הבומרנג: כך תרם נתניהו לחיפזון של ארה"ב להגיע לעסקה עם איראן כמעט בכל מחיר

בשנים 2009־2010, לאחר שנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה לקדנציה השנייה שלו, התקיים דיון, אחד מיני רבים, בסוגיה של תוכנית הגרעין של איראן. בדיון השתתפו, כמו תמיד, גם שר הביטחון אהוד ברק וראשי מערכות המודיעין והביטחון. על הפרק עמדה השאלה כיצד להחריף את העיצומים על איראן. אחד הרעיונות שהועלו היה להציע לארה"ב ולמעצמות המערב לנתק את איראן ממערכת הסוויפט (SWIFT – הרשת הבינלאומית שבאמצעותה מעבירים בנקים ומוסדות פיננסיים ברחבי העולם כספים זה לזה).

למרבה ההפתעה, דווקא נתניהו, שהטיף בלהט מאז נבחר לתפקיד לקהילה הבינלאומית להשית עוד ועוד עיצומים על איראן, הסתייג מהרעיון. הוא הסביר כי הוא חושש מתקדים שעלול לחזור לישראל כמו בומרנג. שהקהילה הבינלאומית תחליט יום אחד להטיל על ישראל עיצומים בשל הכיבוש וההתנחלויות, שיכללו גם את מערכת הבנקאות בכלל ויגרמו לניתוקה מסוויפט. אגב, בקצב הגינויים הבינלאומיים נגד ישראל בשל מעשיה בגדה, ובהיעדר תהליך מדיני מול הפלסטינים, אפשרות זו לא נראית כיום רחוקה כל כך.

לתמונה הוכנסו בכירים ישראלים מתחום הכלכלה, שעמם הרבו להתייעץ בכל הקשור לעיצומים ושדעתם נחשבה בנושא זה גם בפרוזדורי הממשל האמריקאי. הם הסבירו לנתניהו את הסוגיה ושכנעו אותו לתמוך במהלך. כך המליצו נציגי ישראל לממשל ולמדינות אירופה לנקוט את הצעד, ובראשית 2012 נותקה איראן ממערכת הסוויפט. זה היה אחד האמצעים בארגז הכלים של העיצומים שהכאיבו לאיראן במיוחד. לא רק הבנקים ומוסדות פיננסיים נפגעו ממנו, אלא גם עשרות מיליוני איראנים שלא יכלו להעביר או לקבל כספים בבנקים בחו"ל והתקשו להשתמש בכרטיסי אשראי.

סיפור הסוויפט (לשכת ראש הממשלה לא הגיבה על פניית "מעריב־סופהשבוע" בעניין) רק ממחיש את השניות שבה ראש הממשלה מנהל את ה"תיק האיראני", שהיה לנושא המרכזי שבו הוא עוסק יומם ולילה – יש שיגידו עיסוק אובססיבי ומוגזם.

נתניהו, שממשיך לפעול בתקיפות נגד ההסכם שגובש לפני פחות מחודש בין המעצמות לאיראן לצמצום תוכנית הגרעין בתמורה להסרת העיצומים, צודק בביקורתו. אכן, ההסכם אינו טוב. בוודאי שיש בו פגמים רבים. אך נתניהו יכול להאשים בכך גם את עצמו. יש לו תרומה לא בלתי מבוטלת לחיפזון של ארה"ב להגיע לעסקה עם איראן כמעט בכל מחיר.
  
זו המסקנה על סמך שיחות עם פקידי ממשל ישראלים ואמריקאים, שמכירים את הנושא לפני ולפנים ושהיו ועודם בסוד המגעים בין שתי המדינות. להערכתם, האובססיה של נתניהו וחרחור המלחמה בפומבי – האיומים במרומז ובמשתמע שצריך להפציץ את איראן והעלייה על מסלול ההתנגשות עם הממשל – תרמו, גם אם שלא ברצונו, לעיצוב האסטרטגיה של ארה"ב כלפי איראן.

איומיו של נתניהו לא רק שעצבנו את ממשל אובמה, אלא גם הפחידו אותו שמהלומה צבאית תסלים את המצב ותדרדר את המזרח התיכון למלחמה שתזיק לאינטרסים האמריקאיים באזור ותפגע בבנות־בריתה, במיוחד ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. אובמה ויועציו, בראשם שר החוץ ג'ון קרי, הגיעו למסקנה כי יש לעשות הכל, כולל מו"מ והסכם עם איראן, כדי למנוע את המלחמה. כך נוצרה התשתית הפסיכולוגית למציאות שהבשילה עם ההסכם הפגום הזה.

מורשת שרון

בתקופת שני קודמיו של נתניהו – ראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט – הצהרותיה ומעשיה של ישראל הונחו על שני אדנים. ראשית, כדי להימנע ממצב שבו ישראל תיתפס כמי שמובילה את המאבק נגד הגרעין האיראני וניצבת בחזיתו. הגישה הוגדרה "להימצא במדרון האחורי", בהשאלה מטקטיקות צבאיות ובהמלצת הגופים המקצועיים שעסקו בסוגיית הגרעין האיראני – המוסד, אמ"ן, הוועדה לאנרגיה אטומית ומשרד החוץ.

היא נבעה מהחשש שהימצאות ישראל בקו הקדמי של המאבק תהיה בבחינת בומרנג. ככלות הכל, על פי פרסומים זרים, ישראל נחשבת למעצמה השישית בעולם מבחינת מלאי הנשק הגרעיני ואיכותו. החשש היה שבקהילה הבינלאומית, כפי שאכן קורה, ישאלו מדוע נטפלים רק לאיראן ולא עוסקים גם בישראל, בבחינת "מי שיש לו חמאה על הראש מוטב שלא יצא לשמש".


אולמרט. בניגוד למחליפו האמין בשיתוף פעולה צמוד עם האמריקאים | ציום: מרק ישראל סלם

הסיבה השנייה לא לקפוץ בראש הייתה משום שלאורך 50 השנים האחרונות ביססו ממשלות ישראל את ההחלטות האסטרטגיות שלהן על התייעצות ועל תיאום מוקדם עם ארה"ב.
לפי הוראת שרון, מונה ראש המוסד דאז מאיר דגן להיות "הקיסר" של האסטרטגיה הישראלית לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית. האחריות שלו לא נגעה רק להיבטים מבצעיים. דגן היה אחראי גם על גיבוש מהלכים מדיניים בזירה הבינלאומית, גם על תיאום מול הממשל בוושינגטון, על מחקר וניתוח של המידע של איראן ועל סוגיות כלכליות כמו העיצומים. לצורך משימה זו הוכפפו למעשה לשיקול דעתו גם אמ"ן, משרד החוץ והוועדה לאנרגיה אטומית.

האסטרטגיה הישראלית, שתואמה עם ממשל בוש הבן, הייתה להכשיר את התנאים שיגרמו למשטר באיראן להבין כי הוא מצוי תחת מצור בינלאומי רב־חזיתי שעלול להוביל בסופו של דבר לנפילתו. במילים אחרות, לגרום להנהגה האיראנית ובראשה המנהיג העליון עלי חמינאי, להבין שהברירה שבידם מוגבלת ביותר: המשך המיזם הגרעיני או שרידות המשטר.

לצורך השגת מטרה זו הגיעו ישראל וארה"ב למתווה מוסכם שבמרכזו ההבנה שהקהילה הבינלאומית צריכה לפעול בתיאום ובקונצנזוס שיכלול גם את רוסיה וסין, שתי החברות הקבועות במועצת הביטחון, שיש להן גם זכות וטו על ההחלטות. המתווה נועד להפעיל שורה של צעדים שנשענו על שלוש רגליים שהיו בהלימה אחת עם השנייה, השלימו ותמכו זו בזו.

הרגל הראשונה הייתה העיצומים הכלכליים, שתחילתם בהחלטות מועצת הביטחון מ־2006, והמשכן בסנקציות חד־צדדיות של ארה"ב והאיחוד האירופי שאומצו בהמשך, מפחד או מהכרה, על ידי מרבית מדינות העולם. הסנקציות הורחבו בהדרגה וכללו חרמות על תעשיות הגז והנפט, הבנקאות, מגזר הספנות והתעופה, חברות ביטוח ועוד, בנוסף לאלה שהוטלו כבר על אישים ותאגידים שהיו קשורים לתוכניות הטילים והגרעין של איראן.

הרגל השנייה הייתה לפעול כדי לנצל את היותה של איראן מדינת ניגודים חריפים ומיעוטים: אזרים, ערבים, כורדים, בלוצ'ים, שחשו שהם מופלים בידי השלטון הפרסי־שיעי המרכזי. בהקשר זה התפרסמו בעבר ידיעות על קשרים בין המוסד וה־CIA עם קבוצות ומפלגות שייצגו את המיעוטים האלה, ואפילו על קשרים עם המחתרת הבלוצ'ית (הסונית) שביצעה פעולות אלימות וטרור נגד המשטר וסמליו, כמו משמרות המהפכה ותחנות משטרה.

הרגל השלישית הייתה הפעולה החשאית – שהמוסד מתמחה בה. כשמינה שרון ב־2002 את דגן לראשות המוסד הוא ביקש ממנו "לנער" את הארגון ולשפר את יכולותיו המבצעיות. דגן מצא ארגון מנומנם משהו, שכמה מיחידותיו המבצעיות שותקו בשל הכישלון המהדהד בספטמבר 1997 בניסיון לחסל את מנהיג חמאס חאלד משעל בירדן, ובשל תוצרי הלוואי של אותו מבצע.

דגן, אדם בעל אוריינטציה מבצעית מובהקת, הורה על שינויים ארגוניים שחיזקו בין השאר את אגף צומת. זהו האגף שאחראי על איתור, גיוס, והפעלת סוכנים לשם איסוף מידע. בצומת הוקמה חטיבת מבצעים, וב־2006 מונה לעמוד בראש האגף יוסי כהן. עבודת האגף התמקדה גם באיראן והתוצאות לא איחרו לבוא. לא בכדי קיבל באותה תקופה צוות מהאגף, וכהן בראשו, את פרס ביטחון ישראל. בהמשך הוא מונה לממלא מקום של ראש המוסד תמיר פרדו עם אחריות כוללת למבצעים. כהן, המשמש כיום ראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), צפוי להחליף עד סוף השנה את פרדו, שיסיים כהונה של חמש שנים.

בתקופה זו גם שופרו מאוד יכולות הסיגינט (מודיעין טכנולוגי של האזנות, יירוט תשדורות ופענוחן) של המוסד, עד שלא נפלו ברמתן מאלה של יחידה 8200 של אמ"ן.

הווירוס הישראלי

לפי דיווחים זרים, השיפור המבצעי של המוסד התבטא בשילוב של אמצעים. אחד מהם היה התנקשויות במדעני גרעין בכירים שעבדו ב"קבוצת הנשק" – השלב החשוב והקריטי של בניית פצצה והרכבתה על טיל. האחר היה חבלה ("הרעלה" בלשון המודיעין) של ציוד ושל טכנולוגיות חיוניות שנועדו לתוכנית הגרעין.

לפי אותם דיווחים, במחצית הראשונה של העשור הקודם הוקמו חברות "חזית" בכמה מדינות. החברות הצליחו לרכוש את אמונן של רשתות הרכש החשאיות של איראן שפעלו ברחבי העולם, ומכרו להן ציוד שהיו מיועד לתוכנית הגרעין. חלק מהציוד היה פגום, בלי שהרוכשים האיראנים ישימו לכך לב. שיטה זו נועדה לגרום לעיכובים בהתקדמות המיזם.

בהקשר זה ראוי לציין כי לפי פרסומים זרים, בן זיגייר, שהיה מפעיל באגף המבצעים "קיסריה" של המוסד, עבד בחברה שניסתה לעשות או שעשתה עסקים באיראן. זיגייר התאבד בכלאו בדצמבר 2010, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום על מגע עם סוכן איראני באוסטרליה ומסירת סודות של מבצעים חשאיים שהיה שותף להם.

בהמשך, רעיון "ההרעלה" והפגיעה בציוד ובטכנולוגיה ביצע קפיצת מדרגה. לפי מקורות אמריקאיים שעמם שוחחתי, במקום לשבש את הציוד במדינות הרכישה או המעבר, הוחלט לנסות לפגוע בציוד באיראן עצמה. במשך כמה שנים נוהלה פעולה שקטה וחשאית שגרמה לנזק לציוד מסוגים שונים. רק ב־2010, באיחור של כמה שנים, התוודע העולם לשמות של וירוסים וחיידקי מחשב כמו "סטוקסנט" ו"פליים". מומחים לאבטחת מחשבים חשפו כי וירוסים אלה הוחדרו למחשבים שהיו קשורים לתוכנית הגרעין.


דגן. שיפר את יכולותיו המבצעיות של המוסד | צילום: פליקר צה"ל, מתוך ויקיפדיה

לפי דיווחים זרים, סוכנים של המוסד החדירו את "סטוקסנט" למחשבים ששולטים על קופסאות בקרה של הסרכזות (צנטריפוגות) באתר להעשרת אורניום בנתנז. לפחות כשליש מהסרכזות נפגעו. לקח למומחים איראנים זמן רב לגלות את מקור התקלה. הם עשו זאת בעזרת מומחים זרים ממעבדות קספרסקי ברוסיה. המעבדות והחברה קרויות על שמו של העומד בראשו, יוג'ין קספרסקי, בעברו איש הביון הסובייטי. אפשר להניח שקספרסקי ואנשיו היו ונותרו, בדרך זו או אחרת, קשורים למודיעין הרוסי. פעולות אלה העלו לסדר היום הבינלאומי את התופעה של ארגוני ביון רבי־עוצמה של מדינות מתקדמות שמפעילים "לוחמת סייבר" לשם השגת מידע ולשם פגיעה בתשתיות קריטיות של יריבים ושל אויבים.

בתקשורת האמריקאית יוחסה החדרת הווירוסים השונים למבצע מודיעין משותף לקהילות המודיעין של ישראל וארה"ב, אולם לפי פרסומים זרים הרעיון להחדרת הווירוסים היה למעשה של המוסד, שיזם, פיתח והפעיל אותו. קהילת המודיעין של ארה"ב הצטרפה למבצע מאוחר יותר, בסביבות שנת 2006, וזכתה גם לקרדיט. זה קרה רק לאחר שנענה הנשיא ג'ורג' בוש לבקשת ראש הממשלה אהוד אולמרט וראש המוסד דגן והורה על הגברת שיתוף הפעולה המודיעיני בין שתי המדינות, שזכה לשם הצופן "משחקים אולימפיים" – שם אקראי שניתן על ידי מחשב. שיתוף הפעולה הואץ והורחב ב־2008 לאחר שנכנס אובמה לבית הלבן.

במסגרת שיתוף הפעולה, התיאום וההבנות החשאיות, עדכנה ישראל את האמריקאים שבמקביל לפעולות בשלושת הממדים שצוינו לעיל, אין בכוונתה לוותר על האופציה הצבאית. אך השימוש בה, אם בכלל, יהיה של המוצא האחרון, רק אם שאר האמצעים לא יצליחו לשכנע את איראן לחדול ממאמציה להרכיב פצצה.

משחק האיומים

האסטרטגיה הכוללת הזאת החלה להשתנות כשנבחר נתניהו ב־2009 לראשות הממשלה במקום אולמרט והותיר את אהוד ברק במשרד הביטחון. השניים החלו, באופן בוטה ובפומבי, לאיים על איראן וליצור את הרושם כי תקיפה צבאית היא לא רק אופציה "על השולחן", אלא עומדת ממש לצאת לדרך. וכך, בהנהגתם ירדה ישראל מהמדרון האחורי וטיפסה חשופה אל ראש ההר.

כדי להעניק תוקף משכנע לאיומים ולרצינות כוונותיהם, הקציבו ברק ונתניהו כ־11 מיליארד שקל לצה"ל ולקהילת המודיעין לשיפור נוסף ביכולות הצבאיות של ישראל. חלק ניכר מהכסף הוקצב לחיל האוויר, למוסד ולאמ"ן, שהחלו לבצע שורה של בדיקות, אימונים וצעדים מקדימים.

כך לדוגמה, טייסי חיל האוויר טסו באימונים לטווחים ארוכים של כ־3,000 ק"מ, המרחק הנדרש להגיע לאיראן ובחזרה, ובוצעו אימונים שונים שהיו יכולים לכלול הפצצת מטרות ותדלוק אווירי. מידע על אימונים אלה, כולל צילומים, הודלפו לתקשורת הבינלאומית כדי להעניק אמינות לאיומים ולאותת לאיראן, לעולם, ובמיוחד לארה"ב, שנתניהו־ברק מתכוונים למה שהם אומרים.

בתחילה נראה היה שהתפנית באסטרטגיה עובדת. הקהילה הבינלאומית הטילה עיצומים נוספים על איראן, שדירדרו עוד יותר את כלכלתה. ממשל אובמה, שעדיין האמין שהאיומים שנשמעים מישראל הם חלק מלוחמה פסיכולוגית ללחוץ על איראן להתפשר ולצמצם את תוכניתה, המשיך לשתף פעולה ולתאם עמדות עם ישראל. אך ככל שגברו האיומים החל הממשל לגלות סמני דאגה. פקידים אמריקאים בכירים, ובראשם ראש ה־CIA לאון פנטה, שהיה אחר כך גם שר ההגנה, טרחו מעת לעת להתקשר לעמיתיהם בישראל ולוודא שהפגנת השרירים היא עדיין חלק מהמשחק ולא תוכנית פעולה.


נתניהו. שם סוף להתנהלות השקטה | צילום: מרק ישראל סלם

החשש האמריקאי הפך לדאגה של ממש ברגע שבכירים בקהילת המודיעין של ישראל החלו לבקר, תחילה בחדרי חדרים ואחר כך בפומבי, את מהלכי נתניהו־ברק. בראש המתנגדים עמד ראש המוסד דגן. הוא לא היה בעיקרון נגד תקיפה צבאית; מי כמוהו יודע שלעתים אין מנוס ויש להשתמש בכוח – הוא עשה זאת לא מעט פעמים בקריירה הצבאית והמודיעינית שלו – אך סבר שתקיפה צריכה להתבצע רק כאמצעי של המוצא האחרון, כש"החרב מונחת על הצוואר". דגן מצא תמיכה בראש השב"כ יובל דיסקין (אף שארגונו לא ממש רלוונטי לנושא). הרמטכ"ל גבי אשכנזי נהנה מהתקציבים שהוזרמו לצה"ל, אך כשהתחוור לו שבמקרה של החלטה מלוא האחריות היא עליו, הוא חבר לדגן בהתנגדותו למימוש האופציה הצבאית.

בדיונים שהתנהלו מאחורי הקלעים היו כמה רגעים דרמטיים. אחד מהם היה כשחזר ברק מפגישה בוושינגטון עם פאנטה ודיווח כי הוא אינו מתנגד לתקיפה. הדיווח של ברק עמד בסתירה להערכות קודמות שמסרו בכירים ישראלים אחרים שנפגשו עם פאנטה ועם מקביליהם, והתרשמו כי ממשל אובמה מתנגד בתוקף למהלך צבאי ישראלי. כשנודע הדבר לפאנטה הוא זעם ומיהר לשלוח לישראל שליח מיוחד שהציג תרשומת של השיחה, וממנה עלה בבירור כי הוא והממשל דבקים בהתנגדותם למהלך צבאי ישראלי. ברק ונתניהו הסבירו כי מדובר באי הבנה.

אירוע דרמטי אף יותר היה באחד הדיונים של הצמרת המדינית והביטחונית, שבו דיברו ברק ונתניהו במושגים של "לדרוך את המערכת", קרי לנקוט שורה של צעדים מקדימים כמו גיוס מילואים ופעולות מודיעין, שעלולים היו להיקלט אצל האיראנים, לגרום להם להבין שישראל מתכוננת לתקוף ולהחליט על מכת מנע.

היה ברור כי אם ישראל תתקוף, תגיב איראן במלוא העוצמה שעומדת לרשותה. היא תשגר את מאות טילי השיהאב המדויקים שלה, שהיו מכוונים נגד יעדים אסטרטגיים צבאיים ואזרחיים בישראל, ותפעיל את חיזבאללה על מלוא ארסנל הטילים והרקטות של הארגון, שמגיע כעת ל־100 אלף. מן הסתם גם חמאס, שהיה אז בן־ברית של איראן, היה מופעל לנקמה נגד ישראל.

אכן, יכול להיות שנתניהו וברק המתוחכם הטעו אפילו את דגן ואשכנזי באשר לכוונות האמת שלהם, והפילו אותם בפח הלוחמה הפסיכולוגית. לפי גרסה זו, שגם אם היא נכונה ספק אם אי פעם יהיה ניתן לאוששה, ידעו ברק ונתניהו שלדגן ואשכנזי יש אמינות גבוהה מאוד אצל הממשל האמריקאי ודעתם נחשבת ונשמעת. ולכן הם החליטו לטעת בהם את הרושם שהפעולה היא בלתי נמנעת, ביודעם שהשניים יביעו התנגדות – והתנגדותם תחזק את הרושם שראש הממשלה ושר הביטחון אינם מבלפים. אם אכן כך היו פני הדברים, הרי אין ספק שמהלך של נתניהו וברק יכול להירשם כאחד ממבצעי ההונאה המתוחכמים בהיסטוריה.

מה עוד שהתנגדות דגן ואשכנזי יכולה גם לשמש לנתניהו ולברק אליבי מדוע לא הורו על תקיפה. מבחינת נתניהו וברק זה היה לכאורה מצב של WIN-WIN. הם גם איימו בפעולה צבאית, גם יצרו את הרושם שהם נחושים, וגם יכולים לתלות את האשמה של חוסר המעש בהתנגדות של דגן ואשכנזי.

כך או כך, ממשל אובמה, שהתקשה להבין למה באמת מתכוונים נתניהו וברק, החליט לא לקחת סיכון. הם החליטו שיש לעשות מאמץ עילאי למנוע מלחמה במזרח התיכון, ותוך ניצול המצוקה הכלכלית של איראן – לנסות ולהידבר עמה. וכך היה. זה החל בשיחות חשאיות בקיץ 2013 (שעל פי פרסומים זרים המודיעין הישראלי ידע עליהן בדיעבד) בעומאן בין נציגים אמריקאים לאיראנים, נמשך בחתימה בנובמבר 2013 על הסכם הביניים לצמצום תוכנית הגרעין והסתיים בהסכם הקבע שנחתם בווינה ביוני 2015.

הברירה הבינארית

הממשל ביסס את גישתו על ההנחה שלפיה עומדות שתי חלופות – מהלומה צבאית או הסכם. הוא בחר להתעלם מחלופה שלישית נוספת שהוכיחה את עצמה די טוב: המשך הפעולה החשאית והעיצומים תוך כדי מו"מ. גישה זו, שנבעה מחשש אמריקאי מפני חרחור המלחמה של נתניהו, הובילה לבסוף למו"מ נחפז ולהסכם פגום.

נכון, ההסכם החזיר את איראן, שהייתה כבר מדינת סף גרעינית, מקרבה של חודשיים־שלושה מיכולת להרכיב לפצצה למרחק של שנה; הוא צמצם את מאגר הסרכזות המורכבות והפועלות באיראן בשני־שלישים, לכ־6,000; הוא דילל לחלוטין את מלאי האורניום המועשר של איראן מכ־10 טונות ל־300 ק"ג; הוא גם מפרק את כור המים הכבדים באראק כך שלא יוכל לייצר פלוטוניום כחומר בקיע לפצצה; ויש בו סעיפים נוספים שפוגעים ביכולת הגרעינית של איראן, וכל זה לעשר־15 שנים.

ההסכם לקוי משום שהוא מתייחס לאיראן כאל מדינה נורמטיבית ויוצא מנקודת הנחה שהיא תכבד את ההסכם במקום להתייחס אליה כאל מדינה שבמשך יותר משני עשורים משטה, מרמה ונוקטת בתכסיסי הונאה והשהיה בכל הקשור לתוכנית הגרעין שלה.

ההסכם בעייתי גם בגלל שחסרים בו סעיפים שמדברים על אמצעי ענישה במקרה של הפרה. בכל חוזה מסחרי מופיעים סעיפים המפרטים אילו קנסות ועונשים יוטלו על מי שיפר אותו. בהסכם עם איראן אין כאלה.

אך מעל לכל, חולשתו של ההסכם היא בסעיפים הנוגעים לפיקוח. המשימה הזאת מוטלת על הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שממשיכה להתנצח עם איראן כיצד יתבצע הפיקוח, ושלא ממש הצליחה בעבר במשימותיה ברפובליקה האיראנית, בלשון המעטה.

כבר עתה יש חשש משני "חורים" גדולים שנפערים במשטר הפיקוח והאימות. איראן מתעקשת שאנשיה (בפיקוח סבא"א) הם שייטלו את הדגימות מאתרים צבאיים שיתעורר חשד שמתנהלת בהם פעולה לפיתוח נשק גרעיני, או כזו שאינה עולה בקנה אחד עם ההסכם. הבעיה השנייה היא שההסכם מעניק לאיראן זמן של עד 24 ימים, ובמקרים חריגים עד חודשיים, להיענות לבקשות סבא"א לבצע פיקוח באתרים מסוימים.


אובמה. לקח ברצינות את איומי נתניהו וברק | צילום: הבית הלבן, ויקיפדיה

איראן היא מדינת ענק המשתרעת על שטח הגדול פי 80 משטחה של ישראל. יש בה טופוגרפיה מגוונת – הרים, עמקים, מדבר – המאפשרים לה לבנות מאות מנהרות חפורות במעמקי האדמה. מנהרות אלה משמשות לאחסון ולהסתרה של טילים וכנראה גם של ציוד ושל פעילות גרעינית. סעיפי הפיקוח בהסכם מקלים על איראן, ואם תרצה בכך, יש להניח כי בבוא היום היא תנסה להפעיל שוב תוכנית חשאית למטרות צבאיות, כפי שעשתה בעבר.

אחת התוצאות הבעייתיות של ההסכם היא גם שעם הסרת העיצומים יהיה אפשר למכור לאיראן ציוד צבאי חדיש. כבר עתה ברור שרוסיה מתכוונת למכור למשטר כוהני הדת בטהרן מערכות הגנה אוויריות מתקדמות מדגם S300. פריסתן באיראן תקשה עוד יותר על מימוש האופציה הצבאית, לא רק של ישראל אלא גם של ארה"ב – אם זו עדיין בכלל קיימת. יהיה זה רק עוד אחת מאותן אירוניות היסטוריות. במשך יותר מעשור נאבק נתניהו נגד עסקת ה־S300, וכעת, בשל מדיניותו, הוא עלול להיות האיש שפתח את השער לביצועה.

נתניהו היה צריך לנקוט את הגישה של קודמיו ולא לצאת למסע צלב משיחי, שכלל עימות והתכתשות מיותרים עם הממשל והרעת היחסים בין הממשלות. אם היה עושה זאת אפשר שהיה מצליח להשפיע על המו"מ יותר ולהכניס סעיפים חשובים להסכם. אך ראש הממשלה העדיף לחרוש בתלם משלו והרע את מצבה של ישראל.

עדיין אין זה מאוחר לנסות לתקן את המצב הקשה. ההערכה של גורמי מודיעין בישראל ובמערב היא שאיראן לא תנסה לפרוץ לפצצה בשנים הקרובות. קודם כל, היא תרצה ליהנות מקרן השפע של הסרת העיצומים ולהתמקד בשיקום כלכלתה, כדי שאזרחיה או לפחות חלקם ייהנו מפירות ההסכם. אך ברור שבמוקדם או במאוחר תחדש הרפובליקה האסלאמית, גם אם המתונים יחסית יישארו בשלטון, את תוכניות הגרעין שלה.

לכן על נתניהו לחדול ממאמציו הנמשכים לטרפד את ההסכם בקונגרס, משום שאין לכך סיכויים. שהרי אובמה כבר הודיע שגם אם לא יאשר הקונגרס את ההסכם הוא יטיל וטו על ההחלטה. על נתניהו לנסות כעת לבנות מחדש את הגשרים ששרף עם הממשל, כדי להגיע להבנות שקטות שיגדירו במפורש מה ייחשב להפרה של ההסכם מצד איראן, מה תעשה ארה"ב במקרה כזה? כיצד תפעל להחזיר שוב את העיצומים? ובתרחיש הגרוע ביותר – האם בכל זאת תפעיל את האופציה הצבאית, אם תנסה איראן להרכיב נשק גרעיני?

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן