האם ההיסטוריה העתיקה של גרמניה היא המפתח לחילוצה של אירופה מהמשבר הכלכלי?

בשבוע שעבר הפגישה החודשית של הבנק מרכזי האירופי הותירה את השווקים הפיננסיים מתוסכלים. במקום להכריז על תחילתה של תוכנית משמעותית של רכישת אגרות חוב (כלומר הרחבה כמותית), הבנק המרכזי שינה רק במעט את צורת הביטוי שלו לגבי התוכנית העתידית: "אנחנו מצפים" הפך ל"אנחנו מתכוונים".

למעשה החדשות המעניינות ביותר באותו היום היו ששבעה מתוך 22 החברים של מועצת הבנק הצביעו נגד השינוי בטרמינולוגיה. הוויכוח המתמשך הזה חשוב ביותר לעתידה של אירופה מכיוון שהוא נוגע בנקודת מפתח בליבו של הפרויקט האירופי: האם גרמניה מוכנה לחתום על כל המיזם? היא נתנה תשובה חלקית לשאלה הזו ב-2012, כאשר היא ממנה את תוכניות החילוץ של כמה מחברות האיחוד, אך התנאים שהיא חיברה לכך יצרו מאז בעיות נוספות.

הצרות התחילו עם הנפילה הכלכלית ב-2008 והגיעו לשיא ארבע שנים מאוחר יותר עם משבר אגרות החוב הממשלתיות. גרמניה הגיבה על ידי יצירת מספר מנגנונים וקרנות על מנת להציל את המדינות הנפגעות. בתמורה, אותן מדינות נאלצו לחוקק שינויים כואבים על מנת להגדיל את התחרותיות, במחיר של ירידה ברמת החיים של תושביהן. שאר האיחוד נאלץ להתחייב לרפורמה כלכלית ולחתום על החוזה הפיסקלי האירופי. כך קיוותה ברלין להוביל את אירופה כולה את התהליך שהיא עצמה כבר עברה.

יצירתו של נס כלכלי

לאחר מלחמת העולם השנייה, מצאה עצמה גרמניה כבושה ומחולקת לשניים. היא הייתה בליבה של יבשת שפחדה ממנה, וכלכלתה היתה הרוסה לאחר 30 שנים של מלחמה ומערבולות של חוסר יציבות. המיליטריזם כשל וגרמניה היתה זקוקה לאתוס חדש – אז היא חזרה לשורשים.

לפני שהאיחוד של 1871 שיצר את גרמניה המודרנית, הישות הענקית שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה" השתרעה על פני מרכז אירופה במשך יותר מ-1,000 שנה, משנת 800 ועד 1806. זה היה שעטנז של מדינות שונות בגודלן שחלקן נשלטו על ידי נסיכים, וחלקן היו ערים עצמאיות, אך כולן חלקו נאמנות משותפת לקיסר, שכוחו האמיתי על נתיניו היה חלקי בהשוואה למלכים הצרפתיים או לצארים הרוסיים באותה התקופה.

האימפריה הרומית הקדושה היתה רשת של עמים גרמניים שאף אחד מהם לא היה חזק מספיק על מנת לשלוט בשכניו או לאחד את האזור למדינה בודדת. התוצאה היתה שוק תחרותי שבו הישרדותה של כל נסיכות, דוכסות או עיר, היתה תלויה ביעילותה ומשאביה יחד עם אלה של בנות בריתה. המשאבים המקומיים מונפו ואנשי מלאכה מיומנים הוכשרו כשוליות לאורך תקופה ארוכה וגיבשו גילדות שייצרו מוצרים שברחבי כל היבשת הכירו באיכותם.

במאה ה-13 קבוצה של כמה מדינות כאלה התאחדו ויצרו פדרציית מסחר שהתרכזה בערים הצפוניות לורבק והמבורג. הפדרציה הזו שהתרחבה בהמשך לערי חוף בשטח עליו נמצאות כיום לטביה, אסטוניה, פולין, שוודיה והולנד, הפכה לישות בשם "ברית ערי הנזה" (Hanseatic League). הברית שלטה בים הצפוני והבלטי באופן שהזכיר את שלטונה של רומא סביב הים התיכון, כאלף שנה קודם לכן, אך כוחה היה מבוסס על מסחר ולא על כוח צבאי. הספינות העצומות של הברית הביאו חומרי גלם , כולל גזעי עצים וחיטה, מהחברות המזרחיות, אל נמלי אנגליה, ונשאו משלוחי בדים וצמר אל נובוגורד ברוסיה, בדרכן חזרה.

בינתיים, התעשייה הגרמנית צמחה במרכזה של הרשת. קשרי משפחה ויחסים קרובים נוצלו על מנת ליצור רשת אפקטיבית ואמינה שהורידה את מחירי העסקאות בצורה משמעותית. "יוצר בגרמניה" הפך לסמל מסחרי ונחשב מאוד בלונדון של המאה ה-16. אך בסופו של דבר, גילוי העולם החדש שם קץ לשגשוגה של הברית מכיוון שהשינוי בנתיבי המסחר, שכעת עברו בין אירופה לאמריקה, דרש נמלים לחופי האוקיאנוס האטלנטי.

ברית ערי הנזה | מקור: ויקיפדיה

בתקופה שהגיע לאחר דעיכתה של האימפריה הרומית הקדושה, עם עליית התיעוש, עלתה קרנה של פרוסיה. הבירוקרטיה הפרוסית החזקה יחד עם כוחה הצבאי והדיפלומטיה הגאונית של אוטו פון ביסמרק, הביאו סוף סוף למדינה גרמנית מאוחדת אחת. אך כוחה הכלכלי של המדינה החדשה ועמדתה הבעייתית במישור הצפון אירופי, הפך את המלחמה לבלתי נמנעת. 70 השנה הבאות הביאו חורבן רב.

כאשר מערב גרמניה פנתה לתחרותיות, מסחר ויצוא, ב-1948, היא חזרה אל כוחה העתיק. באותה שנה הקנצלר העתידי, לודוויג ארהרד דחף להציג מטבע חדש מכיוון שחש שיש יותר מידי רייכסמרקים במערכת ושהדבר פוגע בכלכלה. הוא הציע את המרק הגרמני שבסופו של דבר הוריד את אספקת הכסף ב-93%. המטבע החדש דחף את הכלכלה קדימה וסיפק דחיפה מקדימה ליצוא, אך המעבר גם גרם לירידה משמעותית בעושרם של הרבה אנשים.

הדבר הבא שגרמניה נזקקה לו היה שוק יציב וב-1951 נוצרה "הקהילה האירופית לפחם ופלדה" (האב הקדמון של האיחוד האירופי). עבור צרפת, השותפה הראשונית של גרמניה במיזם הזה, המטרה היתה ברורה. צרפת שאליה פלשה גרמניה שלוש פעמים במהלך 70 השנה האחרונות, תוכל להגן על עצמה בצורה כזו ולתפוס מקום מרכזי בהנהגת ההתפתחות האירופית. גרמניה מצידה, קבלה שוק חופשי ממסים למוצריה והברית הקרובה עם צרפת אפשרה לה עמדת השפעה אך לא כזו שמאיימת.

להסדר החדש היו תוצאות מידיות. היצוא הגרמני כאחוז מתוך התוצר, זינק מ-8.5% ב-1950, ל-14.6% ב-1960, ואז ל-27.6% ב-1985. אם גם שירותים נלקחים בחשבון, היצוא של גרמניה כיום מגיע לכ-50% מהתמ"ג – אחד הנתונים הגבוהים בעולם. יתר על כן, המצוינות הגרמנית בתחומי ההנדסה ותעשיית הרכב הגדולה שלה, הפכו אותה כמו שהיתה ברית ערי הנזה, לכוח משמעותי ביבשת. היא מצאה שוק אירופי גדול למוצריה ורק התחזקה מאז איחודה ב-1990.

היורו משנה את התמונה

למשך זמן רב, גרמניה תפקדה היטב, אך הצרות החלו עם יצירת היורו בשנת 2000. המטבע המשותף הסיר את ההגנה היחידה שהיתה למדינות אירופה נגד מכונת הסחר הגרמנית: היכולת ליצור פיחות בערך מטבעותיהן. בנוסף, היורו היה זול יותר משהיה המרק, מה שגרם ליצוא הגרמני להיות אפילו יותר תחרותי בזירה הגלובלית. עד כמה הצליחה גרמניה לעקוף את שכנותיה בתקופה הזו, אפשר להבין מהנתונים הבאים: עד 2008 לגרמניה היה עודף של 5.8% מהתמ"ג בעוד שלאירלנד, פורטוגל וספרד היה חוב של 9.4%, 12.1% ו-9.6% בהתאמה. כאשר מדינות אלה נאלצו להתמודד עם המציאות הכלכלית שלאחר 2008, נוצר פיצוץ שתרם למשבר היורו של 2012.

הופעת היורו רק חזקה את כוח התחרותיות של הייצוא הגרמני | צילום: מתוך ויקיפדיה

גרמניה מצאה עצמה בסכנה בה היא עשויה להיפגע כתוצאה מחוזקה שלה. התגובה היתה פשוטה וצפויה: היא תנסה להעביר את השכנות שלה את אותו התהליך שהיא עברה. כל אירופה תעבור רפורמה ותהפוך לברית ערי הנזה מודרנית. זה לא מקרה שסביב התקופה הזו, מתחילים לשמוע דיבורים על הסכם סחר חדש עם ארה"ב. איחוד גדול יותר ידרוש שוק חיצוני לסחור עימו.

אך כוחה של גרמניה נחלש, ורק המדינות שפשטו רגל היו מחויבות לתנאים שלה. על מדינות כמו איטליה וצרפת לא היה לגרמניה מנוף מספיק. כעת, שנתיים לאחר מכן, התוצאות מתחילות להראות והמדינות החלשות מתחילות להראות סימנים לתחרותיות עולה וצמיחה, בעוד שצרפת ואיטליה, שלא ביצעו רפורמות, נשארו מאחור.

גרמניה לא יכולה לעשות את זה לבד

הסטייה של צרפת מהמסלול המשותף בו החלה לצעוד עם גרמניה מותיר את האחרונה לבדה בקדקוד ההנהגה – מה שמעמיד אותה בעמדה לא נוחה מול שאר מדינות אירופה שחוששות משליטתה הבלעדית. הצבעת הרוב החודש בוועידת הבנק האירופי המרכזי היתה צעד ההתמרדות האחרון נגד מאמציה של גרמניה לעצב את היבשת. הרחבה כמותית משמעותה הזרמה נוספת של משאבים מהמרכז אל הפריפריה, ללא התחייבות נוספת שצד הפריפריה לצעדים מעודדי תחרותיות. מעניין שהנציגים היחידים שהצביעו נגד השינוי הטרמינולוגי יחד עם גרמניה היו הנגידים של אסטוניה, לטביה והולנד – המדינות שהיו שותפות בימי הביניים לברית ערי הנזה. נראה שהברית שרדה יותר ממה שכולם חשבו. כעת נותר לראות האם תצליח גרמניה לרתום עוד שותפות לניסיונה לעצב את עתידה הכלכלי של היבשת או שכוחה נחלש מול הכוחות האחרים באירופה שמרבים להמשיך ולאפשר להוביל.