האם אוקראינה היא יריית הפתיחה במאבק המעצמות על יצירת גושים כלכליים?

היקף המחאה שהתרחשה באוקראינה ועוצמתה מצביעים על כך כי מדובר בהרבה יותר מהסכם כלכלי כזה או אחר. לא עזרו גם ההסברים המנומקים של ממשלת ינוקוביץ' המודחת שלפיהם הכלכלה האוקראינית פשוט לא תחזיק מעמד ללא רוסיה, והסכם עם האיחוד האירופי יפגע הרבה יותר במשק המקומי מאשר יועיל לו. מבחינת המפגינים, היה מדובר במאבק על עתידה של אוקראינה, לא פחות. בהקשר רחב יותר – זהו סיבוב נוסף, ולא האחרון, במאבק הדו-גושי המתעצם.

בעיני האיחוד האירופי מדובר בניסיון לשדרוג היחסים עם המדינות הגובלות באיחוד, מדרום וממזרח, כחלק מניסיון להרחיב את היקף הסחר הכולל של האיחוד. אלא שבעיניים רוסיות מדובר בחדירה מערבית נוספת אל "החצר האחורית" שלהם. לאחר שאיבדו כבר את מדינות מזרח אירופה לטובת האיחוד ונאט"ו, מנהלת רוסיה המתאוששת של פוטין קרב בלימה של ממש נגד המשך המגמה.

מפגין פרו אירופי במהלך המהומות באוקראינה | צילום: רויטרס 

לשם כך, העדיף פוטין למנף עוד לפני הכוח הצבאי שנחשף כעת, את שני הכלים המרכזיים העומדים לרשותו – גז טבעי וכסף – לצורך השפעה פוליטית. בתוך חודשיים הצליח למנוע גם מארמניה וגם מאוקראינה להצטרף ליוזמה האירופית החדשה, כשהוא מותיר לאיחוד את גיאורגיה ומולדובה כפרס ניחומים. במקביל, הוא מאיץ את תכניתו להקים מסגרת על-מדינתית חדשה – האיחוד האירו-אסייאתי. מה שהחל את דרכו אך לפני שנתיים כאיחוד מכסים עם בלארוס וקזחסטן, צפוי בשנה הבאה להפוך לאיחוד פוליטי "עם כל הדברים הטובים שהיו בברה"מ", אליבא דפוטין. מבחינת המנהיג הרוסי הכי דומיננטי שדרך בקרמלין מאז סטאלין, כל הרפובליקות הסובייטיות לשעבר מוזמנות להצטרף, להוציא את הבלטיות, שקשרו את גורלן באירופה כבר לפני שנים.

הקלף של המדינות הקטנות

האיחוד החדש-ישן שעליו שוקדת רוסיה אינו יוצא דופן בדינמיקה הגיאו-פוליטית בשנים האחרונות. מגמת האינטגרציה האזורית הולכת וצוברת תאוצה בכל רחבי העולם. כך מופיעים להם ארגונים אזוריים לשיתוף פעולה כלכלי ולעתים גם פוליטי, באמריקה הלטינית, באפריקה, במפרץ הפרסי, במזרח אסיה וכעת כאמור גם במרחב הסובייטי לשעבר. הקוטביות המתעצמת בין המעצמות מקשה על מרבית הארגונים הללו להישאר ניטרליים ולשתף פעולה במידה שווה עם כל המעצמות. כתוצאה מכך, להצטרפותה של מדינה למסגרת אזורית שארה"ב, רוסיה או סין פרשו עליה את חסותן יש השלכות פוליטיות דרמטיות, גם במקרה שמדובר במסגרת כלכלית בלבד.

ארה"ב, למשל, דוחפת בשנתיים האחרונות את הקמתה של מסגרת כלכלית חדשה במרחב הטרנס-פסיפי (TPP). הלכה למעשה, מדובר בהסכם שהולך ונרקם במטרה להדק את שיתוף הפעולה בין רוב החברות ב-APEC, ובראשן ארה"ב, קנדה, מקסיקו, יפן, אוסטרליה, דרום קוריאה, הפיליפינים וטאיוואן. על אופיה הצפוי של המסגרת החדשה מעידות החברות ב-APEC שאינן בתכניות של ה-TPP, ובראשן סין ורוסיה. מדובר באחד היעדים המרכזיים של ממשל אובמה, שרואה בהסכם אמצעי לעצב מחדש את המציאות הכלכלית במרחב הפסיפי. בד בבד, ממשיכים להישמע קולות הקוראים להידוק שיתוף הפעולה גם במרחב האטלנטי – בין מדינות נאפט"א לבין האיחוד האירופי.

אנו צופים למעשה בתהליך התגבשות של מסגרות כלכליות על-מדינתיות וחוצות יבשות. כפועל יוצא של תהליך זה, המאבקים על צירופן של מדינות "חופשיות" לאחד מהגושים הקיימים צפויים להחריף, בפרט באזורי "החצר האחורית" של כל אחת מהמעצמות. בין האזורים והגורמים הנפיצים יותר לשנים הקרובות ניתן למנות את מאבקי ההשפעה על הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במזרח אירופה; את העלייה בטונים הנשמעים מבייג'ין כלפי כל המדינות שעמן יש לה סכסוכים טריטוריאליים ועוד יותר מכך כלפי ניסיונות מערביים להתערב בסכסוכים אלו בשם אותן מדינות; את התסכול האמריקני מכניסתה של סין לפרויקטים אסטרטגיים במרכז ודרום אמריקה, ובראשם חפירת תעלת ניקרגואה, מתחרה ישירה לתעלת פנמה.

העולם מלא במאבקים פוטנציאלים על שליטה בין המעצמות | צילום: רויטרס

אחד התוצרים של תהליך זה הוא עלייה בכושר המיקוח של המדינות הקטנות. בניגוד למאבקים בין המעצמות בתקופת המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ – אז היכולת "לעבור צד" בין הגושים היתה מוגבלת – כיום מדינות רבות יכולות לנצל לטובתן את המאבקים בין המעצמות.

הדברים בולטים במיוחד בכמה מדינות באפריקה. בשמונה השנים האחרונות צופה היבשת השחורה בכניסה מהירה ועמוקה של הסינים לכל המדינות שיש להן מה להציע לענק האסיאתי – מנפט, דרך חומרי גלם לתעשייה ועד מזון. מי שחשים היטב את הכניסה הסינית הם האמריקנים, שהיו עד לא מכבר שותפי הסחר מספר אחת של היבשת, מעמד שאליו הם שואפים לחזור. גם האירופים, הברזילאים וההודים מחפשים נתח מהעוגה האפריקנית. התוצאה היא שלראשונה בתולדות היבשת, יותר ויותר מדינות מעמידות תנאים למעצמות הזרות בטרם יאפשרו להן גישה לנכסיהן. והתוצאה? מענקים במיליארדים, עבודות פיתוח תשתיות בממדים אדירים, הקמת מוסדות ציבור והכשרת כוח אדם מקומי בהיקפים גדולים.

אוקראינה היא דוגמה נוספת לכך. התחרות בין האיחוד האירופי ורוסיה הביאה את האירופים להציע לקייב הסכם סחר נדיב, ואת הרוסים, במקביל, להציע הלוואה בגובה 15 מיליארד דולר – יותר מ-8% מהתוצר השנתי של המדינה. אלא ששם הסערה רחוקה מסופה: המאבקים הכלכליים הולכים ומפנים את מקומם להפגנות כוח צבאיות שאיש אינו יודע עד כמה רחוק ייקחו את כל המעורבים. כך או כך, אוקראינה היא רק עוד דוגמה לכך שחזרנו לימים נשכחים, שבהם מדינות החצר האחורית מוצאות את עצמן מיטלטלות בין מעצמות יריבות.