דיסקין: "המשבר המנהיגותי חמור; פתק לבן בקלפי – אמירה חזקה"

1. מצב האומה

הרמטכ"ל ה-15 אמנון ליפקין-שחק נפטר השבוע. המחזאית והיוצרת ענת גוב נפטרה בשבוע שעבר. עוד נחזור לשניהם בהמשך. הם מסמלים, כל אחד בתחומו, את ישראל של פעם, ישראל ההיא, שהולכת ונמוגה מחיינו. 

ישראל הסובלנית, השפויה, זו שחושבת לפני שהיא מדברת ומדברת לפני שהיא צורחת. זו שאוחזת בנבוט גדול בידה האחת, אבל בעלה קטן של זית ביד השנייה. ישראל דמוקרטית, ליברלית, ערכית. מדינה נאורה, שחסה על החלש, שמתחשבת במיעוט, שלא חורצת לשון ולא מחרחרת מדנים. ישראל שרוצה להשתלב במרחב, לא לכבוש ולרסק אותו. ישראל ששופכת מים על בעירה, לא בנזין. שמכירה במגבלות הכוח. שלומדת מההיסטוריה. 

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

ישראל של טדי קולק, שבנה בירושלים הרבה יותר מכל הצעקנים הנוכחיים, אבל עשה את זה בשום שכל, במעשים ולא בדיבורים. ישראל חופשית, עם תקשורת בועטת, עם ערבות הדדית, עם כבוד לעבודה ושוויון בנטל. ישראל קטנה יותר, אבל צודקת. מגלומנית פחות, אבל עיקשת ובטוחה בעצמה. ישראל של מנחם ובני בגין, של משה ועוזי ברעם, שאבדו לטובת הפייגלינים, האלקינים ומירי רגב גם. 

ישראל של פעם, שעוררה השתאות והערצה בקרב הגויים. ישראל שראשיה ידעו להלך בעולם הגדול ולהכיר טובה למדינות הים, ולא ישראל שקמפיין הבחירות של מפלגת השלטון שלה עוסק בגידוף שאר העולם. ישראל שהייתה, ואיננה עוד. ישראל של פעם, שהומרה בישראל היום.

כתבת השער של מוסף "הארץ" בשבוע שעבר עסקה בסקר נרחב שתוצאותיו אמורות להדיר שינה מעיני כל מי שהציונות, מבחינתו, היא עדיין לא מילה גסה. קרוב ל-40 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל שוקלת להגר ממנה (לו היו לה האמצעים לכך). בדרום המדינה שיעור השוקלים הגירה גבוה יותר מאשר בשאר חלקי הארץ. בקרב מצביעי השמאל הוא גדול יותר מאשר בקרב מצביעי הימין. 40 אחוז מבני הגילים 49-30 סבורים שעתיד ילדיהם לא יהיה טוב יותר מזה שלהם. 

אגב, האופטימיות הגבוהה ביותר בקרב הישראלים נרשמת דווקא בין החרדים. אצלם, 50 אחוז סבורים שלילדיהם יהיה עתיד טוב יותר מאשר להם. האמת היא, שאין להאשים אותם. כל עוד מחויב בנימין נתניהו ל"ברית ההיסטורית" שלו עם ש"ס, אין להם סיבה לדאוג. 

כעבור כמה ימים פורסם ב"גלובס" נתון מבהיל נוסף: 126 משכורות חודשיות נדרשות בישראל על מנת לקנות דירה. רוצים דירה בתל אביב? המספר קופץ ל-176 משכורות. לשם ההשוואה, בארה"ב, באנגליה, בצרפת ובהולנד מדובר בכ-54 עד 61 משכורות בלבד.

המסקנה בלתי נמנעת. אין תקווה בארץ הזאת. הישראלים, שנתפסים עדיין כמאושרים יותר מרוב העמים האחרים, מתחילים להתפכח. בסקר "סופהשבוע" שפורסם כאן בשישי האחרון ציינו רוב הנשאלים שמצבם היום רע יותר מכפי שהיה לפני ארבע שנים, בכל התחומים. ועוד לא הגענו לתחתית החבית.

2. איומים קיומיים

יובל דיסקין היה ראש השב"כ עד לאחרונה. טיפוס מוזר, דיסקין. אחד הבודדים שלא דיבר עם עיתונאים במהלך תפקידו, ולא דיבר עם עיתונאים גם אחרי שסיים את תפקידו. איש שנתן את מרבית חייו הבוגרים למדינה, אבל לא רץ אחר כך לתרגם את זה למגדל תל אביבי יוקרתי, ולא מרגיש שמישהו חייב לו משהו. איש שאומר מה שהוא חושב, וחושב על מה שהוא אומר. אין אצלו טריקים ואין שטיקים, הכל נאמר בגלוי, הכל אמיתי. 

דיסקין | צילום: מרק ישראל סלם

דיסקין לא התראיין מאז פרישתו, ולמעט אותה הופעה מוזרה בפני "פורום מג'די" בכפר סבא לא נשמע קולו. גם הפעם, כדי למנוע אי הבנות, אין מדובר בראיון. הדברים שיובאו כאן הם תמצית של מה שאמר דיסקין לחבריו בשבוע שעבר, בשיחה סגורה. דיסקין מדבר מדי פעם עם החברים שלו, או משגר להם מיילים, מהרהורי ליבו. באותה שיחה הוא דיבר על אותה כתבת שער ב"הארץ", על ממצאיה, על התחושה שמתפשטת בלבם של רבים וטובים בארץ הזו, שהמדינה הולכת פייפן. 

"המאמר מעניין מאוד ומדאיג מאוד", אמר דיסקין לחבריו, בהתייחסו לאחוז המבהיל של ישראלים שמוכן לשקול הגירה לארץ אחרת, "גם אם מדובר בתחושות של אנשים יותר מאשר הגירה בפועל. אני סבור שיש בזה הרבה אמת, לפחות ממה שאני שומע מאנשים סביבי. זה נובע גם ממשבר כלכלי, גם ממשבר ערכי וגם ממשבר מנהיגותי. צריך להגיד את הדברים. הפנים של המדינה משתנות מאוד, והמגמה הזו צפויה להימשך. הכיוון ברור, והוא לימין, להקצנה דתית, להיעדר שוויון בנטל. תחושת חוסר היכולת לשנות את התהליכים הללו, כולל המשבר המנהיגותי, גורמת לאנשים להתחיל לאבד תקווה. רבים מתקשים להזדהות עם הכיוון הזה. בעיני, זו אחת הסכנות הגדולות לעתיד העם והמדינה".

דיסקין מכיר מקרוב, הכי קרוב שאפשר, את האיומים הקיומיים. הוא נלחם כל חייו כדי לסכל אותם. דיסקין היה זה שיחד עם משה (בוגי) יעלון הפך את הסיכול הממוקד לתורת לחימה יעילה, שסייעה להסיר את איום הטרור מהאוטובוסים ובתי הקפה שלנו. הוא היה ראש שב"כ משובח, ענייני, שלא היסס להפעיל כוח, לפעמים הרבה כוח, כשהיה צריך. אבל מדי פעם הוא גם השתדל להפעיל מוח, ולא ראה בכוח את חזות הכל. מהעניינים האלה, בהם טיפל כראש השב"כ, הוא לא מודאג. לא מהאיראנים, לא מהפלסטינים ולא משום גורם חיצוני אחר. הוא מודאג ממה שקורה אצלנו בבית פנימה. מההתפוררות. מאובדן הערכים. 

בדברים שנשא בפני "פורום מג'די" הוא דיבר על המשיחיות של המנהיגים, ובעיקר על בנימין נתניהו ואהוד ברק. הוא ראה אותם מקרוב והוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. בשיחה עם חבריו בשבוע שעבר הוא התייחס גם לזה. "המשבר המנהיגותי", אמר דיסקין, "הוא החמור ביותר בעיניי. 'המנהיגים' שלנו בכלל ומנהיגי המפלגות המתמודדות בבחירות הנוכחיות בפרט, נתפסים בעיני רבים בין לא ראויים למושחתים, לאופורטוניסטים ועכשוויסטים, הדואגים בעיקר לעצמם, ולא ככאלה ששמים את טובת העם והמדינה מעל הכל".

"וככה אנחנו הולכים לבחירות", אמר דיסקין, "כשהמרכז ה'יהודי-ישראלי' מבולבל לחלוטין בין יאיר 'החתיך' שהיה כתב 'במחנה' ולא ניהל שום דבר בחייו ולא אומר כלום בכל נושא, להוציא אולי קצת על החרדים, לשלי ה'סוציאליסטית' שהציבה תוכנית כלכלית חסרת בסיס ונעדרת כל דרך מדינית, לציפי 'הנקייה' בעלת הדרך המדינית אך חסרת דרך בכל תחום אחר….

דיסקין: "לפיד לא אומר כלום בכל נושא" | צילום: רויטרס

"פתק לבן נראה לי יותר ויותר אופציה טובה שיכול היה להיות גם אמירה חזקה אם רבים היו משתמשים בו", הוסיף, "צריך לחשוב איך מחוללים שינוי עמוק ויסודי במדינה שלנו".

—

הדברים של דיסקין מתחברים במדויק למה שאמרה המחזאית ענת גוב זמן קצר לפני מותה. לא הכרתי את גוב בחייה, אבל בזכות הראיון שלה (ב"ידיעות אחרונות") אהבתי אותה במותה. במקום שאנחנו נרחם עליה, שנפרדת מהחיים מוקדם כל כך, היא חומלת עלינו. אני הולכת לעולם שכולו טוב, אמרה, ואתם נשארים פה. היא אהבה את המדינה אהבה עזה, הוריה הקימו אותה, הכירו ב"הגנה", היא דור שביעי בארץ, ציונית טהורה, אמיתית, אבל אם התהליך שעובר עלינו בשנים האחרונות יימשך, לא מן הנמנע שבקדנציה הבאה יקום איזה יריב לוין וינסה להוציא אותה, או את מחשבותיה, מחוץ לחוק. 

המדינה מתבהמת, מתקרנפת, מאבדת במהירות את היתרונות היחסיים שהיו לה על פני הסביבה המופרעת בה היא נטועה.

3. עד שהגויים יבינו

אמנון ליפקין-שחק עמד פעם מחוץ ללשכת הרמטכ"ל ודיבר עם חבר. הקיר שם, מחוץ ללשכה, מכוסה בתמונותיהם של כל הרמטכ"לים לדורותיהם. ליפקין-שחק הביט בהם, בקודמיו, וגם בתצלומי אלה שבאו אחריו, ונאנח. הוא לא ידע אם יצליח לפרוץ את "קללת הרמטכ"לים". 

הרמטכ"לים בישראל מתים מהר. הגיל הממוצע של פטירת רמטכ"ל בישראל הוא 68. תפקיד שוחק, כנראה. מוריד בסביבות עשור מתוחלת החיים הממוצעת. כשהוא עמד שם, מול הקיר, ודיבר על הקללה, היה ליפקין-שחק בן 66, אולי 67. השבוע נפטר בן 68. הגיע לממוצע, אבל לא פרץ אותו. 

אצל ליפקין-שחק יש נסיבות מקלות. כבר 27 שנה הוא נלחם בסרטן. להילחם הוא ידע. בכל התקופה הזו שמר על מוראל גבוה, המשיך לחיות, לפעול, להביא ילדים ונכדים לעולם, אף פעם לא נתן למאבק האבוד הזה להפריע. 

בשנים האחרונות הוא הפך לסוג של זקן השבט במערכת המדינית-ביטחונית. למבוגר האחראי. הרמטכ"ל גבי אשכנזי קרא לו זמן קצר אחרי שנכנס לתפקיד וביקש ממנו לעמוד בראש פורום התייעצות חיצוני שרצה להקים. ליפקין-שחק נעתר ברצון. בפורום הזה היו גם אנשים כאורי שגיא, עמוס ירון, דוד עברי ורבים אחרים. כולם היטו אוזן, תמיד, לדברים שאמר ליפקין-שחק. 

בשירותיו נעזר לא רק אשכנזי. אהוד ברק, כרגיל, ניסה לנכס לעצמו את הפורום הזה (כל עוד המלצותיו התאימו לו). גם בנימין נתניהו למד להעריך את תבונתם של האנשים שם, את תבונתו של ליפקין-שחק. 

אבל בלכתו, כך עושה רושם, לקח איתו אמנון ליפקין-שחק חלק מתבונתנו. מספיק להביט ימינה ושמאלה, ולהבין מה קורה כאן.

בחודשים האחרונים הוא דיבר, כך מעידים אלה ששוחחו איתו, על מה שישראל עושה לאבו מאזן. ישראל הנורמלית, ההגיונית, אמורה לטפח את אבו מאזן. כן, הוא יריב מר, הוא הולך נגדנו באו"ם ובקהילה הבינלאומית, אך האם האלטרנטיבה טובה יותר? אבו מאזן דיבר נגד הטרור עוד בימיו של ערפאת. הוא סיכן את עצמו כדי להבהיר לעמו שהדרך הזו פסולה. שלהתפוצץ בתוך תור של נערים הנכנסים למועדון זה מעשה לא אנושי. הוא לא רק דיבר, הוא גם עשה. הוא, יחד עם צה"ל והשב"כ, הדביר את הטרור. 

אבו מאזן מבהיר בכל הזדמנות שימשיך בדרך המדינית, ימשיך לחתור למו"מ, וימשיך להילחם נגד טרור. הוא גם לא איסלאמיסט. הוא לא רואה בכל האדמה בין הים לנהר אדמת ואקף. הוא פטריוט פלסטיני, הוא רוצה את קווי 67', הוא רוצה את מזרח ירושלים, הוא רוצה שישראל תפסיק לבנות בהתנחלויות, אבל הוא לא מדבר על ג'יהאד ולא קורא לנו "הציונים". כוחותיו משתפים פעולה כבר שנים עם כוחותינו במאמץ לשמור על השקט.

ההבדל בין גלנט לבינו הוא הסיפור שלנו. ליפקין-שחק | צילום: רויטרס

וכל זה, לא טוב לנו. אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שנהיה מוקפים בים איסלאמי ירוק. לא נירגע עד שלא נוודא לחלוטין שהמאבק הלאומי הזה הופך למלחמת דת. למה לריב רק עם הפלסטינים כשאפשר לריב עם כל מיליארד ורבע המוסלמים בעולם? אנחנו רוצים לגרש אותו, כדי שהכל יהיה חמאס וכדי שנוכל להראות לעולם שאין לנו עם מי לדבר. זה לא שאני חושב שהדיבורים עם אבו-מאזן יביאו שלום. ממש לא בטוח שזה יקרה. אבל הם יביאו תקווה, הם ישנו אווירה והם יוכיחו שאנחנו רציניים. 

במקום זה, נתניהו וליברמן מעדיפים להמשיך לשחרר הודעות חדשות על בניה בשטחים, הודעות בצרורות, עד שהגויים יבינו.

פעם, עד לא מזמן, הציבור היה מעניש את מי שמחריב את היחסים בין ישראל לארה"ב. פעם, לא כל כך מזמן, ממשלות נפלו כאן רק כי הנשיא האמריקאי, הטוב והמיטיב, זה עם הכפתור על משלוחי הנשק, מטוסי האף-16 ואף-15, הפצצות חודרות הבונקרים, חלקי החילוף והסיוע הביטחוני, מאס בראש הממשלה. הציבור חשב שאיך שאנחנו נראים ונתפסים בעולם מקרין ישירות לסיכויי קיומנו. נדמה לי שגם הימים הללו חלפו. עובדה. 

על זה דיבר יובל דיסקין. על זה דיבר ליפקין-שחק. אנחנו בקמפיין בחירות, ובמקום להרגיע, במקום לנסות אפילו רק לשחק אותה שפויה ונורמלית, ממשלת ביברמן מתפרעת בראש חוצות. כאילו הם המציאו את הבנייה בירושלים. כאילו אי אפשר לעשות את הדברים אחרת. 

למה הם עושים את זה? אולי כי הם חוששים שהציבור יעניש את מי שלא יתרום להחרבת מעמדנו הבינלאומי. הם עוד עלולים לאבד איזה שני מנדטים לנפתלי בנט.

—

נחזור רגע לאמנון ליפקין-שחק. לא, הוא לא היה גדול המצביאים הישראלים בעת החדשה. משה דיין ואריאל שרון היו גדולים ממנו. אבל הוא היה, הרבה יותר מהם, בן אדם. הוא היה הישראלי היפה באמת. היה לו אומץ לב אישי ניכר, הוא הוביל חיילים בשדה הקרב, לא מהעורף ולא מהמשרד, הוא היה בכלי הראשון בכראמה והוא תמיד ידע להיות שם ולא לאבד את קור הרוח גם תחת אש תופת.

הוא תמיד עשה מה שצריך, היו בו מידות, הייתה בו מידתיות, אכפת היה לו מה יקרה לנו כאן, ולמקום הזה.

הוא לא היה סגפן. גם הוא אהב לחיות, לנסוע, לבלות, אבל היו לו גבולות. הוא לא היה גרידי. אישית, הוא היה צנוע, הביך אותו למרפק לעצמו דרך בפוליטיקה, היו לו פרופורציות בחיים. הוא לא התלהם, הוא תמיד חשב לא רק על הפעולה, אלא גם על תוצאותיה. הוא הביט, בשנים האחרונות, אל מה שקרה לנו, אל שכרון הכוח, אל טירות הכוח, בקיסריה ובמגדלי אקירוב ובמקומות נוספים, ושאל את עצמו ואת סובביו איזה מדינה אנחנו משאירים לילדינו. מה עשינו לעצמנו. איך זה קרה.

4. ורטיגו

אתמול בצהריים הקשבתי למה שאמר שר האוצר יובל שטייניץ ברדיו. כן, אמר שר האוצר היוצא שלנו, הממשלה בעד תקשורת תחרותית, הממשלה בעד תקשורת חופשית, הממשלה פועלת למען תקשורת בלה-בלה-בלה. אמר, ונשאר בחיים. התקשורת, בינתיים, נאבקת על חייה. גם זה חלק מהסיפור. כי בדרך להקמת בית המקדש השלישי על הר הבית, דוהר עדר הבריונים ורומס בדרכו הכל, כולל את אחד מעמודי התווך המרכזיים של כל דמוקרטיה – התקשורת החופשית. 

כתבתי כבר עשרות פעמים איך הבטיח נתניהו לעצמו ולאחרים, שבפעם הבאה, כשיחזור, הוא יחזור עם מדיה, ואיך הוא מקיים את ההבטחה הזו (מי אמר שביבי לא מקיים הבטחות?) ואף מגדיל לעשות. זה לא שיש לו מדיה. זה שלאף אחד אחר לא תהיה מדיה. גם לא לציבור.

ראו מה עולל ברשות השידור. רק קמצוץ מהנעשה שם מגיע לידיעת הציבור. ראו מה הוא מעולל עכשיו לערוצי הטלוויזיה המסחריים. הממשלה ממשיכה בתרגילים המלוכלכים שלה, העיקר שאנשי ערוץ 10 ימשיכו לזחול, ובעקבותיהם זוחלים עכשיו גם פרנסי ערוץ 2. 

כולם מפסידים. בערוץ 10 הפסידו מיליארדים, בערוץ 2 מפסידים עשרות מיליונים, והממשלה ממשיכה לדרוש דמי זיכיון אסטרונומיים ולהפעיל רגולציה תלושה, כאילו באמת מדובר בתרנגולת שמטילה ביצי זהב. המדהים בכל זה הוא שאנחנו בעיצומו של קמפיין בחירות, וזה לא מפחיד אותם, וזה לא עוצר אותם, והם בכלל לא משקיעים בזה תשומת לב. למה? כי הם מרגישים שהם יכולים. הם בהתקף אמוק של שכרון כוח בלתי נתפס, סחרור גבהים מסוכן שנותן ללוקה בו תחושה שהכל מותר והכל אפשר. בדרך כלל זה נגמר באסון.

5. גלנט

אפרופו שכרון כוח והתפרקות ערכית, לא רק יובל שטייניץ דיבר אתמול ברדיו. גם יואב גלנט. בתחנה הממלכתית. יום קודם דיווח אחד מאתרי האינטרנט שגלנט "נוקה סופית" מפרשת הקרקעות והוכח שלא פלש לאדמות מדינה. אף מילה, ולו אחת, בידיעה הזו, לא הייתה קשורה לאמת. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פרסמה השבוע החלטה שאינה נוגעת, גם לא בעקיפין, בפרשת הקרקעות. מדובר על מחלוקת נוספת, שאינה קשורה למה שהיה בתחקיר של קלמן ליבסקינד.

אגב, ההחלטה שקיבלה הוועדה הייתה נגד גלנט. הוועדה החליטה לגרוע מנחלתו גם את השטח הזה (350 מ"ר), אבל ציינה שבמקרה הזה לא הייתה פלישה מכוונת, אלא טעות. קורה. יש גם טעויות בחיים.

הפרשה עצמה? אינה קשורה לעניין הזה כלל ועיקר. למי ששכח: גלנט קימבן לעצמו 35 דונם חקלאיים במושב עמיקם, אחר כך פלש לעוד 28 דונם והתעלם מפסיקות בתי משפט לפנות את הקרקע. מבקר המדינה קבע כי מדובר בפלישה והיועץ המשפטי לממשלה אישר את הקביעה. גלנט גם נתפס בדיווחים שקריים במאמציו להכשיר את השרץ. על הדיווחים האלה נפלה הרמטכ"לות שלו. היא הייתה צריכה ליפול הרבה קודם.

ליבסקינד הוכיח שגם מינהל מקרקעי ישראל שיקר, כדי לכסות על גלנט, ואישר שהאחרון לא היה היחיד שקיבל קרקע בדרך זו. הוכח שהוא היה היחיד לגמרי. ואחר כך הוא חטף על הראש גם בגלל שטח נוסף שניכס לעצמו, בן כמה מאות מטרים. הוא נטע שם עצים וסלל דרך פרטית. עבורו ועבור חבריו. המבקר כתב גם על השטח הזה דברים קשים. כל הפרשה הזו כלל אינה שייכת למה שקבעה השבוע הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. אפילו לא ברמז. גם העובדה שגלנט הביא לסילוקו של התחקירן שהוכיח את כל זה משירות מילואים, אינה קשורה. רק על זה, על האדנות וההתנשאות הזו, על ההתנהגות לפיה צה"ל רשום בטאבו על שמו, גלנט לא יכול היה להיות רמטכ"ל. או חייל.

מה שנקבע השבוע זה שבמחלוקת אחרת לגמרי, שליבסקינד לא התעסק בה, של רצועת שטח נוספת שסיפח, צריך גלנט להחזיר את הקרקע למדינה. הוספה כוכבית, לפיה במקרה הזה השטח סופח כתוצאה מטעות בתשריט, ולא בכוונה תחילה. את זה פירשו כמה מאמצעי התקשורת המכורים שלנו כ"ניקוי".

—
אני נוסע ברדיו ושומע את "קול ישראל" מעלה את גלנט לשידור כדי שידבר על ליפקין-שחק. ובמקום לדבר עליו, מספר גלנט על עצמו, ועל מה שליפקין-שחק אמר לו בעקבות המבצעים שהוא עצמו יצא אליהם. מילא. ובסוף, המראיינת, שמבכה עד היום את אובדנו של הרמטכ"ל גלנט, שואלת אותו איך הוא מרגיש אחרי ש"נוקה" מפרשת הקרקעות.

זה סיפור על מדינה. זה סיפור על תקשורת. זה סיפור עצוב, ואם תרצו – ההבדל בין אמנון ליפקין-שחק ליואב גלנט, הוא הסיפור שלנו.

טורים קודמים של הכותב:

כך התגלגל תפוח האדמה הליברמני הלוהט

התוכנית הגדולה של ליברמן: להיות שר האוצר, הפנים והשיכון – ביחד