האמפריה נפלה: על העידן החדש שלאחר המשבר הכלכלי

רבות נכתב על המשבר הפיננסי הגלובלי של 2007-2008. מומחים מתווכחים על הסיבות להופעתו, ועל האמצעים שיש לנקוט, אם בכלל, על מנת למנוע את הישנותו. פחות תשומת לב הופנתה לעובדה שהמשבר הדגיש נקודת מפנה בסדר העולמי בין שתי תקופות – זו שלפני וזו שאחרי. מה שבא אחרי היא אווירה שמאופיינת בשחיקת כוחה של ארה"ב והשפעתה, ובעליית רעיונות חדשים ומגוונים לגבי הארגון הנכון של המערכת הפיננסית והמוניטרית הבינלאומית.

המשבר הכלכלי היה נקודת מפנה בכל הנוגע לרעיונות ולאינטרסים – והוא מסמל את סופו של מה שאני מכנה "הסדר האמריקאי השני שלאחר המלחמה", שנוצר באמצע שנות ה-90 ואופיין על ידי החיבור האמריקאי לגלובליזציה הפיננסית. מעט אנשים בשנות ה-80 ראו את זה מגיע. היה נפוץ יותר באותה תקופה לדבר על הדעיכה של ארה"ב, אך נפילתה הלא צפויה של ברית המועצות ועצירתה של הכלכלה היפנית האדירה, שמה את אמריקה שוב במרכז העסקים העולמי. באותו הזמן, השינוי הפרסונלי בפד, והמעבר מפול וולקר המיושן, לאלן גרינספן יחד עם עלייתו של קלינטון והדמוקרטים החדשים שהיו נלהבים ליצור קשרים עם וול סטירט, שחררו את הכוחות שהובילו לדומיננטיות של הסקטור הפיננסי בתוך הכלכלה הפוליטית בארה"ב.

משם, זה היה מסע אינטלקטואלי מאוד קצר עד למסקנה שכל הדברים הטובים הלכו ביחד: דחיפה חזקה לעבר דה-רגולציה פיננסית חסרת מעצורים – לא רק בארה"ב, אלא בכל העולם, נראתה ככלכלה נכונה – טובה לחברות האמריקאיות וטובה לכוחה של ארה"ב. בערך באותו הזמן קרן המטבע הבינלאומית שנשלטת על ידי ארה"ב, הגיעה למסקנה דומה, ובהיפוך של עמדתה ארוכת השנים, החלה בפרויקט לאילוץ חברותיה להתנער מזכותן להחזיק בשליטה על ההון. המדיניות הזו של ארה"ב ושל קרן המטבע, הגדילה את הסיכון למשבר פיננסי.

לא שארה"ב שינתה את דעתה כיום, אך מה שהשתנה הוא הקבלה של העולם את הרעיונות האלה. ברוב העולם למשל היו הרבה מרירות וכעס לגבי הדרך בה ארה"ב וקרן המטבע הגיבו למשבר הפיננסי באסיה ב-1997-1998 ולמשברים אחרים שהגיעו מאוחר יותר. יחד עם זאת, התרעומת הזו נאמרה בחצי פה מכיוון שכולם הבינו כי אין דרך להימנע מהתיישרות עם המדיניות הכלכלית האמריקאית.

לאחר המשבר הכלכלי העולמי, זוהי כבר לא המציאות. מה ששונה הפעם הוא שזו היתה הקטסטרופה השנייה בתוך עשור, שנגרמה ממדיניות פיננסית שלוחת רסן. ויותר מזה – ארה"ב היתה המרכז של המשבר. החסינות לכאורה של כלכלה האמריקאית למשברים כאלה, היא זו שהפכה את המודל האמריקאי לכל כך אטרקטיבי. ולא רק שהכלכלה האמריקאית נפגעה, אלא שהתפיסה היא שהיא גם נשארה פגיעה לאחריו. הניסיון לבצע רפורמות, כפי שמתאר העיתונאי מרטין וולף בפיננשיאל טיימס הוא "ניסיון לשמר את התמצית של שיטה שאנחנו כבר יודעים שהיא שברירית באופן קיצוני ושלבטח תקרוס פעם נוספת".

ארה"ב כבר לא תהיה הכוח הכל יכולה שמכתיב את המודל הכלכלי בעולם. על חורבות האמפריה יצמחו כעת אלטרנטיבות שונות שיגיעו מן העולם המתפתח | צילום: thinkstock

אפשר לא להסכים עם וולף, אך הנקודה המרכזית היא שרבים מסכימים איתו. בעיצומו של המשבר, התפיסה שיש מודל אמריקאי אחד נכון, הוחלפה בהבנה שיש לחפש אלטרנטיבות שונות ומגוונות תוך התפכחות מהדרך בה ארה"ב ניהלה את עניינה הפנימיים, שלטה על מוסדות בינלאומיים ותזמרה את שליטתה הגלובלית.

למעשה, המשבר רק האיץ מגמות שכבר היו קיימות בכלכלה העולמית – הכלכלה האמריקאית נותרה ענקית, חדשנית, עשירה ויציבה. ארה"ב גם מוגנת באופן יוצא דופן ואין לה יריבים צבאיים אמתיים. יחד עם זאת, במדיניות חוץ, כל מה שחשוב הוא היחסיות – ואי אפשר להתווכח עם העובדה שבאופן יחסי כוחה של ארה"ב, כלכלית ופוליטית נמצא בנסיגה. זה נראה באופן ברור בהשוואה בין ארה"ב וסין. בעשור השנים שהובילו למשבר, הצמיחה הכלכלית בסין עמדה בממוצע על 9.95% לשנה ואילו בארה"ב על 3.02%. בחמש השנים הבאות, כלכלת סין גדלה ב-50% וכלכלת ארה"ב בפחות מ-3%. אך זו לא רק תופעה שמתרחשת בין ארה"ב וסין, אלא בין העולם המפותח והמתפתח. המדינות המתפתחות למשל צמחו בחמש השנים שלפני המשבר ב-7.6% בממוצע לשנה, ואילו בחמש השנים שלאחר מכן, הצמיחה קפצה ל-31%. כלומר, שוב אנחנו רואים שהמשבר הכלכלי האיץ תהליכים שכבר היו קיימים.

לסיכום, רבים בעולם חשים היום חופש רב יותר להתנהל כלכלית בדרכים שונות מזו שמכתיבה ארה"ב – כאלה שתואמות את האינטרסים שלהן. זה הכוח מאחורי עלייתם של מוסדות בינלאומיים חדשים כמו הבנק האסיאתי להשקעה בתשתיות. מוסדות חדשים וניסויים של מגוון מודלים חדשים, יהפכו לנפוצים יותר ויסמנו עידן חדש בו כוחה המרכזי של ארה"ב חלש יותר.