Forbes Israel Logo

די לנשיאות: למה צריך לבטל את המוסד הממלכתי שעולה למדינה 43 מיליון שקל בשנה

כשיאיר לפיד פתח בקמפיין הבחירות שלו והידע שלו בכלכלה היה מועט אפילו מזה של היום, הוא הבטיח להיטיב עם המעמד הבינוני באמצעות קיצוץ הוצאות לא נחוצות בתקציבי הממשלה. כשנשאל באילו סעיפים הוא מציע לקצץ, מיהר להסביר שיש בממשלה (הקודמת, כמובן) לא פחות מתשעה שרים מיותרים. לפיד יקצץ את מספר השרים הלא נחוצים ומיליונים שמבוזבזים על לשכות, מזכירים, עוזרים נהגים ושאר חפצי נוי והדר, ויעביר אותם לטובת… אה… המעמד הבינוני.

שר האוצר לעתיד לא צלל אז לספרי התקציב ולא הבין שלשכת שר בלי תיק היא אולי בזבוז, אבל עלותה אינה עולה באופן רגיל על שלושה-ארבעה מיליון שקל בשנה. ביטולן של כמה לשכות יהווה אומנם דוגמה נאה להידוק חגורה ויעביר מסר ציבורי חשוב, אבל המיליונים שייחסכו לא באמת ישנו את חלוקת התקציב ולא יאפשרו מהלך כלכלי גורף קולות, כמו הקלה בנטל המס או חלוקת זיכויים לאזרחים עובדים.

ובכל זאת, לפיד לא ויתר, ובמקום 31, סמוכות היום לשולחן הממשלה 23 כורסאות בלבד. איש מהשרים אינו נושא בתואר המפוקפק "שר בלי תיק", אבל חלקם נושאים תארים פיקטיביים עד מגוחכים כמו "השר המופקד על יחסים בינלאומיים, ענייני מודיעין ונושאים אסטרטגיים", "השר לאזרחים ותיקים" ו"השר לשיתוף פעולה אזורי". אין ספק שאם הדבר היו תלוי בשר האוצר, או באדם כלשהו שאינו יודע אילוצים קואליציוניים מהם, גם תפקידים אלה היו מתייתרים.

אבל אפילו לפיד החסכן לא הציע לבטל את הלשכה הבזבזנית והמיותרת ביותר בחיים הציבוריים שלנו: לשכת הנשיא, שעלותה 45 מיליון שקל, מקבילה לעלותה של ממשלה שלמה בלי תיק (63 מיליון שקל), ותועלתה פחותה מהשירות שעושה לשכת השר לענייני גמלאים.

למה לנו נשיא?

קשה להעלות על הדעת תפקיד מיותר וחסר פשר יותר מנשיא מדינת ישראל. כדרכן של משרות מסוג זה, התפקיד נתפר בקפידה כדי שהנושא בו לא יישא באחריות כלשהי למעשיו (למעט אולי, מעשים פליליים), כדי שאיש לעולם לא יוכל להכיר תודה לכבוד הנשיא על איזה ממעשיו, ומשקלו הציבורי יהיה כאפס.

זהו, ככל הנראה, סוד קסמה של המשרה המטופשת: אדם מבוגר זוכה לכבוד ויקר, בית גדול ונאה בלבה של שכונת גנים ירושלמית. הוא חייב אומנם בהשתתפות בטקסים ובאירועים, אבל כל עניינן של מלאכות אלה הוא מתן כבוד ושלמי תודה לנשיא על היותו הוא עצמו – האיש הנכון לקבל על עצמו את כל הטוב הזה, ואינו משמיע אף לא תלונה קטנה. בטקסים אין הנשיא מחויב לעשות דבר, למעט הקראת נאומים שמישהו הביא לאישורו, או מלמול דברי ברכה כלשהם. בחלקים גדולים מהאירועים אלה הוא יכול גם לנמנם, כפי שאומנם קורה לא פעם, ואיש לא ינטור לו על כך.

פעם בשנה חותם הנשיא על כתבי חנינה שמגישה לו ועדה מטעם משרד המשפטים. מדובר בחתימה אוטומטית. רשמית הוא עשוי לסרב, אבל למעשה אין לו כל דרך לבדוק את העובדות והנימוקים של ועדת החנינות. קולו עשוי להישמע במקרים העשויים לעורר מחאה ציבורית, אבל יש להניח ששר המשפטים, הבוחן את ההצעות טרם העברתן לחתימתו, רגיש להיבטים אלה לא פחות מהנשיא.

פרס. גם הוא נכשל לא פעם מול עגל הזהב | צילום: רויטרס

מדי כמה שנים זוכה מוסד הנשיא לתשומת לב ציבורית רבה, כאשר נדרש הנשיא לבחור את חבר הכנסת שירכיב את הממשלה הבאה. גם כאן שיקול דעתו מוגבל ביותר. קשה להצביע על הזדמנות אחת שבה קבע הנשיא בהחלטתו את זהותו של ראש הממשלה הבא. נכון שלפני הקמת הממשלה הקודמת התעוררה דילמה: ראשת המפלגה הגדולה, ציפי לבני, נראתה בעלת סיכויים נמוכים להרכיב את הממשלה. בכל זאת הטיל עליה הנשיא את הרכבת הממשלה, היא כשלה, ובנימין נתניהו, שעמד בראש המפלגה הקטנה יותר, לקח לידיו את המשימה והפך לראש הממשלה.

ביתר הטקסים שבהם הוא משתתף – מסירת כתבי האמנה של שגרירים, מושבים חגיגיים של הכנסת, קבלות פנים במועדי ישראל, הגשת דוחות של ועדות ציבוריות וכו' – אין צורך מיוחד בנשיא.

את שליחויותיו הדיפלומטיות הרבות יכולים למלא דיפלומטים מקצועיים ושרי חוץ, מינוי מרכיב הממשלה מוטב שיעבור לידי אדם חסר פניות כמו נשיא בית המשפט העליון, ענייני חנינה צריכים להיות מטופלים במסגרת משרד המשפטים, ובמקרים מיוחדים אפשר לערב גם את ראש הממשלה בהחלטה. אף חייל מצטיין לא ייפגע אם יקבל את העיטור מידיו של שר הביטחון, ראש הממשלה או יו"ר הכנסת.

בהיעדר תועלת נראית לעין, יש המצביעים על השירות שעושה הנשיא לערכים ערטילאיים כמו "אחדות העם" וסמל המדינה. אך למרבה הצער מצטיינים רבים מנשיאי ישראל דווקא בניתוק מהעם, שלא לדבר על מעשים שאינם מסבים כבוד להם או לאומה. לא מדובר רק בנשיא האנס משה קצב.

כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים החליטה הכנסת לבחור בנשיא "נקי מפוליטיקה" – המדען המכובד אפרים קציר. לאחר המלחמה, כאשר התעוררה הביקורת הציבורית על מחדלי הממשלה והצבא, הודיע הנשיא "כולנו אשמים", וחלק בכך את אשמת הדרג המדיני והצבאי עם יתר האזרחים, ובהם עשרות אלפי קורבנות המחדל. ואילו הנשיא השביעי, עזר ויצמן, נאלץ לפרוש מתפקידו בצל פרסומים מבוססים על סכומי כסף נכבדים שקיבל מאיש העסקים אדוארד סרוסי.

גם הנשיא שמעון פרס, רודף הכבוד והכיבודים, חצה קווים אדומים ונכשל לא פעם מול עגל הזהב. מבקר המדינה נאלץ להעיר לו על גיוס המיליונים הנמרץ שערכו הוא ומשרתיו ל"ועידת הנשיא" – כינוס ענק של עשירי העם היהודי המעלים את הנשיא על ראש שמחתם. ועוד לא הזכרנו את טקסי יום ההולדת הרועשים שעורכים משרתי בית הנשיא לפרס "המופתע". לאחרונה חגג הנשיא באירוע המוני ומביך בבנייני האומה, וככל שרם כבודו של חתן השמחה כך שפלה דמותה של המדינה שכך חוגגת את יום הולדתו.

ואם אלה פני מוסד הנשיאות, מה הפלא שמצעד המועמדים לכהונת הנשיא העשירי נראה משונה כל כך? ח"כ בנימין בן אליעזר, גיבורם של דוחות רבים של מבקר המדינה, נחשב לאחד המועמדים המובילים. בן אליעזר הואשם לאחרונה על ידי עו"ד אלדד יניב, מקורבם של ראשי הממשלה אהוד ברק ואריאל שרון, במעשי שחיתות לכאורה, ובשורה של עבירות של שוחד והפרת אמונים. אפשר להבין מדוע בחר בן אליעזר שלא להגיש תביעה נגד יניב. הבעיה החמורה יותר היא שבן אליעזר הקפיד עד כה לא להכחיש אף אחת מההאשמות.

אבל יש בין המועמדים גם נקיי כפיים, כולל מדען אחד המשוכנע שפרס נובל על תגליות בתחום הגבישים צריך להקנות לו את כרטיס הכניסה לבית האבות היקר בעולם.

אולי די?

אופק לא ברור

מקימי אופק – הבנק החברתי הקואופרטיבי, הודיעו לאחרונה שהצליחו לגייס אלף בעלי מניות, והיעד, 30 אלף מייסדים, עדיין רחוק.

בעבר הצבעתי כאן על המכשול העצום הניצב בפני מקימי הבנק: מחיר המניה הנדרש הוא 3,000 שקל. בעל המניה אמור לקבל את ההחזר והתשואה על השקעתו באמצעות הנחות שיקבל על השירותים הבנקאיים. כאשר העלות הממוצעת של שירותים בנקאיים ללקוח היא כ-350 שקל לשנה, ומועד השקתו של הבנק אינו ידוע, קשה מאוד לשכנע משקיעים קרי מזג שמדובר בהשקעה הטובה ביותר בשוק.

היזמים נושאים עיניהם לארה"ב, שם קמו מאות בנקים שיתופיים שרבים מהם קיימים עד היום. גם בארץ ישראל היו בעבר עשרות אגודות שיתופיות להלוואה וחיסכון, שתפקדו כבנקים לכל דבר. אבל בנקים קואופרטיביים אלה קמו במקומות ובתקופות שבהם לא הייתה לאנשי היישוב גישה לבנק מסחרי מהסוג המוכר, ולתושבים לא הייתה ברירה אלא להקים מוסדות שיתופיים שבהם ניתן להפקיד כספים ולקבל אשראי.

דורון שורר | צילום: יח"צ

הבנקים המסחריים המודרניים, על כל חסרונותיהם, נהנים מיתרון הגודל, המוניטין והמקצועיות, המקשים על בנקים קטנים, נחמדים ככל שיהיו, להתחרות בהם.

בהעדר יתרון מסחרי מנסים אנשי האגודה, בראשות רו"ח דורון שורר, להפוך את "אופק" לתנועה כלכלית-חברתית. מסע הגיוס של המשקיעים מנוהל בשיטות של קמפיין פוליטי לכל דבר, באמצעות חוגי בית המכוונים לאנשים המועדים "להידלק" על הרעיון, ולחשוב על 3,000 השקלים כתרומה לרעיון חברתי ולא להשקעה.

אין זה מקרי שאחת הראשונות להשקיע במניה הייתה ח"כ שלי יחימוביץ', ובשבוע האחרון החליטו גם חברי סיעת מרצ בכנסת להצטרף. "נכון להיום אין תועלת כלכלית בהצטרפות לבנק", מאשר יוסי כהן, פרסומאי ואיש השיווק (בהתנדבות) של "אופק". "רוכשי המניות עד כה הם אנשים מכל שכבות העם כמעט, ומכל הארץ, שהמשותף להם הוא רצון לשינוי חברתי ומחאה נגד התנהגות הבנקים הגדולים. האוכלוסייה היחידה שבה אנחנו מתקשים לגייס רוכשי מניות היא זוגות צעירים ובני מעמד הביניים בגילי 30 עד 40, המתקשים לגמור את החודש. הם רוצים, אבל יש להם דברים דחופים יותר לעשות עם הכסף".

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.