גיוס לערבים? תתחילו מזכותם לעבוד במחסן

לאחרונה סיירתי במטה של אחת החברות הגדולות בארץ. הבעלים של החברה – לא תאגיד ענק אבל בהחלט חברה משגשגת, מהמובילות בתחומה במשק – התגאה באוזניי בכך שהעובדים שלו נהנים כמה פעמים ביום מהפסקות תפילה. שאלתי אם מדובר בעובדים יהודים או ערבים. "רק יהודים", הוא אמר, "ערבים לא עובדים אצלינו במחסן". כשהבחין שהרמתי גבה, אמר בנימה מתנצלת: "כחברה כמובן שאין לנו שום בעייה עם ערבים, אבל זה עלול להתקבל בצורה בעייתית אצל העובדים שלנו. אתה יודע, האנשים שעובדים במחסן הם לא בדיוק מהשכבות הגבוהות, ערבי בשבילם זה סדין אדום. אם אני אכניס לכאן ערבים, זה עלול תוך כמה דקות להגיע לסכינים".

מבירור שערכתי מאוחר יותר, עלה שאכן בחברה מועסקים גם עובדים ערבים, אם כי, כאמור, לא במחסן, ובמספר זעום למדי. המשמעות היא שלבעלים באמת "אין בעיה עם ערבים", כדבריו. אבל יש לו בעיה עם כל מה שעלול להפר את השקט התעשייתי בחברה. הוא לא יסכן את שגרת העבודה במחסן כדי לשבור את מעגלי האפליה שמרסקים את החברה הישראלית. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום, רצוי עם שורת רווח גדולה ככל האפשר.

ערבים ישראלים מוחים מול הפגנת ימין | צילום: רויטרס

כך נראית הגזענות השקטה, הלא רשמית, הלא מדווחת. כך נראית הגזענות שבהקשרים אחרים היתה גורמת לשערותינו לסמור. אם תעשו את התרגיל הידוע, ותצניחו לתוך המשפט של המנהל את המילים "גרמני" ו"יהודי" במקומות הנכונים, תתחילו להבין איך המדינה הזו נראית בעיני חמישית מאזרחיה. גיוס חובה לערבים? בואו נתחיל מהזכות של הערבים להתגייס לעבודה במחסן.

אפשר להלין על חוסר התרבות של המחסנאים, אבל מה אנחנו רוצים מאחרוני עובדי הצווארון הכחול אם האפליה מתחילה מלמעלה. ממשלת ישראל יצאה לאחרונה בקמפיין עתיר רצון טוב (וגם עתיר סטריאוטיפים: שוב הבוס אשכנזי והמזכירה היא אישה) שקורא למעסיקים לשלב ערבים בעבודה. רק שהממשלה שכחה שמי שדורש צריך גם לקיים: בשירות הממשלתי מועסקים כ-7.5% ערבים, רחוק מהיעד שהממשלה עצמה הציבה ל-2012 (10%) והרבה פחות מחלקם היחסי באוכלוסייה.

השתלבות בשוק העבודה מתחילה כבר ביציאה מהבית – ביכולת להגיע לעבודה. כדי להגיע צריך תחבורה, ומחקר שערכה קרן אברהם חושף את ערוותו של מערך התחבורה הציבורית שמדינת ישראל מפעילה במגזר הערבי. האמת היא שמי שמכיר את המציאות המדכדכת בשטח לא זקוק למחקר. לפני מספר חודשים שלחנו כתבת של גלי צה"ל ללוות בחורה צעירה מכפר קרע בדרכה לעבודה. כפר קרע יושב על אחד הכבישים המרכזיים במדינה, ואדי ערה (כביש 65). היעד היה המשרד שממוקם באום אל פאחם, מרחק קילומטרים ספורים במעלה הכביש. עם תחבורה סבירה הדרך הזו צריכה לקחת מספר דקות. עם התחבורה הציבורית בישראל היא ארכה שעתיים מייאשות לכל כיוון.

האוטובוסים כמעט לא נכנסים לתוך הכפרים הערביים, ולעיתים כדי להגיע אל התחנה, שממוקמת על הכביש הראשי, צריך ללכת חצי שעה ברגל. מי שצריך לצאת לעבודה על בסיס יומי יתקשה מאוד לעשות זאת בלי רכב פרטי, אבל ברוב המשפחות הרכב צמוד לבעל והנשים נאלצות להישאר בבית. להחזיק מכונית שנייה אין כסף, שלא לדבר על מחירי הדלק המאמירים. רק 7.7% ממשקי הבית במגזר הערבי מחזיקים שתי מכוניות, וההשתתפות של הנשים הערביות בכוח העבודה במשק דלה בהתאם (19%). מישהו צריך ללחוש לבנימין נתניהו, שבמקום להשקיע עשרות מיליארדים ברכבת מגלומנית לאילת, מוטב שישקיע את הכסף באוטובוס שייכנס לסימטאות של כפר קרע. שם נמצאת ישראל האמיתית, ושם תקועה הכלכלה שלה.

[email protected]