גרמניה לא חיכתה שישראל תביא את השמש

ביום שני מצאתי את עצמי יושב ליד שולחן דו לאומי: משמאלי הסתדרו שלושה נציגים בכירים של השלטון המקומי בישראל; מולם ישבו שלושה ראשי ערים מגרמניה. זה קרה במסגרת כנס ערים תאומות (מישראל ומגרמניה, מטבע הדברים) שארגן מרכז השלטון המקומי, ונושא הדיון אותו התבקשתי להנחות היה "ערים ירוקות". הנוכחות ליד השולחן היתה סימטרית, המציאות קצת פחות: בכל הנוגע לנושאי סביבה, ברור מה אנחנו יכולים לקחת וללמוד מהגרמנים; קצת פחות ברור מה אנחנו יכולים לתת.

האורחים, כדרכם, היו מנומסים. "אנחנו לא באים ללמד אתכם", אמר למברט לוטקנהורסט, ראש עיריית דורסטן, עיר תאומה של הוד השרון. "אנחנו באים לדבר על אחריות משותפת: כולנו אחראים לעתיד הפלנטה, וכדי לשמור עליה אנחנו זקוקים זה לזה. מה שאנחנו בדורסטן נעשה ישפיע על תושבי הוד השרון, ומה שהם יעשו ישפיע עלינו". מעניין אם תושבי הוד השרון מודעים לכך שבעיר קטנה בחבל ווסטפליה שבגרמניה נושאים אליהם עיניים בציפייה.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

אבל למרות הנימוס, הפערים מכאיבים. את סיפור ההצלחה המובהק ייצג ליד השולחן גינטר ברגר, ראש מחלקת קשרי חוץ בעיריית פרייבורג. פרייבורג, עיר בת כרבע מליון תושבים שממוקמת בפינה הדרום מערבית של גרמניה, נחשבת בשנים האחרונות למודל ירוק שמכל העולם מגיעות משלחות ללמוד אותו. מספר המכוניות פר תושב בעיר נמוך בהרבה מהממוצע בגרמניה (450 מכוניות לאלף משקי בית), ובאחד הרובעים, שאליו כלל אין כניסה ברכב פרטי, הנתון עומד על 150 מכוניות לאלף משקי בית. שאלתי את ברגר אם המדיניות הוצנחה על התושבים מלמעלה, מראש העיר שחבר במפלגת הירוקים, או שמא מדובר בדרישה שהגיעה מלמטה, מהציבור.

התשובה, כצפוי, היא גם וגם: בשנות ה-70', סיפר ברגר, היו תוכניות להקים ליד העיר כור גרעיני להפקת חשמל. התושבים התנגדו, אבל הבינו שאין די בהתנגדות ושעליהם להציג חלופות אנרגטיות מסוכנות פחות. פרייבורג היא אחת הערים שטופות השמש בגרמניה, ובתים רבים בה מכוסים פאנלים סולאריים ומייצרים את רוב תצרוכת החשמל של עצמם. הבניינים נבנים לפי קריטריונים מחמירים של יעילות אנרגטית. התחבורה הציבורית היעילה מייתרת את הצורך ברכבים פרטיים, שממילא מנועים מלהיכנס לאיזורים רבים. האיכויות האלה הופכות את פרייבורג לעיר שלא זול לקנות בה בית, סיפר ברגר, אבל זול לגור בה בזכות ההוצאה הזעומה על חשמל ודלק.

דאגמאר מוהלנפלד, אישה עם ניצוץ שובב בעיניים, היא ראש העיר של מולהיים דה-רור, עיר שפעם היתה מרכז של תעשיות מזהמות וכריית פחם, והיום יותר מ-50% משיטחה הם פארקים וגנים ירוקים. היא סיפרה על המהפך שהעיר השכילה לבצע בחצי המאה האחרונה, על המעבר לתעשיות נקיות ותקנים סביבתיים מחמירים ועל איכות החיים שנגזרת ממנו: "באותם ימים העיר היתה מכוסה ערפיח ואנשים לא רצו לגור בה", סיפרה. "היום, גם בתקופה של משבר כלכלי, אנחנו יודעים שאסור לקצץ בתחום הירוק. בטווח הארוך, זה מה ששומר על העיר שלנו".

גם בצד הישראלי של השולחן היתה הסכמה שבעיר מודרנית אין איכות חיים בלי איכות סביבה, אבל לצד ההסכמה היה גם הרבה תיסכול. גיל ליבנה, ראש מועצת שוהם, הניח על השולחן את הסוגייה הכאובה ביותר מבחינתם של רבים בשלטון המקומי בישראל: מערכת היחסים המסרסת עם השלטון המרכזי. שלושת הנושאים המהותיים ביותר לאיכות הסביבה – תחבורה, אנרגיה וקרקעות – טען ליבנה, מנוהלים באופן מוחלט מירושלים. "הייתי שמח להחליט איזה תחנת כוח תספק חשמל ליישוב שלי, ולנהל את התחבורה כך שלא יהיה צורך בשתי מכוניות בכל בית בשוהם. לחברים מגרמניה יש את הפריבילגיה הזו, לנו אין". נעמי צור, סגנית ראש עיריית ירושלים שישבה לידו, הנהנה במרץ לאות הסכמה.

הטענה הזו כמובן לא תלושה מהמציאות – אי אפשר להזיז תחנת אוטובוס בישראל בלי לקבל אישור ממשרד התחבורה – אבל לו נכח בשולחן נציג של השלטון המרכזי הוא בוודאי היה מתנדב לספר על כל המקרים שבהם הממשלה נאלצת להתמודד עם קריסתן הכלכלית והניהולית של רשויות מקומיות כושלות. גיל ליבנה אולי היה מסוגל לנהל כהלכה את ענייניו אם רק היו נותנים לו, אבל כמה שוהם יש בישראל?

ניהול המשק בישראל מתאפיין ברמה גבוהה של חוסר אמון: במשרדי הממשלה לא מאמינים ברשויות המקומיות, ואלה מצידן לא מאמינות בחזרה. למרבה הצער, לשני הצדדים יש סיבות טובות לחשדנות. קחו, למשל, את נושא האנרגיה: בגרמניה ציינו השנה עלייה של 50%(!) בהיקף השימוש באנרגיה סולארית לעומת 2011. בסך הכל, הגיעו הגרמנים ל-26% אנרגיות מתחדשות (שמש, רוח, ביו מאסה) מכלל החשמל במשק. הנתון המקביל בישראל עומד על כעשירית – 2.5%, כאשר השנה שרפנו כמויות גדולות במיוחד של מזוט וסולר מזהמים ויקרים. על מעללי חברת החשמל ואיכות הניהול שלה אין צורך להרחיב בימים אלה. "כשסיירתי בגרמניה", סיפר ליבנה בחיוך מר, "הצעתי למארחים רעיון לשיתוף פעולה: הם יביאו את הטכנולוגיה, אנחנו נביא את השמש". אלא שהגרמנים, כך מעידים הנתונים, לא המתינו לשמש שלנו. גם הם יודעים שבכל הנוגע לנושאי סביבה, בישראל העניינים זזים לאט.

[email protected]