1.
בתחילת השבוע שוב החליפו ישראל ועזה מהלומות, ושרי ממשלה פטפטו עצמם לדעת. שר החינוך נפתלי בנט אמר שהמלחמה עם חמאס בלתי נמנעת, ואילו שר השיכון יואב גלנט הרחיק לכת וקבע שיש להתכונן למלחמה באביב. בישראל שרים אוהבים לדבר על הכל, בעיקר על ענייני ביטחון, רק לא על תחומי אחריותם. זה לא קורה במדינות אחרות. שר החינוך האמריקאי לא מדבר על המלחמה בדאע"ש, ושר השיכון הבריטי לא מדבר על המלחמה באפגניסטן. הדיבורים על סבב חדש ובלתי נמנע מיותרים, מסלימים את המצב ומגבירים את המתיחות, עד כדי סכנה של נבואה שתגשים את עצמה.
דברים דומים הושמעו גם לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006. ועובדה היא שחלפו כבר 11 שנה, והשקט מול חיזבאללה נשמר – תקופת הרגיעה הארוכה ביותר בין מלחמות שידעה ישראל מאז הקמתה. השקט הזה מושג משום ששני הצדדים אינם מעוניינים במלחמה, גם בזכות ההרתעה הישראלית וגם בשל העובדה שחיזבאללה מקיז את דמו בסוריה.
כך שגם המלחמה בעזה אינה גזירת גורל. היא יכולה להימנע ואפשר להרחיק אותה. זה תלוי בשני הצדדים, שעל פי כל ההערכות אינם מעוניינים בסיבוב נוסף – אף על פי ששניהם ממשיכים להתחמש ולהיערך למלחמה הבאה. חמאס חופר מנהרות לשטח ישראל, מייצר רקטות שהטווח שלהן ורמת הדיוק שלהן הולכים ומשתפרים, ומבצע שיגורי ניסיון לים התיכון. חמאס גם משפר ומרחיב את היכולות הימיות, התת־ימיות והאוויריות שלו. הוא מפתח זרוע ימית שבמרכזה יחידות צוללנים, ולזרוע האוויר שלו יש רחפנים מסוגים שונים ונשק נגד מטוסים.
את חומרי הגלם לרקטות ולמערכות הנשק האחרות שלו מבריח חמאס במנהרות ממצרים (שמספרן הולך ומצטמצם בשל מאבקו העיקש של ממשל א־סיסי בהן), או דרך מעברי הגבול עם ישראל. בניגוד לעבר, כשחלק ניכר מהרקטות הוברחו במנהרות – משימה שכאמור הופכת לקשה ביותר – כיום רובן מיוצרות במפעלי הנשק הסודיים בעזה. גם איראן מגדילה את המימון לזרוע הצבאית של חמאס, שהסתכם בשנת 2016 בפחות מ־100 מיליון דולר.
חלק מהציוד הוא "דו־שימושי": הוא נרכש על ידי סוחרים מרצועת עזה ומהגדה המערבית, מישראל ואפילו מחוץ לארץ, לכאורה למטרות אזרחיות. אך הוא יכול לשמש גם לפיתוח היכולת הצבאית. לא עובר שבוע שבו לא מדווחים השב"כ ורשות המעברים במשרד הביטחון על ניסיון הברחה שסוכל. השבוע למשל נחשף ניסיון להבריח דרך מעבר הגבול לעזה מאות חבילות דואר שבהן הוסתרו חלקי רחפנים, מנועים זעירים, מצלמות וציוד לייזר שנרכשו באינטרנט. ישראל מצדה ממשיכה להקים את הקיר התת־קרקעי לאורך רצועת עזה, מפתחת אמצעים טובים יותר לגילוי מנהרות ומשכללת את יכולות החימוש שלה.
ישנה הערכה כי חמאס החזיר לעצמו את היכולות הצבאיות שהיו לו לפני מבצע צוק איתן לפני כשנתיים וחצי. אך עדיין, הערכת המודיעין בישראל היא שחמאס אינו מעוניין כעת בסבב לחימה חדש. הארגון נמצא בתקופה של חילופי משמרות, ועליו לבחור במחליף לח'אלד משעל, שהודיע כבר לפני יותר משנה על החלטתו לפרוש מההנהגה. הגוף הבוחר הוא "מועצת השורא" של הארגון, שדנה בסוגיה כבר חודשים ארוכים. ההערכה היא שראש ממשלת חמאס בעזה, איסמעיל הנייה, ייבחר למנהיג התנועה. במקביל משפר חמאס את יחסיו עם מצרים, בעיקר בדרג הפוליטי. הזרוע הצבאית, גדודי עז א־דין אל־קאסם, פחות נלהבים, ומעדיפים להרחיב את הקשר עם איראן. חילוקי הדעות בין הזרוע המדינית לצבאית הם עוד סיבה לכך שחמאס אינו מעוניין במלחמה.
ההתקרבות למצרים עשויה גם לקדם את הסיכויים לעסקה להחזרת גופותיהם של שני חיילי צה"ל ושלושת האזרחים שנמצאים בעזה. עד כה דווח כי המתווכים היו פקידים קטארים, ולאחרונה, בעקבות הפשרת היחסים, גם טורקים. כעת נוספו אליהם קציני מודיעין מצרים. עד כה המו"מ היה תקוע, משום שחמאס דרש כתנאי מוקדם לעסקה לשחרר 50 מפעיליו, ששוחררו בעסקת שליט ונעצרו שוב לאחר רצח שלושת תלמידי הישיבה מגוש עציון. ישראל התנגדה לכך בתוקף, אך לאחרונה הגמישה את עמדתה. על פי דיווחים מעזה, ישראל מוכנה לשחרר חלק מהעצורים, בתנאי שלא יחזרו לגדה ויגורשו לעזה או לחוץ לארץ. חמאס לפי שעה מתחפר בעמדתו המקורית.
יחד עם זאת, גם אם תושג פריצת דרך, העסקה תהיה רחוקה מביצוע, שכן חמאס ידרוש תמורת הגופות ושלושת האזרחים שחרורם של מאות מחבלים מבתי הכלא בישראל.
הפצצות חיל האוויר הישראלי בעזה השבוע | צילום: יוטיוב
לרצונו של חמאס לשמור על השקט יש ראיות בשטח. כוחות הביטחון שלו מסיירים לאורך הגבול כדי למנוע חדירות והסתננות; מנסים להשיג מידע מוקדם על כוונות הארגונים הסלפיים הסוררים, שאינם מקבלים את מרות חמאס, לשגר רקטות לעבר ישראל; ומבצעים מעצרי מנע ועוצרים פעילים מארגונים אלה לאחר הירי.
ישראל יודעת זאת, אך מדיניותה היא חד־משמעית. זו גורסת שחמאס הוא הריבון בעזה ועל כן הוא האחראי לשמירת השקט. בשנה האחרונה, עוד לפני שאביגדור ליברמן מונה לשר הביטחון, הגיבה ישראל בעוצמה רבה על כל שיגור רקטה. יש מי שיאמרו תגובה בלתי מידתית. בחודשים האחרונים היו לפחות ארבע תקריות כאלה. המטרה היא לא רק להרתיע ולהעניש, אלא גם מבצעית: ישראל מנצלת את התקריות כדי לפגוע ביכולות ובתשתיות של חמאס, כגון מנהרות ומחסני ומפעלי אמל"ח.
גישה זו של ניצול הזדמנויות מוכיחה עד כה את עצמה, אך היא טומנת בחובה גם סכנה גדולה של הסלמה. חמאס מבליג לפי שעה, אך ישראל עלולה למתוח את החבל יותר מדי, כפי שראינו השבוע, בירי הרקטות לאילת של דאע"ש סיני בשליחות חמאס. הליכה על הסף היא אמנות שכלליה אינם תמיד ברורים, והיא עלולה להסתיים בנפילה קשה.
2.
השבוע אישרה ועדת המשנה של הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת לפרסם תקציר של דוח מבקר המדינה על איום המנהרות. הפרסום יהיה מקוצר, משום שהוא עוסק בסוגיות מודיעין, הכנות צבאיות והיבטים מבצעיים. התקציר מצטרף לדוח הכמעט מלא שיפורסם על התנהלות הדרג המדיני (הקבינט) לפני המלחמה ובמהלכה, שבעלי עניין עם סדר יום פוליטי הדליפו ממנו חלקים מקוטעים ומגמתיים לתקשורת. מבקר המדינה יוסף שפירא אמור להחליט על מועד הפרסום, שיהיה ככל הנראה עד סוף החודש.
על רקע המתיחות בגבול עזה, הציפייה לדוחות המבקר והעובדה שמערכת הביטחון טרם פיתחה יכולת שתיתן מענה ופתרון לאיום המנהרות, משגר ד"ר דיוויד צ'רני מארה"ב הצעה מאוד מעניינת בנושא, מקורית ומפתיעה בפשטותה: הקמת תעלת מים סביב רצועת עזה. ההפתעה גדולה עוד יותר כשהיא באה ממי שאינו מהנדס או מומחה צבאי. ד"ר צ'רני הוא פסיכיאטר יהודי אמריקאי, שהקליניקה שלו נמצאת בעיר אלכסנדריה במדינת וירג'יניה. הוא קשור בנבכי נשמתו לישראל, ובמשך 20 שנה היה גם הפסיכיאטר של ה־CIA.
בראיון ל"מעריב־סופהשבוע" מסביר ד"ר צ'רני כי הרעיון מבוסס על חוכמת KISS – ראשי תיבות של Keep It Simple Stupid. ישראל, בשיתוף מצרים, תעטוף את הרצועה בתעלה עמוקה ורחבה, שאליה יוזרמו מים שיישאבו מהים התיכון. הוא מציע תעלה שרוחבה 200 מטרים ועומקה 60 מטרים. תוואי התעלה יעבור בשטח ישראל מצפון עזה במפגש עם הים התיכון, ויקיף את הרצועה עד למפגש בדרום בגבול מצרים. ד"ר צ'רני מדגיש כי מדובר ברעיון עתיק יומין של בניית חפיר כאמצעי הגנה מפני פולשים לאורך מבצרים או ערים.
כדי שלא ליצור תחושה קשה של מצור על עזה על שני מיליון תושביה, וכדי לעמעם את ההקשר הביטחוני השלילי של מיזם כזה, הוא מציע לקרוא לו "תעלת ישראל", שתזכיר בעצם את תעלת סואץ. ולתעלת סואץ יש הקשר חיובי של נתיב המעביר סחורות ומחבר בין אומות ולא מפריד אותן. הוא מזכיר כי עומקה של תעלת סואץ הוא 24 מטרים ורוחבה, גם לאחר ההרחבה, כ־100 מטרים.
לצד ההיבט הביטחוני, יש למיזם כזה גם יתרונות כלכליים של השקעות בדרום, בניית תשתיות של כבישים, מתחמי קניות, נופש ותיירות. להצעה שלו הוא גם מייעד שלב שני, לעתיד הרחוק יותר: מגבול מצרים אפשר יהיה לחפור את המשכה של התעלה עד מפרץ אילת, והרי לכם גרסה נוספת לרעיון "תעלת הימים".
מאז הרצל מעלים יזמים, חולמים, הרפתקנים ומהנדסים את הרעיון של חפירת תעלת ימים. התוואים שהוצעו שונים – מהים התיכון לים המלח, או מים סוף לים המלח. כמה ממשלות בישראל דנו ברעיון, מימנו קבוצות סקר ובדקו היתכנות ועלויות, אך הוא כמובן לא יצא מעולם אל הפועל.
להערכת ד"ר צ'רני, מיזם כזה לא צריך לעלות הון עתק ויכול להוות פתרון לבעיית המנהרות, שעמה מתמודדת ישראל כבר כמעט שני עשורים, ותמשיך לאתגר אותה גם בעתיד. הוא הציג את הרעיון בפני שר האנרגיה יובל שטייניץ וכמה פקידים בכירים במהלך ביקוריהם בניו יורק. הם הקשיבו לו ברוב עניין, אך מי שמכיר את ממשלות ישראל יודע שהסיכויים שמישהו יאמץ את הרעיון הוא אפילו לא קלוש.
האם בניית תעלת מים מסיבב לעזה תביא את הסוף לעימות? | צילום: fotolia
3.
לא היה מזיק אם בישראל היו גם קוראים את מה שכתב ד"ר צ'רני בתחום ההתמחות שבו רכש ניסיון ומוניטין – נפשם של מרגלים – בעת שעבד עבור ה־CIA.
"במשך שנים טיפלתי במאות מעובדי הסוכנות מכל המינהלות (הכוונה לאגפי הארגון – י"מ)", הוא מציין. "כך התוודעתי לעולם הריגול. לא דנתי איתם בחומרים סודיים וגם לא שאלתי אותם בנושאים חסויים. הפציינטים שלי ואני חונכנו שלא לחצות קווים, אבל עבודתי אפשרה לי לקלוט את האישיות, האווירה והתרבות של קהילת המודיעין ועובדיה, ואת מה שאפשר לכנות 'הפסיכולוגיה של המרגל'".
סבו מצד אמו של צ'רני היגר לארה"ב מרוסיה אך הפך לציוני אדוק ועלה לאחר נישואיו לארץ ישראל המנדטורית ב־1925 והתיישב בצפת. כעבור ארבע שנים, בעקבות מהומות תרפ"ט, עברה המשפחה לחיפה ושם נולדה אמו. לפני מלחמת העולם השנייה היא נסעה לבקר קרובי משפחה בארה"ב, "נתקעה" שם והתחתנה. דיוויד נולד ב־1943. בהיותו בן 7, לאחר מלחמת העצמאות, חזרו הוריו לישראל. הוא למד בבית הספר הריאלי וזוכר גם היום את הרגעים שבהם צפה מדירתם בהדר הכרמל על טקס הגעת גופתה של הצנחנית חנה סנש.
אך המשפחה לא התאקלמה בישראל וחזרה לארה"ב. דיוויד למד בבית ספר יהודי והיה חבר בתנועת הבונים. אחר כך המשיך לאוניברסיטה ובסוף תקופת לימודיו היה לפסיכיאטר. בין השאר שירת בדרגת רב סרן בחיל האוויר האמריקאי ואחר כך עבד כאמור עבור ה־CIA .במהלך השנים טיפל בכמה ממקרי הריגול והבגידה שזעזעו את קהילת המודיעין האמריקאית לפני כשני עשורים. הנודעים מכולם היו של בריאן רגן, רב סמל במודיעין חיל האוויר וביחידה של צילומי לוויין שהציע למכור סודות לסין, לוב ועיראק, והמקרה של ארל אדווין פיטס ורוברט האנסן.
שני האחרונים היו סוכני FBI ,שעיקר עיסוקם בשנות ה־80 וה־90 היה בריגול נגדי: לחשוף את המרגלים ששתל או ניסה לגייס הקג"ב, הביון הסובייטי ויורשו, ה־SVR. הם גם עסקו במאמצים "להכפיל" חלק מהסוכנים שהם חשפו. אך בסופו של דבר השניים הסכימו להכפיל את עצמם ולרגל עבור המודיעין הסובייטי־רוסי תמורת בצע כסף. הם נתפסו ונידונו לעונשי מאסר כבדים וממושכים. לאחר מעצרם נפגש עמם צ'רני לבקשת רשויות המודיעין, אך גם בהסכמת המרגלים ופרקליטיהם, לשיחות מקצועיות ממושכות. מהשיחות האלה ומניסיונו המקצועי גיבש לעצמו תובנות שהתגבשו לכדי סדרת מאמרים שעיקרם הוא האופן שבו ניתן לאתר מבעוד מועד, טרם אסון, את עובדי המודיעין שמבנה האישיות שלהם עלול להוביל אותם לבגוד במדינה, בארגון ובחבריהם. בקיצור, מאמריו עוסקים במה שכינתה הסופרת הבריטית רבקה ווסט "משמעותה של בגידה".
הוא מציין כי ברוב המקרים, מרגלי פנים – אלה שעובדים בארגוני ביון ובוגדים – נחשפים בגלל הצד השני. מישהו בארגון היריב עורק או שמידע שמגיע מהיריב מאפשר לאתרם. "מאמרי מנסים לפתח כלים שבעזרתם יוכל ארגון ביון להבין טוב יותר את נפש המרגל, כך שנוכל למנוע את הסכנות בגיוסם של מועמדים בעלי פוטנציאל לבגידה, או שנוכל לאתר את אלה שכבר גויסו ובגדו".
לדבריו, "מה שמשותף למרגלים שנחשפו בשורות יחידות המודיעין הוא התחושה העמוקה של כישלון אישי". לכך יש להוסיף תכונות של גאווה ואגו, המתבטאים ברצון לנקום בממונים או במקום העבודה שלהם. הם אומרים לעצמם: זה לא אני האיש הרע, הם הרעים, ועליהם לשלם על מעשיהם. אם אתה עובד בדואר, אתה עלול לקחת נשק ולירות בחבריך. אם אתה עובד במודיעין, שיטת הנקמה שלך היא ללכת לעבוד כמרגל עבור האויב".
הלקחים והתובנות של ד"ר צ'רני יכולים להיות כלי עזר גם לקהילת המודיעין הישראלית, שבמרוצת שנות קיומה נחשפו בה כמה בוגדים, שהסכימו לרגל בעיקר עבור ברה"מ. היה גם המקרה הקשה של איש המוסד בן זיגייר, שלפי פרסום בספר באוסטרליה נחשד בריגול עבור איראן והתאבד ב־2010 בכלאו בעודו ממתין למשפט. המקרה חשף ליקויים קשים במערך הגיוס והאבחון של המוסד. ובמילים אחרות, בן זיגייר כלל לא היה צריך להיות מגויס.
לאתר מעריב
|