Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

האחים החדשים: הציר האסטרטגי של נתניהו ובנט לבחירות הבאות

1. הדרך לנשיא

זמן פוליטיקה עכשיו. בנימין נתניהו מסתער על השטח. חבל שלא הסתער ככה על חמאס. יש לביבי לא מעט עבודה. מצבו בשטח הליכודי רע בהרבה ממצבו בסקרים. הדשדוש בצוק איתן הפך אותו לשק חבטות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שעקפו אותו בדהרה מימין. ההודעה על הפקעת 4,000 דונם ליד גוש עציון אמורה הייתה ליישר בחזרה את גבו של ראש הממשלה. בינתיים, היא שברה את גבה של ישראל במישור הבינלאומי. האירופים לא רתחו ככה כבר הרבה זמן, האמריקאים לא רוצים לשמוע מאיתנו, אפילו יאיר לפיד וציפי לבני הודיעו, פומבית, שמדובר במהלך מזיק לישראל.

בימים רגילים, היה נתניהו עכשיו מאיץ את המהלך הפוליטי, הולך לפריימריז-בזק, סוגר עניין בליכוד ורץ לבחירות. הבעיה היא שהימים אינם רגילים. בשבוע שעבר דיווחתי כאן שהממשלה לא קיבלה החלטה כבר שבועות ארוכים, לאור וטו שהטילה ציפי לבני, שזועמת על כי נתניהו תקע את הצעת המחליטים של אלעזר שטרן בעניין הגיור. בינתיים קיבלו השרים הודעה כי גם ביום ראשון הקרוב לא תהיה ישיבת ממשלה. למה? ככה. אין צורך. זה כנראה מיותר ומייגע, כל העניין הזה של ממשלה. כל מה שהשרים עושים שם הוא מתיחת ביקורת על ראש הממשלה כדי לסחוט איזה רבע כותרת באינטרנט. אז לא צריך.

נתניהו עצמו יופיע בשבוע הבא באין ספור "הרמות כוסית" של הליכוד, בשטח. הוא מזמין לבית ראש הממשלה את ראשי הסניפים, הוא מפשיל שרוולים ומנסה לתבוע מחדש מעמד כלשהו בליכוד פנימה. גם אם זה יצליח, וגם אם יביא תוצאה טובה בבחירות, נתניהו עלול למצוא את עצמו נטול ממליצים אצל הנשיא. תזכורת: שמו של הנשיא הוא ראובן ריבלין. הוא לא חייב לנתניהו כלום. אביגדור ליברמן הכריז על נתניהו מלחמה, החרדים ניתקו ממנו מגע, הרצוג, לפיד ולבני לא ימליצו עליו בחיים. מי נשאר?


חוזר לשטח. נתניהו. צילום: רויטרס

נפתלי. זה מי שנשאר. במערכת הפוליטית מתרבות הידיעות על כך שבין בנט לנתניהו מתגבש ציר אסטרטגי חלופי לזה שהוקם בין נתניהו לליברמן ערב הבחירות הקודמות. שני הצדדים מכחישים, כמובן, אבל הדיבור קיים והוא מגובה בלא מעט עובדות.

מצד אחד מנהל את המגעים שלום שלמה, ראש המטה הערמומי של בנט. ביום ראשון האחרון הוא ישב ארוכות בקפה בירושלים עם ארי הרו, ראש הסגל של נתניהו (שלמה: "אני יושב איתו כל שבועיים. אז מה?"). מאחורי הקלעים מתקיימים המגעים בין כולם לכולם. על הפרק כמה אופציות. הראשונה היא חבירה בסגנון ליברמן: שתי הרשימות יתאחדו לרשימה אחת לקראת הבחירות, בשיטת הריצ'רץ'. בנט יגיע בלי "המופרעים" שלו, אנשי תקומה, בתוספת הח"כים הנמרצים מדי, יוני שדבון ומוטי יוגב. הוא יביא רק את החבר'ה השפויים יותר, יחסית, לכאורה.

כך יבטיח נתניהו, שוב, את היבחרותו לראשות הממשלה, בזכות המספר העודף והעצום של מנדטים שיהיו לו מול כל השאר. בנט יעוגן כמספר 2 של נתניהו, שר החוץ העתידי. הוא יתיישב בחדווה על כיסאו של ליברמן. זה נשמע משפט מופרך, אבל העולם השפוי והנאור עוד יתגעגע לאיווט שלנו. האופציה השנייה היא כריתת ברית ללא איחוד רשימות. תוכנית מצומצמת. בנט יודיע פומבית שימליץ על נתניהו בכל מקרה אצל הנשיא. בתמורה, יקבל הבטחה (כתובה) על היותו מספר 2 בכל ממשלה, שותף קואליציוני ראשון ובכיר.

הנרטיב מאחורי היוזמה הזו הוא ההכרה הפשוטה שהבשילה בלבו של נתניהו, שלא יהיה ראש ממשלה בפעם הבאה בלי בנט. הוא תקוע עם בנט, לטוב ולרע. יש בהחלט אפשרות, לפי המספרים הנוכחיים בסקרים, שבנט יספיק לו. שביבי ובנט יחד יחזיקו יותר מנדטים מהגוש הנגדי, בהנחה שהחרדים יתמקמו על המדף ולא ימליצו על אף אחד.

בינתיים, מדובר בספקולציות. רוב בכירי הליכוד לא יקבלו מהלך כזה (הכוונה לאופציה הגדולה, הראשונה), ויפילו אותו במרכז. הם לא ייתנו לנתניהו לגנוב להם את הליכוד פעמיים ברציפות, אחרי חתונת הדמים ההיא עם ליברמן. אבל גם המכשול המשמעותי יותר לא נצלח עדיין, וספק אם יצלח בעתיד. קוראים לו "הגברת".

שרה נתניהו הטילה וטו על בנט מהרגע הראשון. אגב, היא נכשלה. בנט נכנס על אפה וחמתה, בזכות הברית ז"ל עם לפיד. האם תשנה הגברת נתניהו את דעתה כשיתברר לה שהמשך הישיבה בבית ברחוב בלפור תלוי לגמרי בנפתלי ובאיילת שקד? אף אחד לא מוכן להמר על זה. המו"מ בין הצדדים לא נמצא בשלבים אופרטיביים. אין תאריך לבחירות. בינתיים, הכל דיבורים. החברים מעבירים את הזמן איכשהו.


מה היא תגיד על איחוד עם בנט? שרה נתניהו | צילום: זיו קורן

דבר אחד בטוח: היחסים בין נתניהו לבנט מעולם לא היו טובים והדוקים יותר. הם מדברים הרבה, הם מתייעצים המון, הם חולקים אחד לשני מחמאות נדיבות. אצל בנט זה קצת מוזר. אצל נתניהו זה לגמרי מובן. למי נשאר לו לחלוק מחמאות? לאיווט? ללפיד? נשאר לו רק נפתלי, וקצת, אולי, ציפי לבני. שובו של הנושא המדיני לסדר היום, ירחיק מעליו את לבני, שתגלה שוב שאין לביבי שום כוונה לעשות משהו.

בינתיים, יש לבנט מלחמת עולם קטנה אצלו במפלגה. ביום רביעי אמורה להתכנס ועידת הבית היהודי כדי לאשר את שינוי החוקה, ביוזמת היו"ר בנט. מדובר בשינוי שיאפשר לו לנהל את הבית היהודי ביד רמה, לשריין בכל עשירייה מקום למועמדים מטעמו, להדק אחיזה על מקורות הכוח ולהפוך לסוג של ליברמן/לפיד. חברי הכנסת שדבון ויוגב נלחמים בו בכל הכוח, יחד עם פעילים נוספים.

ביום חמישי בערב הצטרף למתנגדי החוקה החדשה גם שר השיכון אורי אריאל, במכתב ששיגר לבנט. הקואליציה שניצבת כעת מול בנט כוללת לא מעט חברי כנסת, פעילים ורבנים. זה יהיה מבחן כוח אמיתי לבנט, ויסמן את עתידה של הבית היהודי: האם תישאר מפלגה מגזרית של הציונות הדתית-לאומית-ימנית, או שמא תפרוץ את תיקרת הזכוכית ותפזול לצדדים.


מנהיג את האופוזיציה לבנט. אריאל | צילום: דוברות הכנסת

טענתם העיקרית: בנט השתמש בציבור הדתי-לאומי, ועכשיו הוא זורק אותו. הוא מתכוון לבצע במפלגה מסע טיהורים, לצרף אליה מועמדים חילוניים (דוגמת איילת שקד), לפזול למרכז ולהיות אלטרנטיבה אמיתית לליכוד. במילים אחרות: בנט מכוון לראשות הממשלה. הוא יודע שמהמפד"ל הוא לא יגיע לזה, אז הוא זורק מהספינה את כל מי שמיותר.

מדובר במאבק מסקרן. היתרון של בנט הוא מעמדו בסקרים. הבית היהודי בהמראה תלולה. הוא עדיין לא נחשב אלטרנטיבה לראשות הממשלה, אבל במדינה שלנו לך תדע. בשבוע האחרון נכתבו נגדו לא מעט מאמרים (הרב אבינר, עורך "בשבע" עמנואל שילה), האתרים של המגזר גועשים, הקרב ניטש מבית לבית (יהודי).

מתנגדיו של בנט מחזיקים סקר לפיו יוני שדבון נתפס על ידי כשליש מהנשאלים כמועמד לגיטימי לראשות המפלגה. בנט לא מתרגש. ההמראה שלו כמעט חסרת תקדים. שנה לפני הבחירות האחרונות, הוא עוד לא ידע אם צפוי לו עתיד פוליטי כלשהו והתלבט מה לעשות. אם היו מספרים לו מה הולך לקרות לו בשנתיים הבאות, הוא היה מגחך. אבל זה קרה. לא רק לו. גם לנו.

2. לחסל את גבי

לא יהיו כתבי אישום בפרשת הרפז. את זה יודעים גם במשטרה. גורם בכיר מאוד במשטרה אמר לי את זה אתמול. אם ייצא מזה משהו בסוף, זה בדל של כתב אישום על סעיף זניח נגד אחד הכוכבים הזוטרים. זה הרבה יותר גרוע מהר שהוליד עכבר. במקרה שלנו, מדובר בעכברוש.

היה לנו כאן מסע חיסול ממוקד פוליטי-תקשורתי שהצליח להפוך מציאות על פניה, לטמטם מדינה שלמה, לגרום נזק עצום למטה הכללי של צה"ל ולמספר רב מאוד של אנשים, כשבסוף – שום דבר לא קורה ואף אחד לא מבין איך הגענו למצב הזה. תבדקו: כמעט כל פרשה שבה היה קשור אהוד ברק בשלושת העשורים האחרונים, נגמרה בדיוק ככה. צאלים, מהומות אוקטובר 2000 , היציאה מלבנון, ראשות הממשלה (פרוץ האינתיפאדה השנייה), קמפ דייויד, שפרדסטאון, הקרב בסולטאן יעקוב. בכל הפרשות הללו, וברבות שאני חוסך מכם עכשיו, לא נמצאו שום ממצאים נגד המחולל העיקרי שלהן, ברק עצמו.

הדיסקים תמיד נמחקים. בלשכת שר הביטחון, בלשכת שר הפנים (אחרי רצח רבין), בסיירת מטכ"ל, בוועדת אור (שבדקה את מהומות אוקטובר). אין ראיות, אין עדויות, אין עדי ראייה. האיש לא חותם על כלום, לא משאיר אחריו דבר וחומק תמיד ללא פגע.

בשנה האחרונה לא הרביתי לעסוק בעסק הביש הזה. שמעתי כמה מחברי בתקשורת מדברים על רעידת האדמה הצפויה לנו. על הפשעים החמורים שהתחוללו בלשכת הרמטכ"ל. על הזוועות. בערוץ הראשון של הטלוויזיה, שהופקע כולו לטובת המטרה (חיסול ממוקד של גבי אשכנזי), התפרסמו אין ספור עלילות דם. הרמטכ"ל עשה פוטש, קשר קשר. מרד קולונלים, כתבו ב"הארץ".


אחד תמיד חומק ללא פגע, השני קורבן לחיסול פוליטי ממוקד. ברק ואשכנזי. צילום: דובר צה"ל

אשכנזי מנע את מינוי גלנט לרמטכ"ל, שיננה באוזנינו, מדי שבוע, באובססיה מוטרפת, עיתונאית מובילה. הוא סידר לבועז הרפז את הפנסיה, הוא עשה עם בועז הרפז עסקים, הוא זייף את המסמך, הוא הדליף את המסמך, אשתו עשתה עסקים עם הרפז, הבן שלו, הוא סידר להרפז פגישה עם הרמטכ"ל האיטלקי, הוא הפעיל לחצים על גורמי אכיפה במטרה למוסס את החקירה, הוא הפיץ את החומרים שגרמו לגלנט לאבד את הרמטכ"לות, הוא אסף חומר מכפיש על שר הביטחון, הוא רצח את ארלוזורוב.

מה נשאר מזה? שום דבר. הכל הופרך. האמת היא, שאשכנזי קיבל תעודת צדיק מהמשטרה. אין במערכת הפוליטית או הצבאית אדם שנסרק במסרק כזה. עשרות אלפי שעות הקלטה. ארבע שנים שבהן כל מה שאמר במשרדו וכל מה שדיבר בטלפון, הואזן, תומלל והודלף לעיתונאים מסוימים מאוד, על ידי הפצ"ר, שנשתל בתפקידו בניגוד להמלצות ולהיגיון בידי שר הביטחון ברק, כשמשימה אחת מולו: לחסל את גבי.

תארו לעצמכם שהיו הקלטות של ארבע שנים רצופות מלשכת שר הביטחון. מלשכת ראש הממשלה. מבית ראש הממשלה. מלשכת מפכ"ל המשטרה. מלשכתו של כל אלוף או ניצב במשטרה. תארו לעצמכם שאתם, הקוראים, הייתם מגלים שארבע שנים האזינו לכם, 24 שעות ביממה. לכל מילה. לכל גיחה לשירותים. לכל שיחה עם האישה. זה מה שקרה לאשכנזי. זה היה אסונו. אם אחרי כל זה, ממצאי התיק הם שני סעיפים, אחד מהם שיחת רקע עם עיתונאים והשני עוד יותר מטופש ממנו, סימן שהאיש נקי וצח כשלג (ברמה הפלילית).

מעולם לא נעשתה כאן בדיקה כזו. היא גרמה למדינה נזקים אסטרטגיים. בעקבותיה, החליט הרמטכ"ל גנץ להשבית את מערכת ההקלטות כולה. בצדק. אם נרצה לתחקר את צוק איתן על סמך הקלטות הטלפון האדום, לא נוכל. עצם ההחלטה לעשות שימוש כזה בהקלטות כאלה, היא שערורייה. אם זה היה מסייע למצוא או לפענח פשע חמור, ניחא. אבל זה לא. זה גם לא קרוב.

ישבו עשרות חיילים וחיילות והאזינו עשרות אלפי שעות לשיחות. הם היו צריכים לזהות, על פי הקול, את הדוברים. זה גבי. זו אשתו. זו מזכירתו. כך, עם עשרות ומאות בני אדם. מאות אלפי שעות עבודה הושקעו כאן. אמצעים של אמ"ן, של המשטרה הצבאית. חלק גדול מיחידת העילית להב 433 של המשטרה, זו שאמורה לשמור עלינו ממשפחות, שועבד לצורך השערורייה הזאת. הכל, כדי לרצות מסע תקשורתי מאסיבי, אינטנסיבי, שחלקו ממומן מבחוץ (הרי כל הוויית הקיום של "ישראל היום" זה להוריד כל ראש שעלול להתרומם מול משפחת נתניהו). עיתונאים איימו, לחצו, סחטו, השתוללו. העיקר שהראש ייערף כבר ויונח על מגש בכיכר העיר.

תשאלו את פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, כמה פעמים התקשר אליו אישית אהוד ברק כדי ללחוץ. ולא רק אליו. כל האמצעים כשרים. בסוף, כשהחקירה לא העלתה שום דבר משמעותי, נאלצו האומללים משטרה, והאומללים עוד יותר בפרקליטות (שהתפקוד שלה כאן הרבה יותר גרוע מהמשטרה), "להמליץ" על כתבי אישום שלא יוגשו, כדי להצדיק איכשהו מעצר של תת אלוף ואלוף משנה, כדי להצדיק את מחול השדים, הפרסומים ההדלפות, כדי לכסות את הישבן של עצמם.

3. "התקווה הלבנה הגדולה"

זה הזמן להגיד: אשכנזי מעד, חטא וכשל בפרשה הזאת לא אחת. ההתנהלות שלו הייתה בעייתית. הוא השתמש בחומרים שהביא הרפז, הוא ריכל, הוא דיבר, הוא קילל. מבחינתי, אשכנזי, שהיה "התקווה הלבנה הגדולה" של הפוליטיקה הישראלית, כבר לא אופציה. גם אם התיק ייסגר. זאת, אף שאני יודע שאין במערכת הפוליטית או הצבאית צדיקים. כולם מדברים ככה. כולם היו מגיבים ככה אל מול מסע רדיפה מטורלל שערך נגדו שר הביטחון ברק.

ועדיין, ברמת ההתנהלות, אשכנזי ראוי לביקורת. הוא ספג אותה גם ממני. גם בספר שכתבתי, גם בעיתון, גם בהתבטאויות פומביות. הוא לא ראוי למסע צלב. הוא לא ראוי לחיסול. בפרשה הזאת, שאותה חקרתי באינטנסיביות (ובלי שום הקלטות) שנתיים ימים, הוא הקורבן.

לפרשה הזאת יש צד אפל, מושחת, מתוחכם, שאינו אשכנזי. צד שלא נחקר. צד שלא טופל. צד שתמיד יוצא ומחליק ככה מכל התסבוכות שהוא מייצר. את הצד הזה חקרתי, כי זו הייתה חובתי העיתונאית. חקרתי, והגעתי לממצאים המפורטים ב-467 העמודים של "חמקן". קראתי השבוע אצל נחום ברנע שהמשטרה מתרצת את העובדה שלא חקרה כלום בצד השני, של ברק, בתירוץ המופלא והבלתי נתפס הבא: המשטרה יכולה לחקור רק כשיש ראיות. כשאין ראיות, אין לה ברירה. רק על האמירה הזו, הם צריכים שם, כולם, ללכת הביתה.

ראשית, כי התפקיד של המשטרה הוא להביא ראיות. לפעמים, מה לעשות, צריך לעבוד קצת. שנית, בגלל שיש ראיות. אינסוף ראיות. האשמה כאן היא לא רק של המשטרה. היא בעיקר של הפרקליטות. אני לא מכיר את עו"ד טוני גולדנברג, הפרקליטה המלווה של התיק הזה. שמעתי עליה דברים טובים מאוד. נתקלתי בה פעם באירוע חברתי. החלפנו כמה מילות נימוס. היא אמרה לי שהספר "חמקן" הוא שיעורי בית וחומר חקירה מבחינתה. לא הרחבנו. לאורך כל הדרך הקפדתי לא להפעיל לחץ כלשהו על העוסקים במלאכה. לא על משטרה, לא על פרקליטות, לא על מבקר המדינה.

העדתי פעמיים אצל המבקר. לא ביקשתי חסיון על העדות. אמרתי שם בדיוק מה שכתבתי בעיתון. לא הסתרתי דבר. בהמשך גיליתי שארבעה עיתונאים כן ביקשו חסינות על עדויותיהם אצל המבקר. למה? בכל אופן, במבחן המציאות בשטח, הפרקליטות והמשטרה לא נגעו בצד של ברק. כאילו לא היה מעולם. אילו התייחסה ברצינות לממצאי הספר, הייתה עו"ד גולדנברג פותחת במשהו כמו 15 חקירות נגד אהוד ברק. וזה אחרי צנזורה. רוצים דוגמאות? בבקשה:

סוגיית ההדלפות. לראשונה בהיסטוריה, העזה המשטרה להיכנס לתחום הזה, במגפיים מסומרים, בחוסר מודעות, בחוסר רגישות ובגרימת נזק סביבתי עצום למקצוע העיתונות כולו. אני אומר את הדברים הללו בידיים נקיות, מכיוון שההמלצה הבודדה לכתב אישום נגד אשכנזי נוגעת לשיחת רקע שקיים עם שלושה עיתונאים שאני לא אחד מהם, לבושתי.

העדתי במשטרה בעניין ידיעה עיתונאית אחת שאני חתום עליה. הידיעה הזו לא הניבה כתב אישום נגד אשכנזי, כי הוא לא המקור שלה. נדמה לי שגם המשטרה יודעת את זה. כשחזרתי הביתה, אחרי העדות, והבנתי את החוויה שעברתי, הייתי מזועזע. אני בספק אם אצל ארדואן, בטורקיה, הייתה המשטרה מעיזה לעשות מה שעשתה, לשאול מה ששאלה, לחטט במה שחיטטה.

אז אם חוקרים הדלפות של אשכנזי, למה לא חוקרים הדלפות של ברק? בספרי מתוארת סיטואציה שבה נצפה עיתונאי בכיר יושב בחדרו של ראש מטה שר הביטחון, יוני קורן, על המחשב של יוני קורן, ועובד. לבד. אני מעריך שאם יחיאל חורב, ראש מלמ"ב הקודם, היה רואה או שומע על דבר כזה, הוא היה חוטף מיד התקף לב (הרבה בריאות, יחיאל).

המחשב של רמ"ט שר הביטחון, בחדרו בקריה, הוא קודש הקודשים. כל הסודות נמצאים שם. כל מה שצריך לעשות הוא לדבר עם ארבעה-חמישה אנשים שראו את זה, יותר מפעם אחת, וכתב האישום מוכן. אז למה לא בדקת את זה, עו"ד גולדנברג?

4. רק כשיש ראיות

במהלך שנות המאבק בין ברק לאשכנזי, הדליפה לשכת שר הביטחון מסמכים סודיים ביותר לעיתונאים, שישבו באולפנים והקריאו מתוכם. מדובר בעבירות חמורות ביותר. בניגוד למקרה של אשכנזי, שבו לא הייתה כל הדלפה, כי החומר שהועבר בשיחות רקע לא פורסם ולא דלף מעולם (מדובר בדרך העבודה השגורה בין כתבים בכירים לאנשי ביטחון ומדיניות שנות דור). במקרה של ברק הכל פורסם, במטרה אחת: להכפיש את הרמטכ"ל. גם במקרים הללו (יש לפחות שלושה), לא נעשתה בדיקה, לא בוצעה חקירה, זה לא עניין אף אחד. למה שיעניין? בצד השני הכל מוקלט. קלטות זה סקסי. בואו נחפש מתחת לפנס. עבודת משטרה עלובה, לתפארת.


אם בדקו את ההדלפות של אשכנזי, למה לא בדקו את שלו? ברק | צילום: רויטרס

אבל לא רק הדלפות. היה גם ניסיון איסוף חומר נגד קצין בכיר. ניסיון מוכח. נשלח אדם, עם טייפ מנהלים, להקליט ולהביא את החומר. דובר שר הביטחון דאז, ברק סרי, אפילו ספג על זה עונש וקנס כבד מנציבות שירות המדינה. למה זה לא הפך לחקירה פלילית נגד ראש מטה שר הביטחון?

המשטרה כלל לא חקרה את פרשת הרפז. להזכירכם, הפרשה החלה במסמך ההוא. בספרי, אני מביא ראיות ברורות לעובדה שהמסמך אותנטי. שמדובר במסמך עבודה של לשכת שר הביטחון, שמטרתו להכפיש את הרמטכ"ל ולהחליפו. נמצאו שרידים של המסמך באחד המחשבים במשרד ייעוץ אסטרטגי מסוים. ישנן עדויות כי המסמך מהווה "סיכום מנהלים" של כל התכנים שהשמיע יוני קורן במהלך אותם חודשים.

יוני קורן הוא הגיבור היחיד של הפרשה (חוץ מבועז הרפז) שנכשל בבדיקת פוליגרף. צופי הערוץ הראשון לא יודעים את העובדה הזאת, ועובדות רבות נוספות, עד היום. יחידת חקירות בינונית, עם אמצעים דלים, הייתה יכולה לפתור את הפרשה הזאת ולהראות לציבור הישראלי איך קשר שר הביטחון קשר להדחת רמטכ"ל מכהן, באילו אמצעים השתמש, כדי להגשים את מטרתו.

לא נחקרה עובדת עיכוב מינויים של מאות קצינים בכירים בצה"ל בידי ברק, כעונש נגד הרמטכ"ל אשכנזי שסירב לקבל את יואב גלנט כסגנו. אגב, זו זכותו של הרמטכ"ל בחוק. על הדרך, נפגעו עשרות משפחות של קצינים שלא ידעו, לאורך כמעט שנה, איפה יוצבו בשנה הבאה, לאן תוביל אותם הקריירה. אם זו לא הפרת אמונים, אז מהי?

לא נבדק הקשר בין לשכת ברק לבועז הרפז. איך יכול להיות שהרפז ידע, בוודאות, כל מהלך עתידי של ברק חודשים ושבועות מראש. מי באמת הפעיל אותו? מה היו מקורות המידע שלו? האם היה סוכן כפול, סוכן משוטה, או סתם אדם מבריק ששיטה בכולם? לא נבדקה השמדת הדיסק הקשיח של ההקלטות מלשכת שר הביטחון. בספר יש מספיק ראיות שמעוררות חשד. אגב, בראש הוועדה ש"בדקה" את זה מטעם משרד הביטחון, עמד המקורב הקרוב ביותר לברק וליוני קורן. והמשטרה? יוק.

לא נבדקו ההתקפות האינסופיות של שר הביטחון על הרמטכ"ל ולשכתו. ההודעות המכפישות נגד אבי בניהו, המלכודות וההשפלות לרמטכ"ל, האיסורים על מפגשים, ההתנכלויות היומיומיות. יש רשימה ארוכה, מסודרת ומוכחת של התעללויות מהסוג הזה. הציבור שכח שכך הכל החל. במלחמת קיום של אשכנזי על חייו, על כהונתו. במלחמה הזאת הוא כשל ונגרר לתגובות מיותרות. הבעיה היא שבשלב הסיכומים, כל החלק החשוב, הראשון, המחולל והאותנטי של הפרשה, נעלם ואיננו. נבדקה רק הרזולוציה הצרה שלו.

המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, מבקר המדינה ושאר בכירים, קיבלו מסמכים מפורטים עם כל הסעיפים והראיות לעבירות שביצע לכאורה ברק, או שביצעו אנשיו. איש מהם לא חקר את זה. את המסמכים שלחו עורכי דינם החרוצים של אשכנזי, וינר (עו"ד עודד סבוראי) ובניהו (עו"ד אייל רוזובסקי). אני שואל את עצמי מניין שאבו כל אותם בכירים את הרשלנות, את עזות המצח או את שוויון הנפש שגרמו להם, לבסוף, למעול בתפקידם (הגנה על החוק) ולהתעלם, פעם נוספת, ממעלליו של אהוד ברק. המעללים הללו מתוארים, כפי שכבר כתבתי, בספר ארוך שיצא לאור לפני שנתיים.

טרם יציאת הספר לאור, התקבלו במשרדי ההוצאה מכתבים רבים מעורכי דין יוקרתיים ויקרים, המבטיחים תביעת דיבה על מיליונים שתוגש תכף ומיד עם יציאת הספר לאור. ובכן, חלפו עוד מעט שנתיים. התביעה איננה. אחד מעורכי הדין, לעומת זאת, מצוי בחקירה פלילית.

הפרשה הזאת גוררת אמוציות רבות. המשפט השגור בפי כל אלה שלא מבינים בה (99.9% מהציבור) הוא ש"גם לתקשורת חלק בפרשה". אני מסכים. אני גם מודה באמוציות. הלוואי שמישהו היה חוקר את החלק של התקשורת בפרשה. העדויות שלי אצל המבקר גלויות. כל מה שאמרתי, לכל מי ששאל, זה מה שכתבתי. צריך לחקור למה היו כאן עיתונאים כל כך מעורבים. מה האינטרסים של כל הצדדים. מי יזם, מימן ותדלק את המצוד נגד אשכנזי, שמזכיר מאוד את המצוד שנוהל בזמנו נגד אהוד אולמרט (בשני המקרים, הציד הצליח. אולמרט הורשע, אשכנזי לא יורשע, אבל חוסל פוליטית).

אומרים לי שכשהקלטות יפורסמו, הציבור יבין את הלכלוך ואת הגועל נפש בלשכת אשכנזי. גם לזה אני מסכים. אבל מכיוון שאני משכשך בסחי הלשכות כבר שלושה עשורים, אני יכול להעיד, ממקור ראשון, שלשכת אשכנזי הייתה דווקא נקייה יחסית. כן, זו האמת. כל עיתונאי מתחיל יודע. אתם זוכרים שהיה בישראל רמטכ"ל שהפיץ על יורשו המיועד יחסים הומוסקסואליים?

אבל בואו נתמקד בברק. הוא מתואר ב"חמקן" כמי שהגיע, במדי אלוף בצה"ל וכומתה אדומה, לביקור תנחומים אצל משפחת ברעם, לאחר פטירתו של השר לשעבר משה ברעם. לא הייתה לברק היכרות מוקדמת עם ברעם, או עם מי מבני משפחתו (עוזי ברעם היה אז מזכ"ל העבודה הכל יכול). אבל ברק הגיע. בא לנחם.

כשיצא, ליווה אותו עוזי ברעם אל הדלת, ושם, לתדהמתו, פנה אליו האלוף ברק, במדים, והפציר בו לנסות להשפיע על יצחק רבין "לדלג על דור במטכ"ל", קרי לא למנות את דן שומרון לתפקיד הרמטכ"ל הבא, כפי שהיה מתוכנן, אלא לקפוץ מיד אליו, לאהוד ברק. כשברעם אמר כמה מילות הסתייגות, הפעיל עליו ברק לחץ. זה, אפרופו פוטש.


ברק ניסה לשכנע את רבין ל"דלג על דור" | צילום: רויטרס

יש לברק מעללים רבים בתחום הזה. כאלוף ורמטכ"ל במדים. איך תדרך עיתונאים פוליטיים ובחש בפוליטיקה כרמטכ"ל, לקראת דילוגו לעולם הפוליטי. איזה תרגילים פוליטיים הוא ביצע כרמטכ"ל. ועוד לא הגענו לכל החקירות שלא נפתחו בענייניו.

בדקי נא, עו"ד גולדנברג המכובדת, מדוע לא נפתחה חקירת משטרה בעקבות פרשת הגז הפלסטיני? או בעקבות הלובינג העוצמתי של ברק למענו של מיליארדר מצרי שביקש לרכוש נתח מפרטנר, בניגוד לחוק? או בעקבות הקמת חברת ההון שלטון "טאורוס" בידי רעייתו? או בעקבות פירמידת החברות שהעביר לבנותיו (כשהוא ממשיך לקבל כסף גם אחרי המועד המותר), פירמידה שמגמדת את אי.די.בי? וכו' וכו'. אבל שכחתי, המשטרה חוקרת רק כשיש ראיות.

5. רפובליקת בננות

שימו לב איפה אנחנו חיים: כשאהוד אולמרט יצא למלחמת לבנון השנייה ושדרג את הרתעתה של ישראל בצפון למשך שנים, הוקמה ועדת וינוגרד שטבחה אותו והחריבה את המערכת החיסונית שלו כראש ממשלה. זה אפשר למשטרה לעשות מה שלא הצליחה לעשות אצל אריאל שרון (שנהנה מאהדה ציבורית עצומה), לכתוש את אולמרט בחקירות ולהשלים, באיחור רב, את מסע הציד. טוב, לפחות ניצלנו מראש ממשלה מושחת. כשנתניהו מציג תוצאות רעות בהרבה ודשדוש דומה מאוד בצוק איתן, מי שחוקר אותו בסוף הוא זאב אלקין.

זאת ועוד: מני נפתלי, אב הבית בבית ראש הממשלה, נפגש לפני כשבועיים עם ניצב בדימוס עמיחי שי, העוזר המיוחד של מבקר המדינה יוסי שפירא. נפתלי העביר שק גדול של חומרים על הנעשה בבית ראש הממשלה. אני מכיר את החומר. כל סעיף וסעיף שם היה מביא במקרה של אולמרט, או של ליברמן, לחקירת משטרה מואצת. כאן אין אומנם הקלטות, אבל יש ראיות. האם תיפתח חקירה? ברור שלא. מישהו ימסמס את זה, כפי שממסמסים ברגע זה ממש את תיק "ביביטורס", שאני מכיר מצוין, תיק שכולו שערורייה אחת גדולה.

אז זו הסיבה לאמוציות. לפחות אצלי. הידיעה שאנחנו חיים במדינה שהופכת, מיום ליום, דומה יותר לדיקטטורה. מדינה שבה שומרי הסף כבר לא קיימים, שבה התקשורת נלחמת על חייה, שבה שלטון החוק, הצדק, עקרון השוויון וההיגיון הכללי נעלמו ואינם. רפובליקת בננות.

לכתבה במעריב השבוע

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן