הבלוף הגרמני נחשף: מה באמת צריך גוש האירו כדי להתאושש?

האם אירופה צפויה למוטט את הצמיחה העולמית כולה? השאלה הזו שלטה בכל השיחות שהתנהלו השבוע בשווקים הפיננסיים והייתה לנקודת המשען בויכוח המתוקשר בין שר האוצר האמריקאי לשעבר, לארי סאמרס ושר האוצר הגרמני, וולפגנג שויבלה, בפגישת קרן המטבע הבינלאומית שהתקיימה בשבוע שעבר.

שויבלה חזר שוב ושוב על קריאתה של גרמניה למשמעת תקציבית נרחבת יותר ורפורמות מבניות ממוקדות יותר בקרב חברות גוש האירו, בעוד שסמארס התנגד בבוטות לדבריו ואמר כי "דרישה להתחזקות והימנעות מדפלציה מאפשרות עריכת רפורמות מבניות בקלות יותר". ההיסטוריה מוכיחה כי סאמרס יוצא מהוויכוח הנוכחי כשידו על העליונה בעוד דעותיו של שויבלה עשויות להיראו מנקודת מבט זו אפילו מטופשות.

ראשית, חשוב לזכור כי ניסיון הצמיחה הגרמני באמצעות מרשם הצנע נבדק ולא צלח. במאמץ להרגיע את ציבור הבוחרים בגרמניה, אמנת מאסטריכט (המסמך המכונן של האיחוד האירופי משנת 1992) התוותה 'קריטריונים להתלכדות' מחמירים במטרה לעלות לגדולה את גוש האירו – כלומר, הקריטריונים קראו לחברות הפוטנציאליות בגוש האירו לקצץ גירעונות ולהימנע מפיחות במטבע. ניסיונן של צרפת ואיטליה בתקופה זו ממחיש את הלך הרוחות.

בתחילת 1993, בפני שתי המדינות עמדה המשימה לקצץ במהירות את הגירעון אשר היה כפול ממה שהותר באמנה. הן הקפיאו את הוצאות הממשלה, אך מהלך זה לבדו לא הספיק על מנת לסגור את הפער. הן האמינו שיוכלו להדביק את תנאי האמנה על ידי שיפור תנאי הסחר בשווקים – והן צדקו. החשבון השוטף באיטליה עבר מגירעון של 2% מהתמ"ג ב-1991 לעודף של 2.8% ב-1997, ואילו צרפת החליפה גירעון של 0.5% בעודף של 2.5%.

שר האוצר הגרמני, שיובלה ושר האוצר האמריקאי לשעבר, סאמרס | צילום: רויטרס

איטליה וצרפת עשו זאת באמצעות הפחתת הביקוש המקומי מתוך מאמץ להפוך את מוצריהם לזולים יותר בחו"ל. בשילוב עם ההקפאה בהוצאות הממשלה, הובילו המהלכים הללו לצמיחה אנמית. בין 1993 ו-1997 צמיחת התמ"ג השנתית של צרפת נחתכה בחצי ל-1.4% בלבד, בהשוואה ל-2.8% בתקופת חמשת השנים שלפני. בנוסף, צרפת התקרבה בצעדי ענק אל עבר איום הדפלציה, כאשר צמיחת המחיר התכווצה לפחות מ-0.5% ב-1999. 

דינמיקה הדומה באופן מאיים לזו שתוארה הנ"ל מתרחשת כיום, בזמן שחברות בגוש האירו מנסות לייצא את דרכן אל עבר האיזון התקציבי. איטליה עברה מגירעון של 3.5% ב-2010 לעודף של 1% ב-2013. זוהי תוצאתו של המהלך האיטלקי לנסות ולערער או לחילופין להתחרות בגורילת הייצוא האירופאית, גרמניה, בתמחור יחסי. התוצאה היא אזור מטבע ללא צמיחה הנמצא שוב על סף התהום של הדפלציה. לעומת התקופה המקבילה בשנים 2010-2013 התמ"ג האיטלקי התכווץ ביותר מ-0.5% בשנה והמחירים לצרכן נמצאים כעת בירידה.

המציאות החשובה השנייה ששויבלה מסרב לתפוס היא ההון הפוליטי וההמשכיות הניהולית הנחוצה על מנת לשתול את השינויים המבניים הנחוצים להם. הרפורמות הדרושות באירופה הן בקנה מידה עצום – למשל, כמעט חמישית מהכלכלה האיטלקית מיוצגת על ידי השוק השחור, ואילו בצרפת, הופעתם של ה'פיטורים הכלכליים', פיטור עובד על מנת להגדיל רווח ולא בכדי לקצץ בהפסדים, הפכו לדבר שבשגרה. אך הדרישה הציבורית של גרמניה להידוק החגורה רק מגבירה את ההתססה כנגד הממשל ומבלי לשים לב חותרת תחת האפשרות ליישום הרפורמה לה הם משוועים.

מאמציהן של איטליה וצרפת לעמוד באמנת מאסטריכט הם שוב תיאוריים בלבד. שניים מהתומכים הנלהבים ביותר של תכנית האינטגרציה היו הנשיא הצרפתי דאז, פרנסואה מיטראן וראש ממשלת איטליה, רומנו פרודי – שניהם סבלו מבחינה פוליטית. פרודי הודח ב-1998 כאשר חברי השמאל בקואליציה שלו הסירו תמיכתם מתוך התנגדות לקיצוצים הרבים שנקט בכדי להתאים את איטליה לגוש האירו. מיטראן בחר שלא להתמודד שוב על הנשיאות ב-1995, לאחר שאיבד את התמיכה הציבורית ולא יכל עוד להדוף את מתמוד האופוזיציה.

הרמת הכוסית לאחר החתימה על אמנת מאסטריכט ב-1992 | צילום: רויטרס

לאחרונה, המאמצים לפייס את גרמניה בעזרת תיקונים תקציביים מהירים הובילו להדחתו של ראש ממשלת איטליה, מריו מונטי והותירו את נשיא צרפת, פרנסואה הולנד עם פופולריות נמוכה בקרב ציבור הבוחרים. ניסיונותיו של הולנד – לשמור על הבסיס הסוצילאיסטי שלו מעריקה על ידי הימנעות מקיצוצים ובמקביל להרגיע את גרמניה עם העלאות מיסים – הוכיחו עצמם כרעילים והפשיטו אותו מההון הפוליטי הנחוץ על מנת ליישם רפורמה עמידה.

שר האוצר הגרמני יטיב עם אירופה אם יפסיק לנזוף בפומבי במנהיגי מדינות הגוש על ההתנהלות הפיסיקלית הקלוקלת שלהם ובמקום זאת יתחיל לפתח יחסי אמון עמם מאחורי הקלעים. פעולה כזו תשמר את ההון הפוליטי של סוכני השינוי הפוטנציאליים ותאפשר להם אריכות ימים החיונית על מנת לערוך רפורמה משמעותית.

בנוסף התנהלות נכונה זו תמנע שיחה פומבית נרחבת על הבלוף הגרמני. אחרי הכל, גרמניה כמעט ולא יכולה לעשות דבר בנוגע למשמעתם של עמיתיה המתריסים. המנגנון המעניש של גוש האירו כבר הוכיח את היותו חסר שיניים וגרמניה מודעת לכך לאחר שהארגון נמנע מאכיפה בנושא ב-2002 וב-2003.

המשך הצבת האולטימטום להנהיג מדיניות צנע לא יניא את הפוליטיקאים המכהנים על הכלכלות המדרדרות אלא רק יגבש יותר ויותר את התפיסה כי המנהל הגרמני איבד את השליטה בבית המשוגעים שהוא מנהל. זוהי האמת לה יחשפו השווקים הפיננסים האירופאיים, אם גרמניה לא תתחיל ללמוד מטעויות העבר שלה.