אי אפשר להתחמק מבהלת הקורונה. בשבועות האחרונים כולם רצו לדבר על המגיפה והשלכותיה. הראיונות שהענקתי בשבועיים האחרונים לכלי תקשורת שונים, עסקו כולם באובססיביות בנתונים המספריים של המחלה, כאשר מרבית המראיינים רמזו, או אפילו אמרו במפורש, כי הסינים בוודאי מסתירים או אפילו משקרים בנוגע אליהם.
בערוץ מסוים רצו לערוך כתבה על הרגלי האכילה של הסינים ותרומתם להתפשטות הווירוס, וההאשמות המרומזות לגבי התפרצות המגיפה וההתמודדות עימה הגיעו מכל כיוון. התחושה היא שגם העם הסיני זוכה למעט מאוד אמפתיה ביחס למצבו, והביקורת והניכור כלפיו חסרי תקדים ביחס להתפרצויות של מגיפות במקומות אחרים בעבר.
האם הביקורת מוצדקת? עשרות מיליוני סינים מסתגרים בבתיהם ונאלצים לחשב כמה אוכל וציוד יש ברשותם, רק כדי לשמור על משפתחם מהמחלה ולמנוע את המשך התפשטותה.
ממשלת סין הקריבה את כלכלת המדינה ונוקטת באמצעים שלא נראו בעבר כדי למנוע את התפשטות הווירוס. גם את הנחת המוצא, שלא ניתן לסמוך על המידע המגיע מסין, נראה שהממשל הסיני עושה מאמצים אדירים להפריך. עדכונים רשמיים עם מספרים מפורסמים באופן שוטף, ארגון הבריאות העולמי קבע כי הממשל הסיני מחויב למנוע את התפשטות המגיפה ומחוייב לשיתוף פעולה עם מדינות אחרות בנושא, ואפילו סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, שיבח את סין על מידת השקיפות שבה היא נוהגת.
עולה השאלה, מדוע אומה שעוברת תקופה קשה ונוהגת באומץ רב כדי לשרוד אותה, זוכה לניכור ולמעשה, צריכה להתמודד עם הריקושטים מבחוץ לא פחות מעם מלחמת ההישרדות הפרטית שלה.
עניין של תדמית
נראה שהעולם באופן עקבי בוחן את סין במשקפיים שיפוטיים ועל פי סטנדרטים מחמירים משהיו תקפים במדינות מערביות, ובטח במדינות בצמיחה.
דוגמה נוספת לכך רק מהחודש הקודם נחשפה בעיצומן של שריפות הענק באוסטרליה. האסון החריג עורר דיון חשוב בשאלת תרומת הזיהום הסביבתי ומשבר האקלים לשריפות, ומאמר של הניו יורק טיימס חשף פנים חדשות לאוסטרליה, פנים שלא הכרנו קודם. מתברר שאוסטרליה היא יצואנית הגז והפחם מספר אחת בעולם, שברבע המאה האחרונה ממשלות אוסטרליה נלחמו בנחישות כדי לחתור תחת ההסכמים הבינלאומיים לשינוי אקלימי, ושהמדינה מדורגת במקום הנמוך ביותר, 57 מתוך 57, בהירתמותה לשינוי אקלימי.
סביר להניח שאם היינו שואלים אדם מן הרחוב לגבי מחויבותה של ממשלת אוסטרליה לנושא איכות הסביבה היה מעניק לה ציון גבוה. לעומת זאת, מספיק רק להזכיר את סין כדי שמיד ידעו לומר שהיא אחראית במידה רבה מאוד לזיהום העולמי.
גם כאן, מה שפחות ידוע הוא, שסין היא מובילה עולמית בשינוי סביבתי באמצעות השקעות מסיביות ויישום תכניות מדיניות לשיפור צריכת האנרגיה ופליטת גזי החממה. למעשה, ארגון התכנית הסביבתית של האו"ם תאר את ממשלת סין כפועלת בנחישות ובמהירות לשינוי, וכי היא המדינה שפועלת יותר מכל מדינה אחרת בנושא.
דוגמה מקומית ומובהקת יותר, שעולה תדיר בדיונים על שיתופי פעולה עם סין, יכולה להבהיר את הנקודה. בעת הליך מכירתה של תנובה לחברת ברייטפוד הסינית, התקשורת, הפוליטיקאים, וגם הציבור, רעשו וגעשו. תנובה, החברה "עם הבית" תעבור לידיים זרות. היו שהגדילו וקראו לעסקה "מכירת חיסול של המדינה". מעיני רבים נעלמה העובדה שמי שמכר את תנובה היא למעשה קרן השקעות מאנגליה שרכשה את החברה שבע שנים לפני כן, ולמעשה החברה לא היתה ממש "ישראלית" כבר זמן רב. מדוע המכירה לקרן אייפקס עברה מתחת לרדאר, ללא כל רעש תקשורתי? מדוע חברות ישראליות נמכרות לתאגידים בינלאומיים בעלי שם וזהות תאגידית, ואילו כאשר התאגיד הוא מסין, המכירה היא ל"סינים"?
לפסיכולוגיה הקוגניטיבית יש הסבר
הנטייה האנושית היא לצבוע את העולם בשחור ובלבן. מוחנו אוהב לחשוב ב"או… או", כי זה מקל עליו את תהליך עיבוד המידע. אדם הוא או טוב או רע, או חבר או אויב. ההתמודדות היעילה ביותר עם מורכבות ועמימות היא לשייך אובייקטים, אירועים ואנשים לקטגוריות.
דוגמה לכך אפשר למצוא במחקרו של ד״ר דיוויד איגלמן, שהתבונן במוחם של נבדקים בזמן שצפו בסרטון ובו הופיעו שש ידיים, על כל יד הופיע תיוג של קבוצה אחרת: אתאיסטים, נוצרים, יהודים, הינדואים, מוסלמים וסיינטולוגים, בעוד מחט דוקרת באקראיות את אחת הידיים. התוצאות חזרו על עצמן שוב ושוב. כשהנבדק התבונן באדם מקבוצתו שנדקר, נרשמה עלייה חדה בפעילות באזורי הכאב, אך כשהיד היתה משויכת לאדם מקבוצת חוץ, הודגמה אדישות מוחלטת לכאב.
כלומר, נראה כי תווית שיוך בודדת מספיקה, מוחנו מחווט לעשות קטגוריזציה על מי שייך לקבוצה ומי לא, וככל שאנשים יותר רחוקים מאתנו, למשל אדם מסין לעומת אדם מהמערב, כך ההטיה תהא חזקה יותר.
דעות קדומות התפתחו כפונקציה של חיים משותפים בקבוצות. החיים בקבוצה אמנם מקדמים את ההישרדות שלנו, אך החשש מפגיעה של אנשים חיצוניים הוביל להתפתחות מנגנון המאפשר לזהות מי שייך לקבוצת הפנים ומי לא. עם הזמן, תהליך הסינון המהיר נהפך לאוטומטי ולא מודע. לכן, אפילו אנשים שאכפת להם משוויון חברתי מראים נטיות שליליות חבויות כלפי קבוצות אחרות.
העבודה מול גורמים סינים לא דומה לעבודה מול גורמים מערביים, קיימים פערים עמוקים במערך השיקולים, האינטרסים, אופן ניהול המשא ומתן ואפילו בכללי המשחק. אולם, בכדי לקבל את ההחלטות הנכונות חשוב להעמיק ולבדוק מה מתוך הנחות היסוד שלנו מבוסס עובדות וידע, ומה מתוכן נובע מהטיות שהן לא בהכרח רלוונטיות או נכונות. ככל שההחלטה משמעותית עבורנו יותר, חשוב לבצע בדיקות עומק מבוססות ולא להסתמך על הטיות, על מנת לבדוק כל מקרה לגופו.
הכותבות הן עו"ד עדי ויצהנדלר, מומחית לכלכלת סין ובעלת חברת ייעוץ אסטרטגי לעסקים עם סין, וד"ר לירז מרגלית, מומחית לפסיכולוגיה קוגניטיבית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי.
