולינריים של פורד סייעו גם למשוך אורחים נכבדים לחדר האוכל של המלון, כולל איל הספונות והרכבות קורנליוס ונדרבילט, שלחברה שלו היה מונופול על התחבורה בניקרגואה.

פורד הביא את שירות הלקוחות העילאי ואת האוכל המשובח למסעדה שלו בעיר שייאן. היא היתה יכולה להכיל מאות סועדים, והוא היה מציע נסיעה בכרכרה בחינם לתחנת הרכבת וממנה, כך שהלקוחות יכלו לסעוד בזמן שהרכבת שלהם עשתה עצירה

לאחר כמה שנים, חוסר היציבות הפוליטית לא אפשר לו להמשיך לחיות באזור. הצי האמריקאי הפציץ את גרייטאון בשנת 1854 והרס את בית המלון שלו. פורד חזר לשיקגו, שם היה חבר נלהב במפלגה הרפובליקנית ויישאר פעיל נגד העבדות ובעד זכויות אזרח במשך עשרות שנים.

בשנת 1860 נודע לפורד על הבהלה החדשה לזהב – זו שבקולורדו. במהלך השנים הבאות חזר למה ששירת אותו היטב בניקרגואה: להתפרנס באמצעות מלונות ומסעדות. הוא עשה את דרכו לברקנרידג', שם ניהל את מלון בלה יוניון. יש אפילו אגדה שהוא ניסה את מזלו בכריית זהב ואולי אפילו הצליח למצוא מטמון גדול של זהב, אך שום ראיות לא מצביעות על כך שזו אמת.
עם זאת, פורד אכן הרוויח אוצר מטאפורי, עם אישיותו המקסימה ובמסירותו לניהול מוסדות יוקרתיים עם שירות לקוחות מעולה (צדפות היו המנה המפורסמת במוסדותיו). מלון בלה יוניון, למשל, אוזכר כגדול ומרווח בכתבה שהעלתה נשכחות בשנת 1898. "האנשים האלה ידעו להפיק ארוחות טובות והם החזיקו ויסקי משובח ממדרגה ראשונה", נכתב.

פרישה זמנית

בתוך כמה שנים, פורד הנווד הגיע לדנוור, שם בנה מספרה שבמהרה הכניסה מספיק כסף כדי שיוכל להוסיף אליה גם מסעדה. בשיאו, העסק הכניס כמעט 250 דולר ביום, שיהיו כמעט 2 מיליון דולר בשנה בכסף של היום. אבל הבניין נשרף בשנת 1863 בשריפה הגדולה של דנבר, שהרסה כמחצית מרובע העסקים בעיר. פורד העריך את אובדן הרכוש שלו ב־10,000 דולר (או 210 אלף דולר במונחים של היום).

בחורבות המפוחמות של רובע העסקים, בנקאי בשם לותר קונטזה החל להציע הלוואות למקומיים שאיבדו את פרנסתם – בריבית מחרידה של 25%. קונטזה היה לקוח קבוע במספרה, ולכן פורד פנה אליו לקבלת הלוואה בסך 1,000 דולר לבנייה מחודשת. קונטזה אמר לפורד לחלום בגדול והציע סכום של 9,000 דולר (או 190 אלף דולר כיום) למרות שלפורד לא היו ביטחונות כלל.

פורד לקח את ההלוואה ובנה בניין לבנים גבוה, שעומד עד היום ונושא את שמו, ופתח את "People’s Restaurant". הבניין כלל מספרה במרתף, סלון בקומה השנייה ודירה למשפחת פורד בקומה העליונה. שלושה חודשים לאחר פתיחתו, פורד החזיר את ההלוואה במלואה. ובמהלך השנים הבאות הגדיל את עושרו באמצעות רכישת שורת בתים אותם השכיר. עד מהרה הוא שגשג מספיק על מנת למכור את העסק תמורת 23,400 דולר (400 אלף דולר כיום) והשכיר את הבניין.

בניין הלבנים שבנה פורד בדנבר. משפחתו התגוררה בקומה האחרונה. צילום: Jeffrey Beall, Flickr
בניין הלבנים שבנה פורד בדנבר. משפחתו התגוררה בקומה האחרונה. צילום: Jeffrey Beall, Flickr

עם מזומן בידו, פורד העביר את משפחתו חזרה לשיקגו בשנת 1865, שם הם ציפו לחיות בנוחות במשך שארית ימיהם מהכנסות שכר הדירה. הוא הפנה את תשומת ליבו לפוליטיקה. כתומך בלתי נלאה בזכות ההצבעה לשחורים, הוא הצטרף לפעילים שחורים אחרים, כולל גיסו ווגונר ושני בניו של לוחם זכויות האדם פרדריק דאגלס כדי לשדל את הקונגרס להסתייג ממדינת קולורדו עד שחוקתה תעגן את זכותם של שחורים להצביע. מאמצים אלה סייעו בעיכוב כניסת המדינה לאיחוד עד שנת 1876.

בשנת 1867, פרישתו המוקדמת של פורד הגיעה לסיומה הפתאומי כאשר נודע לו כי סוכנו העסקי השאיר את דירותיו בדנבר בחורבות, לאחר שמכר את שורת הבתים של פורד וברח עם הכסף. בלתי נלאה כהרגלו, פורד ראה הזדמנות חדשה בוויומינג, שם תוכננה עיירה חדשה בשם שייאן לצד פסי הרכבת, כתחנה מרכזית. אז פורד פנה שוב למערב ובנה מסעדה נוספת שנפתחה פחות מחודש לפני שהושקה תחנת הרכבת.

פעם נוספת, פורד הביא את שירות הלקוחות העילאי ואת האוכל המשובח למסעדה שלו בעיר החדשה. היא היתה יכולה להכיל מאות סועדים, והוא היה מציע נסיעה בכרכרה בחינם לתחנת הרכבת וממנה, כך שהלקוחות יכלו לסעוד בזמן שהרכבת שלהם עשתה עצירה.

המיקום הטוב בעיר

בשנות ה־70 של המאה ה־20 הגיע פורד לשיא עושרו. בדנבר, הוא ניהל את מלון Ford’s Hotel, ובעקבותיו הוציא 50 אלף דולר בשנת 1873 לבניית מלון Inter-Ocean, אחד הנכסים הגדולים והיוקרתיים ביותר באזור. (בערך באותה התקופה הוא גם התמודד ללא הצלחה לתפקיד מחוקק מקומי, אך השפעתו היתה כל כך גדולה עד שכמה מהעיתונים המקומיים טענו שפורד זכה).

הוא השכיר את ה־Inter-Ocean לבעלים חדשים ובנה בשנת 1875 מלון Inter-Ocean שני בשאיין. שניהם נקראו על שם עיתון בשיקגו, אחד העיתונים היחידים בבעלות לבנה שדגל בזכויות האזרח השחור. עם זאת, עלות ניהול מלון מפואר בעיצומו של מיתון (אשר התפרץ מהבהלה של 1873) גבה מחיר כספי ופורד שוב נאלץ למסור כמעט את הכל לנושים.

לאחר סיבוב קצר בסן פרנסיסקו, הוא חזר לברקנרידג', שם הקים מסעדה חדשה ושגשג. בשנת 1882 הוא הצליח לשכור אדריכל לבניית בית חדש בסגנון ויקטוריאני, שהוא כיום מוזיאון המוקדש לחייו. "הרכוש של ברני פורד צריך להיות שווה כיום כ־5 מיליון דולר, רק האדמה", אומרת לריסה אוניל, מנכ"לית Breckenridge Heritage Alliance. "זה הנכס (הכי שווה) בעיר, והוא ידע שהוא במיקום נהדר".

מלון Inter Ocean המפואר בדנוור, 1973

עד מהרה הוא הקים מיזמים אחרים בברקנרידג', כולל מסעדות נוספות והרוויח מעמלת כרייה שהוא פרע בשנת 1889 ברווח של 20 אלף דולר (או יותר מ־575 אלף דולר כיום). הוא ומשפחתו חזרו לדנבר בשנה שלאחר מכן, שם בילו את שארית חייהם על חשבון הכנסות משכר דירה מנדל"ן.

פורד נפטר בשנת 1902, לאחר שלקה בשבץ מוחי, על פי אחד מהסיפורים, בזמן שגרף את המדרכות בבוקר מושלג – אך זכרו חי יותר ממאה שנה לאחר מכן. בית ספר יסודי בקולורדו נושא את שמו, ויש פסל שלו בברקנרידג'. בשנת 1981 הזמינה הרשות המחוקקת של קולורדו חלון ויטראז' שמציג את פורד, שהותקן בקפיטול.

אולי המורשת הגדולה ביותר שברני פורד משאיר אחריו, היא הדוגמה המתמשכת שהציג לעקשנות, פיקחות והתמדה. למרות הניצחונות והטרגדיות הרבים, הוא האמין עמוקות בהזדמנויות שהמערב האמריקני הציע לגברים שחורים כמוהו. "כאן אדם שווה לפי ערכו", הטיף פורד. “כאן הוא יכול לתפוס כל תפקיד שהטבע והחינוך התאימו לו".

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן