דעיכה פנימית: מדוע נכשלות הרפורמות הכלכליות ביפן?

הגעתי לראשונה ליפן ב-1950 וחזרתי שוב ושוב במהלך העשורים שלאחר מכן. קשה למי שלא נמצא שם לדמיין איזה מקום דינמי יפן היתה במהלך שנות ה-60. ליפנים בכל הרמות היו סקרנות בינלאומית ורצון עז ללמוד. כאדם צרפתי אני זוכר כיצד סטודנטים יפניים רגילים רצו מאוד לדון בקאמי, סארטר ופרוסט, בעוד שנהגי מוניות, אשר שאלו אותי לגבי המוצא שלי, היו מזמזמים גרסאות יפניות לנעימות צרפתיות מפורסמות עד שהגענו ליעד. פעם אחת, יעד כזה היה סושי בר בו השף הרצה לי על מדיניות החוץ של שארל דה גול (וכיצד יפן צריכה ללמוד ממנו).

שנות ה-70 היו מאתגרות יותר, כאשר יפן חטפה מהלומה במשבר הנפט העולמי, שלווה על ידי העלאת המחירים החדה של אופ"ק ולאחריה היה "משבר ניקסון", כאשר הנשיא פיחת את ערכו של הדולר והוביל בין השאר לפיחות בערך היין. הסימפטומים של יפן היו קודרים באותו תקופה. אך במובנים רבים הסתבר כי זו הייתה שעתה היפה ביותר של יפן: הממשלה והציבור לקחו על עצמם להתמודד עם ההסתגלות הדינמית. צריכת האנרגיה צנחה, והייצור עלה כאשר קודמו אומדנים לחיסכון באנרגיה והתעשייה היפנית צברה יתרונות תחרותיים במזעור.

כאשר הכלכלה היפנית נראתה כהולכת להתמוטט ב-1991, כתבתי מאמר שהחל בציטוט של מארק טוויין: "חדשות על מותי הן מוגזמות מאוד". ההשקפה שלי הייתה שיפן תוכל לחזור לאיתנה כפי שהיא תמיד עשתה זאת בעבר. כשני עשורים וחצי לאחר מכן ברור כי טעיתי קשות. כפי שחבר יפני הסביר, יפן הגיבה לאתגרים החיצוניים המוקדמים יותר שהיו לה בתבוסה מוחלטת – במלחמת העולם השנייה, משבר הנפט ומשבר ניקסון – אך המשבר של שנות ה-90 צמח מריקבון ואי גמישות פנימיים.

נכון שהאווירה החברתית-תרבותית השתנתה משמעותית בשנות ה-80. היה זה כאשר צמח סינדרום "יפן כמספר אחת" (כשם ספר של עזרא ווגל על הצמיחה התעשייתית של יפן). כאשר ארה"ב נאבקה כלכלית, יפן הסתכלה עליה בבוז. כך גם מתואר בספר "היפן שיכולה להגיד לא", שחובר על ידי אחד ממייסדי סוני והיו"ר שלה אקיו מוריטה והדמות הפוליטית המובילה שינטרו אישיהרה, אשר ידוע גם כמי שהכחיש כי טבח ננקינג ב-1937 התרחש.

יעדי האינפלציה לא הושגו והצמיחה אנמית. ראש ממשלת יפן שינזו אבה | צילום: Ajswab

בניגוד לרוח הפתוחה והדינמית של שנות ה-60, בשנות ה-80 היה משב של יהירות לאומית, בעוד שבשנות ה-90 שלטה מופנמות בציבור. בסוף המאה ה-19, יפן הייתה המדינה הלא מערבית היחידה שהצליחה להיות מתועשת, מודרנית ולהצטרף לדירוגים של הכוחות הגדולים. בניגוד מוחלט, יפן נכשלה להתאים את עצמה למאה ה-21 – המאה של הגלובליזציה.

כמה דברים מצביעים על כך, שניים מהם במיוחד: השפה האנגלית ועליית סין. ברור כי אנגלית תישאר במשך העשורים הקרובים במעמדה כשפה גלובלית. יפנים דורגו בין המקומות הנמוכים בעולם במבחני אנגלית כשפה זרה, כאשר היו מקום אחד בלבד מעל למדורגת האחרונה באסיה – צפון קוריאה. מספר הסטודנטים היפנים שהולכים ללמוד בחו"ל הולך ופוחת, בעוד אלו שעושים זאת מכל המדינות האסייתיות האחרות עולה משמעותית. בעצם, הצעירים היפנים הופכים להיות ויותר מבודדים.

מסוף המאה ה-19 ועד לאחרונה, יפן הייתה הכוח מספר אחד באסיה, כאשר בין השאר היא הביסה את הכוחות הצבאיים והכלכליים של סין. כפי שאני יכול להעיד מהשהות שלי בטוקיו בשנות ה-80, האליטות היפניות, בין אם בעסקים, פוליטיקה, מדיה או אקדמיה, פשוט לא ראו כי התעוררות סינית מגיעה.

עשורים לאחר מכן, ברור כי יפן נכשלה בהסתגלות לעובדה כי סין נמצאת במסלול להפוך לאחד הכוחות הגלובליים המובילים, שנייה רק לארה"ב. כיום אנחנו עדים ל"גלובליזציה עם מאפיינים סיניים". דוגמא אחת לכך היא שיפן, חוץ מארה"ב וקנדה, היא המדינה היחידה שסירבה להיות חברה מייסדת בבנק ההשקעות האסייתי לתשתיות (AIIB), אותו יזם השלטון הסיני. בהתמודדות מול האתגר הסיני, קובעי המדיניות היפניים מתרוצצים סביב אך ללא שום יעילות נראית לעין.

בסופו של דבר, יפן תקבל תמריץ חדש אם וכאשר היא תרכוש מחדש את המבט שלה כלפי חוץ. אבנומיקס לבדה היא ניסיון לתקן משהו בצורה חובבנית ובשוליים בלבד.