האם אוסף האמנות הנוצרי הגדול ביותר בגרמניה שייך ליהודים?

המותחן הזה, שמעורבים בו נאצים ויהודים, דוכסים ואספני אמנות והרבה מיליוני דולרים, מתחיל דווקא במסע לארץ הקודש. הדוכס של מדינת סכסוניה, היינריך לב הארי, נשא לאשה את מתילדה, בתו של מלך אנגליה, וקיבל מהמלך כמתנה נדוניה עצומה. בכסף הזה הוא מימן בשנת 1172 מסע צלב של שנה שלמה לירושלים, מלווה ב-500 פרשים חמושים. בדרך הוא חנה בקונסטנטינופול וקיבל מהקיסר מנואל עצמות של קדושים נוצרים ושל תלמידי ישו. את פריטי הקודש הללו הוא שיכן בתיבה מוזהבת בצורת מקדש, המעוטרת בדמויות הנביאים בתחתית ובדמויות ישו ושליחיו בחלקה העליון. את התיבה שיכן בקתדרלה אותה חנך עם שובו בעיר בראונשוייג, בדיוק מול המבצר שלו. ברבות השנים הפך האוסף שכולל 82 פריטי אמנות נוצרית, לרכושה הפרטי של שושלת ה-Welpen, הדוכסים של נסיכות בראונשוייג ולונבורג.

המקדש המוזהב הוא הפריט החשוב ביותר באוסף האמנות הנוצרית הגדול ביותר בעולם שמוצג במוזיאון אחד. ביום רביעי תתכנס ועדת מומחים בברלין כדי לקבוע אם אוסף ה-Welfenschatz, שהוא חלק מהמורשת הגרמנית וששוויו למעלה ממאה מיליוני יורו, יוחזר ליורשים של ארבעה סוחרי אמנות יהודים. בכך יגיע לסיומו מאבק של חמש שנים שהם מנהלים מול קרן התרבות של פרוסיה (PKS) שמנהלת בין השאר את המוזיאון בברלין שבו האוצר מוצג לראווה.

במהפכת 1918 איבד הדוכס הגרמני ארנסט-אוגוסט פון בראונשווייג-לונבורג, בעליו האחרון של האוצר המשפחתי, את הכנסותיו. בשנת 1928 הוא מחליט למכור אותו כדי שיוכל לממן את הארמונות שנשארו בידיו ואת צוות המשרתים שלו. רק בראשית אוקטובר 1929 הוא הסכים לרדת במחיר ומכר אותו לקונסורציום של סוחרי אמנות יהודים מגרמניה תמורת 22.5 מיליוני רייכסמרק (שבעה וחצי מיליוני דולרים).

היהודים התכוונו לעשות קופה מ-82 יצירות האמנות הנוצרית, אבל כעבור שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר 1929, קורסת הבורסה בניו יורק באותו "יום שישי השחור". בארה"ב מתחיל המשבר הכלכלי, "השפל הגדול", שגורר לתוכו את העולם כולו. הסוחרים היהודים צריכים להחזיר את ההלוואות שלקחו. הם הרי התכוונו למכור את האוסף ברווח ולא היה להם כל עניין אישי במוצגים של קדושים נוצריים. לכן יצאו למסע מכירות של כשנה ברחבי ארה"ב, אך בשל המשבר הכלכלי הם מצליחים למכור רק 38 יצירות תמורת שניים וחצי מיליוני רייכסמרק. את שאר היצירות הם החזירו לאמסטרדם.

שתיים מהיצירות המרהיבות | צילום: PKS

ב-1933 עולה היטלר לשלטון בגרמניה. הנאצים אוסרים בהדרגה על פעילותם של עסקים יהודים. שני סוחרי האמנות סמי רוזנברג ודודו איזאק, שהם חלק מהקונסורציום (ובעלי האוסף) ביחד עם מקס הקנברוך ויוליוס גולדשמידט, פושטים את הרגל ובורחים לאמסטרדם ב-1934 בעקבות אזהרה. ב-1934 מתחיל נציג הקונסורציום סמי רוזנברג משא ומתן עם הבנק של דרזדן, שמייצג את מדינת פרוסיה. ראש ממשלתה, הרמן גרינג, רוצה לרכוש את האוסף כדי להעניק אותו במתנה להיטלר. הסוחרים היהודים דורשים חמישה מיליוני רייכסמרק, הבנק הגרמני מציע 3.5 מיליונים ובחודש יוני 1935 הם מתפשרים על 4.25 מיליונים. לדברי נשיא קרן PKS, הרמן פרצינגר, מחיר הקנייה היה בהחלט סביר לאור המשבר העולמי ומשום שלא היו קונים נוספים לאוסף. המוכרים היהודים הפסידו כ-15% מהשקעתם. "בנוסף לכך, המוכרים אכן קיבלו את הכסף (מפרוסיה). "סמי רוזנברג אפילו הצליח לשכנע את הגרמנים לבחור 20 יצירות אמנות ממוזיאונים בברלין בשווי 800 אלף רייכסמרק כדי למכור אותן בחו"ל. כנראה שהוא היה מרוצה מהעיסקה כי כעבור כמה שבועות הוא שלח למוזיאון בברלין מתנה: גביע זכוכית ונציאני יקר ערך". הגביע אגב מוצג כיום במוזיאון בברלין. לדברי פרצינגר, אין שום מידע על-כך שהנאצים סחטו את סוחרי האמנות, שנקלעו לקשיים כלכליים בגלל שהם רכשו את אוסף האמנות שלושה שבועות לפני קריסת הבורסה. "יש לי עם זאת הרבה כבוד לנכונות שלהם להסתכן ולרכוש אותו ב-1929", הוא מדגיש.

אבל, האם עיסקה בין יהודים לגרמניה הנאצית יכולה להיות מוסרית? על-פי אמנת וושינגטון משנת 1998 שגרמניה חתומה עליה, יש להחזיר חפצי אמנות שהיו שייכים ליהודים ושהנאצים גזלו מהם בכפיה תוך ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של היהודים הנרדפים. עורך-הדין מרקוס שטוצל, שמייצג את היורשים, סותר את טענות ה-PKS אחת לאחת. הוא אומר ל"פורבס", שהעיסקה מ-1935 לא היתה צודקת והיא נכפתה על המוכרים היהודים. "סוחרי האמנות ובני משפחותיהם נפגעו כלכלית בגלל רדיפת היהודים בגרמניה. מיוני 1935 נאסר עליהם בכלל לסחור באמנות, אבל עוד לפני כן מוזיאונים גרמנים וגם חובבי אמנות הפסיקו לרכוש יצירות מסוחרים יהודים. בתוך שנה-שנתיים מעליית הנאצים היקף העסקים שלהם ירד בכ-90%".

שטוצל מוסיף, שאמנם גם הסוחרים נפגעו מהמשבר הכלכלי העולמי, אבל הם המשיכו לעשות עסקים טובים עד 1933 וגולדשמידט ניהל עסק גדול בלב ברלין. בארה"ב הם מכרו את היצירות הפחות חשובות שהיו שוות רק עד 15% משווי האוסף, שהוערך ב-1935 ב-11 מיליוני רייכסמרק, יותר מפי שניים מהסכום ששולם. "הנאצים ניצלו את מצוקתם הכלכלית במשא ומתן עם מדינת פרוסיה והפעילו לחץ מסיבי על המוכרים היהודים. הם שלחו למשל כ"אנשי קש" שני בנקאים גרמנים, שניהלו את המשא ומתן בשמם. לדבריו, הסוחרים אכן קיבלו 3.3 מיליוני מרקים ממדינת פרוסיה (וכיסו כך חלק מהחובות לנושים), אבל חלק מהכסף, כ-780 אלף רייכסמרק, הוקפא בחשבון מיוחד שהיהודים נאלצו לפתוח ב"דרזדנר בנק".

בניגוד לסיכומים, הגרמנים גם אילצו לדבריו את הסוחרים היהודים לקבל 20 יצירות אמנות בשווי הסכום שהוקפא בבנק, אבל יצירות אחרות מאלה שסוכמו מראש וככל הנראה בשווי נמוך הרבה יותר. לסיכום, הוא מצפה שהוועדה תעשה צדק, תבטל את העיסקה הבלתי מוסרית, ורומז לכך שאפשר יהיה למצוא פיתרון שישאיר את יצירות האמנות החשובות כל-כך למורשת הגרמנית במוזיאון בברלין.

הפריט היקר ביותר באוסף. שוויו מיליוני יורו | צילום: PKS

אבל מי הם היורשים? לאחרונה נתגלה, שהתכשיטן היהודי-גרמני הרמן נטר שילם רבע ממחיר רכישת האוסף ב-1929. עורכת-דינו, סבינה רודולף, אמרה לפורבס: "אין לי שום הוכחה, שהוא אכן קיבל את כספו. אבל ראשית צריך לקבוע מי היו בעלי האוצר ואנחנו עדיין חוקרים. שלושת הסוחרים שתובעים את החזרתו היו שותפים לכל היותר ב-10% מהאוצר. עורך-הדין שטוצל דוחה זאת על הסף: "יש לנו את חוזה המכירה מ-1935 ואין לזה קשר לשאלה ממי הם לוו את הכסף לרכישה. זה לא צריך למנוע את החזרת האוסף. אם יורשיהם של המלווים יפנו אלינו לאחר שהפרשה הזאת תוסדר, נסדיר את הנושא".

שמונת חברי "ועדת לימבך" הנקראת על-שם יושבת הראש יוטה לימבך, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון בגרמניה, אמורים להשיב היום על השאלה המרתקת והמסובכת: למי שייך האוצר? האם הם יושפעו מהתערבותה של שרת התרבות לימור לבנת לטובת העותרים? רודולף מקווה שהוועדה לא תחליט מיד "כי יש יותר מידי שאלות פתוחות". ושטוצל אומר: "אין לי כדור בדולח, אבל מדובר בהחלטה פוליטית".