Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

האביב הפלסטיני: האם הקריירה הפוליטית של אבו מאזן הגיעה אל סופה?

שורה של אינטרסים גיאופוליטיים הביאו להסכמה בין הפתח לחמאס על קיום בחירות בפעם הראשונה מזה 15 שנה - בחירות שעשויות לסמן על תחילתו של עידן חדש
אלון לוין ויובל בוסתן, סיקור ממוקד

יו”ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, הוציא צו מיוחד באמצע ינואר שמורה על עריכת בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־22 במאי, ולתפקיד יו”ר הרשות בסוף יולי. הבחירות למועצה יהיו הראשונות מזה 15 שנה ולהנהגת הרשות זו תהיה הפעם הראשונה מאז 2005.
ההתפתחות הזו הגיעה לאחר שיחות שניהלו פתח וחמאס בטורקיה בחודש אוקטובר האחרון. עד אז נערכו סבבי שיחות רבים לאורך השנים, בתיווך מצרי, להשגת מה שמכונה “פיוס לאומי”, כשהמטרה היתה להביא לעריכת בחירות, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. אחרי השיחות באיסטנבול נראה היה שיש התפתחות חיובית ובשבועות שחלפו מאז קודם הנושא עד להכרזתו של אבו מאזן על הקדמת הבחירות.

השנים הרעות

דעיכת האינתיפאדה השנייה מסוף 2004 בישרה על תחילתה של תקופה בת שנתיים וחצי שבה עברו הפלסטינים שורה של אירועים ותהליכים אשר עיצבו את המערכת הגיאו־פוליטית כפי שהיא כיום.

חיסולה של שכבת ההנהגה החמאסית ומותו של יאסר ערפאת יצרו משבר מנהיגותי עמוק, שטרם הסתיים, בחברה הפלסטינית. הנהגת החמאס בעזה עברה לידי אסמעיל הנייה כשחאלד משעל הפך לדמות הדומיננטית ביותר בחמאס בזכות ישיבתו בדמשק, ולאחר מכן בקטאר. ב־2005 אבו מאזן נבחר לרשת את ערפאת בהנהגת הפתח וברשות הפלסטינית בכלל, ובאוגוסט באותה שנה החל ביצועה של תוכנית ההתנתקות שהותירה את רצועת עזה בידי הפלסטינים, כשישראל מאבדת את השליטה גם בציר פילדלפי ולמעשה במה שמתרחש בגבול מצרים־עזה.

בינואר 2006, בבחירות למועצה המחוקקת הפך החמאס לכוח הפוליטי הדומיננטי. חטיפת גלעד שליט ולאחר מכן השתלטות החמאס על רצועת עזה ביוני 2007 הבהירו שהימים שבהם הפתח והחמאס היו מתואמים ביניהם עברו לבלי שוב.

בתום התהליך הזה נוצר ניתוק בין רצועת עזה ליהודה ושומרון. ברצועה היה החמאס לשליט יחיד, אך כזה שתלוי במצרים שיושבת על מעבר הגבול. ביהודה ושומרון נותר אומנם הפתח כגוף הפוליטי הדומיננטי, אולם חלש משמעותית משהיה בעידן ערפאת, כשצה”ל והשב”כ שומרים למעשה על שלטונו ומונעים שידור חוזר של מה שהתרחש בעזה.

מאז גירוש הפתח מרצועת עזה סירב אבו מאזן לקיים בחירות בשל חשש מניצחון החמאס, חרף הבטחות חוזרות ונשנות מדי כמה שנים. אירועי האביב הערבי ועליית האסלאם הפוליטי בשורה של מדינות בבחירות דמוקרטיות היוו הוכחה ניצחת עבורו שיש למנוע קיום בחירות בכל מחיר. אבו מאזן הצליח במשך שנים לחמוק מסוגיית הבחירות בטענה שללא אחדות לאומית לא ניתן לערוך אותן.

ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה”ב ב־2016 בישר על תקופה חדשה וקשה עבור הפלסטינים שהתרגלו בשמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה ללחץ על ישראל בסוגיות הקרובות להם כגון בנייה ביהודה ושומרון ובירושלים. שורה ארוכה של מהלכים שביצע הנשיא לשעבר טראמפ, הפכו את הפלסטינים למבודדים מבחינה בינלאומית.

העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והכרה בירושלים כבירת ישראל; הפסקת המימון של אונסק”ו ואונר”א; ההכרזה על עסקת המאה כולל הכוונה לאפשר סיפוח של בקעת הירדן ושטחים נוספים, תוך הכשרת כל ההתנחלויות והמאחזים; ולבסוף ארבעת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן שהוכיחו שניתן לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות ללא התקדמות בערוץ הפלסטיני.

הנשיא ביידן. נצחונו הוא אחת ההתפתחויות החיוביות היחידות מבחינת אבו מאזן. צילום: shutterstock
הנשיא ביידן. נצחונו הוא אחת ההתפתחויות החיוביות היחידות מבחינת אבו מאזן. צילום: shutterstock

את התקופה הזו מסיימים הפלסטינים כשהם מנותקים כמעט מכל מקורות המימון, ביחסים מעורערים עם רוב מדינות ערב, ונראה שסוגיות רבות שעליהן התעקשו לאורך השנים כתנאי להסדר קבע כבר אינן רלוונטיות – ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל, הגם שלא בכל חלקי ירושלים, עשויה למנוע בעתיד לחץ אמריקאי על בנייה ישראלית ובכך מצמצמת את האפשרות לחלוקתה של ירושלים בעתיד.

הנשיא ג’ו ביידן ומזכיר המדינה המיועד טוני בלינקן אמרו שיותירו את השגרירות האמריקאית בירושלים ובכך אותתו על אי הפיכותו של המהלך; ההכרה של טראמפ בחוקיות ההתנחלויות והמאחזים, אף אם לא הביאה לסיפוח, שומטת את הקרקע תחת הדרישה הפלסטינית לפירוק ההתנחלויות. גם במאבק המשפטי דרך מוסדות בינלאומיים נחלו הפלסטינים מפלה אחר מפלה בימי טראמפ. אחרי שאבו מאזן הסתכסך עם מדינות ערביות, סירב לקבל כספים מישראל, ניתק יחסיו עם ארה”ב וניסה לקושש קצת אהדה מהטורקים – הפך ניצחון ביידן בבחירות לדבר היחיד שיכול לחלץ את הפלסטינים ממצוקתם.

מבשל בעצמו

ממשל ביידן הנכנס, הגם שבשורותיו לא מעט פקידים פרו־פלסטינים, מהווה בעיה אסטרטגית של ממש עבור אבו מאזן. עוד בטרם הושבע ביידן כבר הובהר לפלסטינים שיופעל עליהם לחץ גדול לקיים בחירות, וכי לא יוכלו לחמוק מכך. מאחר שממשל ביידן נתפס כחזרה מסוימת לימי אובמה מבחינה רעיונית, הלחץ הזה עורר את אבו מאזן לפעולה כפי ששום תיווך ב־13 השנים האחרונות לא הצליח לעורר.

הפלסטינים זוכרים היטב את שנותיו הראשונות של האביב הערבי. אובמה תמך בהפלתו של הנשיא מובארק מהשלטון במצרים ובהמשך תמך במשטר האחים המוסלמים של מוחמד מורסי משום שזה נבחר בבחירות דמוקרטיות ראשונות ואחרונות במצרים. כשהנשיא עבד אל פתאח א־סיסי הדיח את מורסי בהפיכה צבאית, התנגדו לכך האמריקאים ואף הטילו סנקציות על מצרים. יחסי ארה”ב ומצרים חזרו לקדמותם רק כשטראמפ נכנס לבית הלבן.

אובמה נהג כך גם בשותפים אחרים של ארה”ב שלא נבחרו בצורה דמוקרטית, כמו נשיא טוניסיה. אבו מאזן הבין שאם נגזר עליו לאכול תבשיל שהוא לא אוהב, עדיף לו לבשל אותו בעצמו. וכך נקבעו שלוש מערכות בחירות לחודשים הקרובים – במאי למועצה הפלסטינית; ביולי, להנהגת הרשות; באוגוסט למועצה הלאומית הפלסטינית של אש”ף.

כשהיוזמה בידיו, קשה להאמין שאבו מאזן יאפשר להליך דמוקרטי אמיתי לסכן את שלטונו. הקורונה תוכל לשמש כתירוץ נוח כדי להקשות על בוחרים להשתתף בבחירות. מוחמד דחלאן, יריבו האמיתי של אבו מאזן בפתח, לא יוכל להתמודד מאחר שהוא מבוקש על מעילות ענק. הוא דוחף מאחורי הקלעים מועמדים אחרים באמצעות הכיסים העמוקים שלו, כמי שמקורב ליורש העצר של איחוד האמירויות, ונשאר לראות האם אבו מאזן יצליח לדכא את הניסיונות הללו.

בעיה קשה יותר מבחינתו של אבו מאזן הוא החמאס וניסיונו להשתלט על יהודה ושומרון כפי שעשה בעזה. החמאס נהנה מתמיכה עממית רחבה ובניגוד ל־2007 האחיזה שלו בעזה מוחלטת וביהודה ושומרון היא חזקה.
אבו מאזן נאלץ לקחת הימור על הבחירות כדי לשלוט בסיטואציה, אולם הסיכוי שהמהלך הזה יעבור בשקט בזירה הפלסטינית הפנימית אינו גבוה. ראשית, בבחירות למועצה המחוקקת אבו מאזן עשוי להפסיד שוב לחמאס או להיתפס כמי שניצח במרמה. בבחירות להנהגת הרשות אין מולו מתמודדים חזקים ובבחירות למועצה הלאומית עשוי הפתח לאבד לראשונה את ההגמוניה שלו.

אבו מאזן מבוגר וחולה ולא יוכל להתמודד עם תסיסה אזרחית נרחבת. כבר אפשר היה לראות בחודשים האחרונים התנגשויות בין שוטרי הרשות לבין תושבים במחנות הפליטים שמהם ניכר היה שהרשות אינה שולטת בכל השטח. בשורה התחתונה, אבו מאזן יידרש לנחישות רבה מאוד כדי לעבור את הבחירות הללו בשלום, נחישות שספק רב אם ניחן בה.

נדוניה של פיוס

הלו”ז הפלסטיני משתלב (או מתנגש, תלוי בזווית הראייה) עם לו”ז הבחירות הישראלי. כשבישראל יגיעו לשלבים מתקדמים במשא ומתן להקמת ממשלה, אי שם בסוף מאי, יילכו הפלסטינים להצביע. לבחירות בישראל תהיה השפעה על הלך הרוח בקרב הפלסטינים, לא מעט בשל העובדה שבבחירות האלה צפויים הפוליטיקאים הערבים להיות חלק ממהלכי הרכבת הקואליציה.

הפלסטינים אמנם הזדרזו להכריז על בחירות לרשות הפלסטינית בטרם יגבש הממשל החדש בארה”ב את המדיניות שלו באזור, אולם ייתכן שלא מוקדם מספיק והם עשויים לעמוד תחת לחץ לקיים בחירות חופשיות והוגנות.

עיתוי הבחירות ברשות הפלסטינית קשור גם לרבדים נוספים שכוללים חילופי הממשל בוושינגטון. ההערכות שאיראן תחזור בקרוב ליהנות מיחס חיובי יותר מצד וושינגטון, הביאו את סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים לפעול כדי לחזק את הציר הסוני מול איראן השיעית. המהלך הבולט ביותר בחודשים האחרונים הוא מהלך הפיוס בין סעודיה לקטאר אחרי יותר משלוש שנים של חרם על הקטארים, כשברקע גם טורקיה מביעה קורת רוח מהמתרחש.

ההסכמה הטורקית נדרשה משום שהטורקים מחזיקים בסיס ענק בקטאר ותלויים בארנק הקטארי. הציר הטורקי־קטארי הוא בעל השפעה רבה על החמאס בעזה ואין פלא שהשיחות שהניבו פירות בדרך להשגת הסדר לעריכת בחירות התקיימו בטורקיה.

הפוליטיקה הפלסטינית מנוהלת בבירות זרות יותר משהיא מנוהלת ברמאללה. אבו מאזן מקשיב לסעודים ולמצרים והחמאס מקשיב לטורקים ונהנה מהסיוע הקטארי, בעוד שההשפעה האיראנית נחלשה בשנים האחרונות. המהלך של עריכת בחירות ברשות הפלסטינית אמור לסייע לפלסטינים מול הממשל הנכנס, אך גם לסעודים ולטורקים שנחשבים כמי שעומדים להיפגע מחילופי השלטון בוושינגטון יותר מכל מדינה אחרת. “נדוניה” של השגת בחירות ואווירה של פיוס בין הפתח לחמאס, מזויפת ככל שתהיה, אמורה להקל על היחסים עם האמריקאים.

האמריקאים כבר הצהירו שיביאו לסיום הלחימה בתימן, סטירת לחי לסעודים. אבל את המכה הכואבת הם שומרים לטורקים. אובמה תמך, אם כי לא ברור אם היה מעורב, בניסיון ההפיכה הכושל נגד ארדואן ב־2016 – אירוע שהביא לשינוי דרמטי ביחסים עם ארה”ב ותרם להפיכתה של טורקיה לתוקפנית ביותר נגד שכנותיה. ביידן הצהיר בדצמבר שהגיע הזמן לגבות מחיר מארדואן ושממשלו עשוי לתמוך גם באופוזיציה הטורקית. לא ברור כיצד ביידן מעוניין לפעול, אבל ארדואן יצטרך לאמץ גישה פייסנית יותר ולוותר על הלוחמנות במקומות שבהם הוא יכול להרשות לעצמו. הסיוע להשגת רגיעה בזירה הפנימית הפלסטינית הוא מהלך מהסוג הזה.

אבו מאזן לא שוגה באשליות. הוא יודע שברגע שיתאפשר לחמאס, הוא ינסה להשתלט על ההנהגה. בעבר היה ברור לאבו מאזן שישראל תתערב לטובתו במצב כזה. לא ברור אם זה המצב היום לאור מערכת היחסים המורכבת של ישראל עם חמאס־עזה, שמאפשרת לחמאס להישאר בשלטון, ללא מבצע צבאי משמעותי מאז “צוק איתן”. האם זכייה בבחירות תהווה תעודת ביטוח עבורו ותפעיל לחץ על ישראל מצד וושינגטון?

החודשים הקרובים, אם כן, יהיו קריטיים לעתיד הרשות הפלסטינית. אבו מאזן בן ה־85 מסרב בינתיים לפנות את מקומו וההתרחשויות בחודשים הקרובים עשויים לזרז את התהליך. החברה הפלסטינית בשטחי הרשות ביהודה ושומרון עומדת לחוות תקופה אלימה ביותר וחסרת ודאות.

צילומים: Shutterstock, Abbas Momani-GettyImages

הכתבה מופיעה בגיליון פברואר 2021 של פורבס ישראל

Forbes_february_cover
שער גיליון פברואר 2021 של פורבס ישראל