בת החסות הנאמנה האחרונה של ארה"ב: יפן מתקשה להפנים את המאה ה-21

טרו אסו, שר האוצר היפני וסגן ראש הממשלה, הודיע בסוף השבוע שעבר כי יפן לא תצטרף לבנק השקעות התשתית האסיאתי (AIIB) שמקימה סין, מתוך נאמנות לארה"ב. אסו הוא נכדו של שיגרו יושידה, דיפלומט ערמומי ומוערך שהיה ראש ממשלת יפן בשנים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

הוא היה בן שיחו הקרוב של מפקד בעלות הברית בפסיפים, הגנרל דאגלס מקארטור, ונחשב לאדריכלה של יפן שלאחר המלחמה. על שמו נקראת "דוקטרינת יושידה", לפיה יפן מתמקדת בכלכלה וזונחת את עצמאותה בענייני חוץ לטובת הגנה שמספקת לה ארה"ב – הבנה שהפכה רשמית ב-1952, עת נחתמה ברית ההגנה בין יפן וארה"ב.

לשיגרו יושידה, לטרו אדו ולמעשה לכל יפן, יש סיבות רבות להיות אסירי תודה לארה"ב. במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה יפן אל גרמניה הנאצית, פלשה לסין, הפציצה את פרל הארבור וגרשה את כל הכוחות האימפריאליסטיים האירופיים מהקולוניות בדרום מזרח אסיה. לאחר הטלת שתי פצצות האטום, על הירושימה ונגסאקי ב-1945, יפן נכנעה.

לידתן של סין העממית והרופליקה של סין

ארבע שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1949, הגיע "השחרור" בסין, כאשר ממשלתו של הגנרל צ'יאנג קאי-שק הופלה על ידי כוחותיו של מאו דזה דונג, ויפן הפכה בין לילה מהאויב הגדול ביותר של ארה"ב, ליקירתה המפונקת. מדיניות הכיבוש האמריקאית השתנתה ב-180 מעלות, כאשר פושעי מלחמה, כולל סבו של ראש הממשלה שינזו אבה (שהפך גם הוא לראש ממשלה), שוחררו מהכלא והוחזרו אל החיים הציבוריים.

ציאנג קאי-שק ברח לטאיוואן, שם הקים בטייפה את ממשלת הרפובליקה של סין (ROC) כנגד הרפובליקה העממית של סין (PRC) שקמה בבייג'ין. וושינגטון הכירה ב-ROC כממשלה הלגיטימית של סין, הורתה לכל בעלות בריתה לפעול כמוה ודאגה שהמקום השמור לסין במועצת הביטחון של האו"ם ייאוש על ידי נציג טאיוואני.

על אף שכמה מבעלות בריתה של ארה"ב שברו את הקו האחיד וכוננו יחסים דיפלומטיים עם בייג'ין (כמו צרפת של שארל דה-גול ב-1964), יפן ביצעה בהכנעה את רצונה של ארה"ב להכיר בטייפה. יחד עם זאת, בפברואר 1972 נדהמה יפן לגלות שללא כל התייעצות מוקדמת, הופיע הנשיא ניקסון בבייג'ין. לאחר שהתגבר על ההלם, מיהר ראש ממשלת יפן דאז, קקואי טנאקה, לבייגי'ן, ביקור שהוביל להפיכת היחסים בין טוקיו וטייפה "לנורמליים".

טייפה. במשך שנים היתה "סין האמתית" עובר האמריקאים | צילום: thinkstock

יפן שגשגה תחת המטרייה הגרעינית האמריקאית. מחורבות התבוסה שלה, היא הפכה לענקית כלכלה עם תמ"ג לנפש שזינק מ-3,500 דולר ב-1950, ל-40,000 ב-1983. במהלך שנות ה-80 כלכלת יפן צמחה באופן קיצוני ומומחים היו בטוחים שהיא עומדת לעקוף את כלכלת ארה"ב בתוך 20 שנה.

הצלחתה של יפן הראתה שהכרת תודה יכולה להיות דבר זמני מאוד. במהלך אותו עשור הידרדרו היחסים בשל "חיכוך מסחרי" בין שתי המדינות, שיצר מתח רב. בעוד שאמריקאים התלוננו על עודפי המסחר היפניים, מנהיגיה של יפן ותומכיה, היו משוכנעים שהם לא באמת זקוקים עוד לארה"ב ושיפן היתה חזקה יותר. הגישה הזו באה לידי ביטוי בספרם של הפוליטיקאי הימני, מושל טוקיו, שינטרו אישיהרה ומייסד סוני, אקיו מוריטה – "יפן שיכולה להגיד לא". בעוד שמאז סיום מלחמת העולם, היתה ביפן מסורת אנטי אמריקאית, שהגיעה בעיקר מהשמאל הפוליטי וכונתה henbei (נגד אמריקה), במהלך שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, התפתח סינדרום שמכונה kenbei (בוז כלפי אמריקה), שהגיע דווקא מהימין הפוליטי במדינה.

מאמר שהתפרסם בלוס אנג'לס טיימס ב-1991 הביא אל הקהל האמריקאי כמה דוגמאות ליחסן המזלזל של דמויות מרכזיות ביפן כלפי ארה"ב. איש הקולנוע טושירו אישידו אמר "אין לי דבר מלבד זלזול כלפי אמריקה". הסופר וחבר הבית העליון בפרלמנט היפני, אקיוקי נוסקה, אמר שלהתבונן על ארה"ב זה כמו לראות "ניסוי כלים לדעיכת המין האנושי". יו"ר פוגי'טסו, טקומה יממוטו, כינה את ארה"ב "אומה מנוונת". מנהל התרבות במשרד החוץ, קצו אגורה, אחד המבקרים החריפים של ארה"ב, הצהיר ש"משהו לא בסדר עם החברה האמריקאית". כתבות בסגנון זה היו כמובן בשפע במדיה ובחוגי האקדמיה.

מציאות חדשה

במפנה המאה, הנסיבות השתנו באופן דרמטי. בתחילת שנות ה-90 הכלכלה היפנית עצרה ונכנסה אל העשורים האבודים שלה. החלום שיפן תוכל לעבור את ארה"ב במונחי תמ"ג התאדה. בעוד שהיפנים התגאו בצדק בתעשייה האלקטרונית שלהם, כאשר חברות כמו טושיבה, היטאצ'י, NEC, פוג'יטסו וכו' התחרו כתף אל כתף עם חברות כמו ג'נרל אלקטריק, זה היה בתחום הייצור. אף חברה יפנית לא יכלה להתחרות במיקרוסופט, מכיוון שלא היתה קיימת אף אחת כזו. כאשר מהפכת טכנולוגיית המידע התרחשה, היפנים היו בהפסקת צהריים. Kenbei הפך להיות מושג לא מציאותי.

אך השינוי החשוב ביותר היה עלייתה של סין. בעוד רגשות הבוז לאמריקה היו חדשות יחסית וברות חלוף, הבוז כלפי סין היה מושרש עמוק הרבה יותר בחברה היפנית, במשך יותר ממאה שנה – מאז ניצחונם במלחמת סין יפן שהתרחשה ב-1894-95. ביפנית, המילה סיני קשורה למישהו מלוכלך, עצל וכו'.


עטיפת הספר "יפן שיכולה להגיד לא". סמל לתרבות האנטי-אמריקאית ביפן של שנות ה-80 

עלייתה של סין כמעצמה היא אחת מהתהפוכות המרכזיות שמגדירות את המאה ה-21. הפרדיגמה לאורך המאה ה-20 היתה שיפן, כבת חסותה של ארה"ב, היא הכוח המוביל באסיה, אך עלייתה הכלכלית והגיאופוליטית של סין ערערה את התבנית הזו. זה לא נוח לארה"ב – וזה לא נוח באופן קיצוני עבור יפן. אחרי הכל, ארה"ב וסין מעולם לא היו מעורבות במלחמה האחת כנגד השנייה, ואילו יפן היתה במלחמה גם נגד סין וגם נגד ארה"ב, כאשר בחרה בטעות לחבור לגרמניה הנאצית שנראתה ככוח החזק במהלך שנות ה-30.

כיום, כאשר ה-kenbei נשאר הרחק מאחור, המדיניות היפנית היא להיצמד לארה"ב ככל הניתן. לכן סירבה טוקיו להצטרף אל הבנק הסיני החדש כחברה מקימה. בינתיים היא דוחפת לשיחות עם וושינגטון להשלמת השותפות הטרנס-פסיפית (TPP), הכוללת באופן רשמי 12 שותפות, אך באופן בסיסי מסתכמת בהסכם סחר בין ארה"ב ויפן, שאינו כולל את סין. זה מוצג כחלק מציר שמנסה ארה"ב ליצור באסיה על מנת לבלום את סין.

המדיניות האמריקאית-יפנית הזו לריסון סין היא בעלת פוטנציאל תבערה מסוכן. בעוד וושינגטון צריכה לנסות לשלב את בייגי'ן, מדיניותה המתנגדת ל-AIIB היא לא אסטרטגית, לא בונה ולא אינטליגנטית. ארה"ב צריכה גם לעודד את טוקיו ללמוד לקבל את המציאות החדשה ובכך גם להתמודד עם פשעי המלחמה שביצעה כנגד סין בעבר.

שלא כמו גרמניה ושכנותיה האירופיות, יפן אינה חיה בשלום עם שכנותיה. השלום בין גרמניה ושכנותיה הבטיח את שמירת השקט במערב אירופה במהלך 70 שנה. על מנת שישרור שלום גם באסיה הפסיפית בעתיד, יפן חייבת להגיע לשלום עם שכנותיה, בדיוק כפי ששיגרו יושידה הבין לאחר מלחמת העולם השנייה שהמציאות השתנתה ועליו לכרות ברית עם יריבתו הגדולה, אמריקה. המציאות של המאה ה-21 דורשת שיפן תבנה מערכת יחסים יציבה עם סין. למרבה הצער זה לא נראה שטרו אסו נמצא בעמדה ממנה יוכל להיכנס לנעליו של סבו.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן