האם מבחני אישיות באמת יכולים לנבא את הצלחתנו בעבודה או בלימודים?

הרעיון שניתן להשתמש במדע כדי לכמת את יכולותינו העתידיות, הוא מאוד לא פופולרי. הסיבה העיקרית לכך היא שזה מריח מדטרמיניזם ומערער על ההנחה שאנחנו חופשיים לחלוטין להחליט מה יהיה גורלנו – הנחנה שברור כי אינה רציונלית.

זה לא אותו הדבר אם נולדת בשוויץ, או בהאיטי או אפילו אם נולדת בשכונה אחת או אחרת בארה"ב. יש גם הבדל גדול אם אתה אישה או גבר, שלא לדבר על ההשלכות של הגיל, המוצא האתני והאזרחות, על היכולת לפתח קרירה.

יחד עם זאת, העניין הוא הרבה פחות "לא פוליטיקלי קורקט" ממה שנדמה, בהתחשב בעובדה שעדיין יש הרבה מאוד שוני בין אנשים, שיכול לנבא את הפוטנציאל שלהם, בלי קשר לשיוכם לקבוצה כזו או אחרת. במילים אחרות, אנשים מרקעים דומים ישיגו דברים שונים מאוד בחייהם, למרות שהגיעו מאותה סביבה. הסיבה לכך היא האישיות – טביעת האצבע ההתנהגותית, האמוציונלית והחשיבתית של אינדיבידואל.

ואכן, האישיות היא אבן הפינה לפוטנציאל של אדם מכיוון שהיא קובעת את התבנית האופטימלית להסתגלות שלו לסביבה, את הבחירות שיעשה, ומה הסיכוי שיצטיין בסוגים שונים של תפקידים וקריירות.

אך הנוח "אישיות" הוא באיזשהו מקום קצת מטעה והפריחה של מבחני האישיות החינמיים שנפוצים באינטרנט – החל מ"איזה פילוסוף מהמאה ה-17 אתה?" ועד "עם איזה דמות מדיה חברתית אתם צריכים לצאת?", ערערו את המוניטין של המבחנים הרציניים יותר.

האם אפשר באמת לחזות הצלחה לפי בחינת האישיות של אדם? | צילום: thinkstock

מבחנים פסיכומטריים משמשים ככלי לניבוי הביצועים העתידיים במהלך יותר ממאה שנים: בתחום החינוך, בצבא, ובמשרות פרטיות וציבוריות. כמו כל דבר, גם מבחנים נבדלים ברמת הדיוק ובאיכות, ולא תמיד מתבססים על אותה התיאוריה ואותה המתודולוגיה. יחד עם זאת, התיאוריות נמצאת שם לא כדי להסביר מדוע המבחנים עובדים – העובדה החשובה היא שהם עובדים. במילים אחרות, ניתן להשתמש במבחנים כדי לחזות באופן מדויק מה אנשים יעשו בעתיד, בעוד שתיאוריות רלוונטיות בעיקר אם אנחנו רוצים להסביר מדוע המבחנים הם מדויקים.

ללא קשר אם אנחנו מכנים את הכלים האלה מבחני אישיות, כישרון, או כישורים, יש ארבעה עקרונות בסיסיים שמסבירים למה המבחנים האלה עובדים (מתוכם רק את השני קשה לאנשים לקבל. הראשון והשלישי הם אינטואיטיביים, והרביעי הוא קצת יותר מסובך, אך בכל זאת קשה להפרכה):

1. אנשים הם שונים: זה פשוט עד כדי כך שלא צריך להוסיף על האמירה הזאת כלום – ולכן לא נוסיף.

2. אנשים הם קונסיסטנטיים: כדי לשמר רמה גבוה יותר של הערכה עצמית, אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו כמורכבים ובלתי צפויים. יחד עם זאת, כשאנחנו מעריכים אנשים אחרים, אנחנו יכולים למצוא בקלות תבניות מאחורי ההתנהגויות שלהם, מה שהופך אותם לדי צפויים.

מתברר שגם אנחנו צפויים בעיניהם כמו שהם צפויים בעינינו – אנחנו מתקשים להכיר בכך מכיוון שאנחנו זקוקים לתחושת השליטה בגורלנו ומכאן גם לאמונה שאנחנו יצורים לא צפויים. אבל כאמור, המציאות היא שאנחנו מלאים בתבניות והתנהגויות מהעבר הן המנבאות הטבות ביותר להתנהגויות עתידיות: אנשים לא דייקניים הם תמיד לא דייקניים, אנשים לא רגשניים, אף פעם לא חושפים מה הם מרגישים, ועל אף שאנחנו יכולים לטעון שאנחנו מאוד מוחצנים בסיטואציות מסוימות, ומופנמים באחרות, מידת המוחצנות שלנו יכולה לנבא כיצד נגיד ברוב המקרים, בייחוד ביחס לאנשים אחרים.

זאת הסיבה שמחקרים מדעיים רחבי היקף שמעריכים אישיות אצל ילדים, מסוגלים לחזות את הישגיהם בקרירות מסוימות, הצלחה במערכות יחסים, בריאות ואפילו את תוחלת החיים שלהם 30 או 40 שנים מאוחר יותר .

אפשר ללמוד לא מעט על עתידם של ילדים לפי מבחני אישיות בלבד | צילום: thinkstock

זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לבחור את גורלנו, אלא רק שהבחירות שלנו הן די צפויות. יתר על כן, גם כשהבחירות שלנו לא תואמות את התנהגויותינו בעבר, מבחני אישיות יכולים לחזות אותן: למשל, סביר יותר שאנשים שפתוחים לחוויות, ישנו את העדפותיהם בשלבים מסוימים בחיים, כך שהבחירות שלהם פחות קונבנציונליות – אלא אם כן אתה יודע עליהם שהם פתוחים לחוויות!

3. הייצוג העצמי הוא חשוב: כפי שאנחנו עושים שיפוטים על ההתנהגויות של אחרים כשאנחנו באים באינטראקציה איתם – במיוחד בפגישות הראשונות, שלאחריהן אנחנו עושים את זה כבר על "טייס אוטומטי", כך מבחני אישיות מזהים אספקטים קריטיים של הבעה עצמית ומתרגמים אותם לאלמנטים גרעיניים של סגנון האדם, הערכים שלו והכישורים שלו. אך בניגוד לאנשים פשוטים, מבחני אישיות גוזרים את התובנות שלהם מתוך מידע. המפתח הוא לא לבחון למשל עד כמה אדם הוא אמין או עד כמה הוא מכיר את עצמו, אלא כיצד הוא בוחר להציג את עצמו. ולבחירות האלה יש סיבה, הן אף פעם לא סתמיות – עד כדי כך שהן חושפות את מהותו של אדם.

4. סבירות היא חשובה: מבחני אישיות פעמים רבות מבוקרים על כך שאינם מדויקים מספיק. האמת היא שהם לא, אבל זה לא בגלל שאנחנו לא מסוגלים לעצב מבחנים טובים יותר, אלא פשוט מכיוון שבני אדם הם לא צפויים לחלוטין. שלא כמו דגים או סנאים, יש לנו תמיד רפרטואר גדול של ברירות כיצד להתנהג ורוב הסיטואציות בהן אנחנו לוקחים חלק מאופיינות במורכבות גדולה ואי בהירות.

כאשר שני אנשים נבדלים בממד רחב של אישיות (כלומר אמביציה, רגישות, זהירות וכו'), ההסתברות שהם יתנהגו בדרך א' או בדרך ב', לא תהיה דומה עבור כל אחד מהם, גם כאשר הם נמצאים בדיוק באותה סיטואציה. וזה בדיוק מה שמבחני אישיות בוחנים: את ההסתברות ללכת בדרך א' בסיטואציה מסוימת. העולם מסתמך על הסתברויות כל הזמן, וכך גם אנחנו: עבור כל החלטה, אנחנו מנסים לחזות את העתיד ולהעריך את ההסתברות שלנו להצליח.

לכן, אנחנו בהחלט יכולים לעמוד את הפוטנציאל של אנשים. אנחנו אפילו עושים זאת כל הזמן, על אף שאנחנו נוטים להעדיף דרכים לא מדעיות כמו אינטואיציה. עולם בו שום דבר ואף אחד אינם צפויים יהיה גיהינום, ואנחנו לא נהיה מסוגלים לחיות בו. אך באותה מידה, עולם שכולו מתבסס רק על דעה קדומה ואינטואיציה על מנת להעריך אנשים, הוא לא צודק ולא רציונאלי. מאחר שכלכלה, מטאורולוגיה ורפואה מבוססים על מדע ולא רק תחזיות של אנשים פשוטים, אין סיבה שלא נלך באותה הדרך גם כאשר המטרה היא הבנה טובה יותר של אנשים.