בשבילי פריז החבויה: מסע אחר באחת הערים המתויירות בעולם

לא נראה כמו שום דבר טיפוסי – ז'אק אנטואן ברז'ה | צילום: רויטרס

סביב פריז, אפילו סביב המוסדות הפופולריים ביותר שלה, קיימת בועה בלתי נראית שזרים אינה יכולים לפוצץ. הפריזאים מוקירים הרגלים והמוסדות המועדפים עליהם מוקירים את הלקוחות הוותיקים והקבועים. "לרוב המקומות אני הולך כבר 30 שנה" אומר גרנז'ה. "האנשים שמנהלים אותם הם חברים. מדי פעם אני מנסה מקומות חדשים, אבל אני אף פעם לא זוכר אותם".

גרנז'ה (49) אינו נראה כמו פריזאי מכופתר טיפוסי. למעשה, הוא לא נראה כמו שום דבר טיפוסי. ז'יל פוטייה, מעצב סידורי פרחים לחברה הגבוהה וחבר של גרנז'ה, מכנה אותו עב"ם. בחוגים הטכנולוגיים של פריז הוא מוכר כ"לואי ה-14" . כשהוא קופץ מהבנטלי שלו, אני מבין למה. הוא בחור גדול שתלתלים גולשים על כתפיו, טבעות כבדות על אצבעותיו ולרגליו נעליים ארוכות עד כדי גיחוך שהפכו למעיין סמל מסחרי.

תחילה אנחנו עושים את דרכנו לביסטרו קטן בשם Le Petit Pergolese ב-Rue Pergolese. הבעלים, אלבר קורה, היה בעבר בעליה של מסעדה מפוארת יותר שהתהדרה בכוכב משלן Le Pergolese. הוא מכר אותה, אבל השאיר לעצמו את הביסטרו הצמוד. זהו מקום קטן, קירותיו עמוסים באומנות מודרנית. גרנז'ה סועד פה כבר יותר מ-15 שנה; הוא אוהב במיוחד את מנת הריזוטו עם פטריות הכמהין הלבנות.

במעלה הרחוב בשדרות De Malakoff שוכנת חנות קטנה ולא מרשימה מלאה בדליים עמוסי ורדים לבנים וכריזנטמות ורודות. כאן שוזר פוטייה את הזרים שלו, שאותם מפרז גרנז'ה ביד רחבה בדירתו שבמעלה הרחוב ובקומפלקס של Vente-Privee השוכן ממש מחוץ לשולי פריז. "פוטייה יוצר שירה עם הפרחים" אומר גרנז'ה.

גרנז'ה עצמו עשה את דרכו לצמרת בדרכים עקלקלות, בארץ שאוהבת קווים ישרים. כשפוטייה מכנה אותו "הצלחה בג'ינס כחולים", הוא מתכוון לכך שאין רבים כאלה. גרנז'ה מצא את עצמו בשבילים המפותלים של הסנטייה, רובע המלבושים של פריז. הוא עשה כסף מהיר וחגג במרץ, אבל עד סוף שנות ה-90 התקרבו לקיצם ימי התהילה בתחום מכירות החיסול של יין ולבני נשים. אז החליט לקחת את העסק שלו היישר אל הצרכן באמצעות האינטרנט.

הודות להצלחה המדהימה, של הרעיון צבר גרנז'ה אוסף מדהים של אומנות מודרנית, שרובו מוצג בחלל הפתוח של אולפני Vente-Privee. רבים מהפריטים המרשימים ביותר שלו הגיעו מגלריה בשדרות Matignon, ולשם אנו עושים את דרכנו כעת. ז'רום דה נוארמון, בעל הגלריה הקרויה על שמו, מוכר לו אומנות מודרנית מאז היו שניהם בני 18. "לפני שהו ייסד את Vente-Privee אנשים אמרו 'הוא לא קצת מוזר? למה הוא נראה ככה?' " אומר דה נוארמון. "היום כולם רצים אחריו, אבל הוא לא השתנה בכלל".

כשחולפים בנהיגה על פני La Plain Saint-Denis בכביש הראשי, אפשר לראות מכולת משא ורודה ענקית המונפת אל על בידי שני מתאבקי סומו מגושמים. זוהי יצירה של הפסל הסקוטי דיוויד מאך, הניצבת מחוץ למטה Vente-Privee. דה נוארמון הראה לגרז'ה גרסה של הפסל, אבל האחרון לא רצה אותו בכחול המקורי. האם מאך יוכל לעשות את זה בוורוד של Vente-Privee? הוא שאל. אין בעיה, הגיעה התשובה ממאך.

כשאנחנו נכנסים לבנטלי כדי לחזור לכיוון הפלאזה את'נה, מסכם גרנז'ה את המשותף למקומות הבילוי האהובים עליו בפריז "זה קשור לחברים". גם העסק שלו מלא בחברים שאותם הכיר בימי סנטייה שלו. ל-Maison Du Caviar (בית הקוויאר) ב-Rue Vernet הוא הולך בשבילי בליני, סלמון מעושן וודקה, וכאן אלו דווקא המלצרים שגורמים לו לחזור. "ם כאן מאז ומעולם", הוא אומר. "הם יודעים הכל על מי רב עם מי, בכל רחבי פריז". אם תלכו לשם, יתכן שתקבלו את אותו סלמון שגרנז'ה מקבל, אבל ספק אם תשמעו את אותן הרכילויות.