Search
Close this search box.
Forbes Israel Logo

הגלולה המרה: ללא תפנית דרמטית, מכירת טבע כבר לא תהיה מילה גסה

עולם העסקים הוא אכזרי, ואת זה היטיב לגלות השבוע מנכ"ל טבע המודח, ג'רמי לוין. ב־2 בינואר 2012 כינסה טבע מסיבת עיתונאים דחופה בהילטון לבשר רשמית על מינויו של לוין כמנכ"ל במקום שלמה ינאי שנאלץ לפרוש.

ההתייחסות ללוין לוותה בחשדנות, שכן מדובר במנכ"ל אמריקאי המצטרף לאמריקאי אחר –
פיליפ פרוסט, יו"ר הדירקטוריון. בחלל האוויר ריחף החשש מאובדן הזהות הישראלית של
החברה, שאותה היטיב לשמר המנכ"ל המיתולוגי אלי הורביץ. בדירקטוריון התנהלו מאחורי הקלעים מאבקים על זהות המנכ"ל, עד שהפור נפל ולוין נבחר. "אל תדאג. אנחנו נשמור על המורשת של אבא ונשמור שטבע תמשיך להיות ישראלית", הבטיח הורביץ הבן. הוא צדק חלקית.

לוין דווקא הפך לישראלי והתחבר מהר לביצה המקומית, אבל הורביץ הפך ל"אמריקאי".
הישראליות הייתה בסופו של דבר בעוכריו של לוין, והדירקטוריון שיגר אותו הביתה. לוין,
לטעמו של הדירקטוריון, לא גילה נחרצות ביישום תוכנית ההתייעלות. בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה לאחר הפרסומים על פיטורי 800 עובדים, נפגש לוין עם מזכ"ל ההסתדרות, עופר עיני. שפת הגוף של לוין השתקפה בתמונה של לחיצת היד עם עיני
שהזכירה את שפת הגוף של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, כשלחץ את ידו של יאסר ערפאת על מדשאת הבית הלבן.

בטבע לא אהבו את הפגישה. הם גם הסתייגו מהשיחות שניהל לוין עם שר האוצר יאיר לפיד
על האפשרות לפשרה מסוימת בנושא תשלומי המס בגין "הרווחים הכלואים". מבחינתם, הפר לוין את האיזון ושכח את בעלי המניות. הדירקטוריון שידר לחץ, ואולי בצדק מבחינתו.
טבע חויבה בקנס של 1.6 מיליארד דולר בגין  הפרת פטנט של חברת פייזר בתרופת הפרוטוניקס לטיפול בצרבת. נכון שכמחצית מהכסף ישלמו חברות הביטוח, אבל עדיין מדובר בהרבה כסף. אפילו לטבע.

הפך לישראלי. לוין | צילום: רויטרס

הוצאות המימון של החברה בגין סדרת רכישות מאסיבית של חברות בהיקף של כעשרה מיליארד דולר, שנעשו מ־2008 בתקופת ינאי, הלכו ותפחו. הבעיה המרכזית הייתה קיצור מועד פקיעת הבלעדיות של תרופת הקופקסון לטיפול בטרשת נפוצה. קיצור לוח הזמנים בשנה ושלושה חודשים למאי 2014 הפך את הדירקטוריון להיסטרי. תוכנית ההתייעלות אמורה הייתה לחסוך 1.5 מיליארד דולר, ואת זה לא סיפק לוין בלוח הזמנים שהדירקטוריון ציפה ממנו.

קשה לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכניסתה של טבע לקשיים העסקיים. כפי שעיוור הממשש פיל יכול לדווח רק על החלק הקטן שבו נגע במגה־חיה, כך קשה להבין מדוע בדיוק נושאת מטוסים כמו טבע מתחילה להתנדנד. למרות זאת, דומה שאין מחלוקת שבאופן
אירוני דווקא תרופת הקופקסון, שייצרה בשנים האחרונות רווחים בעשרות מיליארדי דולרים,
היא שהייתה בעוכריה. התרופה פותחה במכון ויצמן על ידי צוות בראשות פרופ' רות ארנון.
הזכות להמשך פיתוחה ושיווקה נרכשה על ידי אלי הורביץ תמורת 50 אלף דולר. על פי נתוני
הרבעון השני של 2013, הרווח הגולמי בגין התרופה היה 955 מיליון דולר, שליש מהרווח
הגולמי הכולל.

מרבית רווחי טבע בשנים האחרונות (כ־%60) מוסברים בתרופת קסם זאת. כל זה נאמר אף על פי שטבע נתפסת כחברה גנרית, "המתעלקת" על תרופות שתוקפן פג. הקופקסון עשתה אומנם טוב לענקית התרופות הישראלית בטווח הקצר, אבל רע בטווח הארוך.

תופעות הלוואי הכלכליות של הקופקסון מזכירות מאוד תופעות שליוו את "המחלה
ההולנדית", שפקדו את הולנד בעקבות תגליות הגז בסוף שנות ה־50. ההכנסות ממט"ח החלישו את המטבע ההולנדי, פגעו בתעשייה ובכושר התחרות שלה. ההולנדים "נרדמו בשמירה" בעצם עד סוף שנות ה־70 והתעוררו לגלות פגיעה בתעשייה, במקומות התעסוקה ובמחקר ובפיתוח.

תסמונות דומות חוותה טבע בעשור האחרון. הקופקסון עודדה את הנהלת החברה והדירקטוריון להגדיל סיכונים. הדבר ניכר ברכישות המאסיביות שבוצעו בגיבוי הדירקטוריון בשנים ששלמה ינאי ניהל אותה. הדבר ניכר בנכונות להסתכן ולהשתמש בתרופות אתיות (שתוקפן עדיין לא פג) כתרופות גנריות. זה גם ניכר בבזבוז המשאבים ובחוסר היעילות בפעילות השוטפת. 

כשנכנס לוין לניהול טבע, הוא שינה כיוון. הוא התנהל בזהירות, הצליח לאתר שוקי יעד חדשים, ושם את הדגש על פיתוח מקורות הכנסה נוספים כתחליף לאובדן הבלעדיות בקרב על תרופת הפלא. אבל הדירקטוריון שידר לחץ ולא היה מוכן להעניק ללוין את מרחב המחיה הדרוש. העובדה שלוין נדרש לארוז את מיטלטליו מהרגע להרגע וללא חפיפה, מעידה על הלחץ הרב. ניתן היה למזער נזקים ולדחות את הודעת הפרישה למועד פרסום הדוחות אתמול.

פרט למקרה הזזת שלמה נחמה מבנק הפועלים על ידי שרי אריסון, מהלך אלים כמו זה שהיה השבוע בטבע אינו מאפיין שום חברה ציבורית "נורמלית". בוודאי שלא אמור היה להתרחש ב"מניית העם", ששווי השוק שלה התקרב בשיאה לכ־200 מיליארד שקל – מחצית מתקציב מדינת ישראל ל־2014.

פיליפ פרוסט, שמאות מיליוני דולרים מהונו מושקעים בטבע, עובד למען האינטרסים של בעלי
המניות לטווח הקצר. לדירקטוריון אצה הדרך ועדת האיתור מחפשת כעת לא מנכ"ל חדש, אלא קוסם. רב מג שיצליח לספק בו זמנית את דרישות הדירקטוריון, בעלי המניות, העובדים והסביבה העסקית.

בתחילת 2012, עם פרסום הדוחות הרבעוניים, הצליח פרוסט בתרגיל מנהיגות לכפות את כהונתו כיו"ר עד אמצע 2015. ללא תפנית עסקית דרמטית קשה להניח שהוא יחזיק מעמד לאורך זמן, ונראה שהוא הבא בתור אחרי המנכ"ל. עם זאת בהחלט ייתכן שעד אז תימכר טבע לגורם אחר. בשיחת הוועידה שלשום הוא הכחיש זאת. אנחנו מאמינים להכחשה בדיוק כפי שהאמנו להכחשה שלוין אינו מתפטר.

 

ביזיון לאומי

מהלך שערורייתי כזה לבחירת דירקטוריון – והכוונה לבחירת דירקטוריון בנק לאומי – מזמן
לא נראה במקומותינו. מאיפה נתחיל? מזה שמבקר המדינה פנה פעמיים לבנק ישראל בבקשה לעצור את ההליך, אך לא נענה? מזה שמועמדים סופר איכותיים מצאו את עצמם בחוץ, בעוד "משפטנים", "רואי חשבון" וסתם "מקורבים" הושחלו פנימה? הסיפור הזה גובל בביזיון.

שלושה מועמדים איכותיים מצאו את עצמם בסוף המרוץ מחוץ לדירקטוריון. כל מועמד
והסיפור שלו. שלמה זוהר, עד לפני שלוש שנים יו"ר בנק דיסקונט, הגיש מועמדות אבל אפילו לא זומן לראיון. אתם מבינים? זוהר, שהוא בעל ניסיון עשיר בבנקאות מכל דירקטור בבנק, לא נספר על ידי "ועדת פרוקצ'יה". ולא שיש לו איזה שלד או ניגוד אינטרסים להסתיר.

צילום: רויטרס

נמשיך באבי בזורה. עד לפני שנתיים שימש בזורה כמנכ"ל בנק ירושלים וקודם לכן כבכיר
במערך הקמעונאות בבנק הפועלים. בזורה הגיע לשלב הגמר בהתמודדות על משבצת הדירקטור החיצוני מול המשפטנית פרופ' גבי שלו, לשעבר שגרירת ישראל באו"ם.
עם כל הכבוד לשלו (המקיימת קשרי חברות קרובים עם מנכ"לית הבנק לשעבר, גליה מאור),
אין להשוות את ניסיונה הבנקאי לזה של בזורה. האחרון רואיין מטעם נכסים מ.י. על ידי החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, ומיכל ששינסקי (הבת של). בעקבות ההופעה המרשימה תמך האוצר בבחירתו.

בזורה נמצא גם ראוי על ידי אוצר התיישבות היהודים המחזיקה בכ־%5 ממניות הבנק. בחברת הייעוץ אנטרופי, הממליצה לגופים המוסדיים כיצד להצביע, הוא דורג במקום הראשון הרבה לפני פרופ' שלו. ובכל זאת כיצד דווקא הפרופ' למשפטים בפנים ובזורה בחוץ? מדוע בחרו הפעם הגופים המוסדיים להתעלם מהייעוץ של אנטרופי?

על פי ההערכות, משום שמישהו הבין שבבנק לאומי הולכים על בטוח ומעדיפים אותה על פני בזורה האניגמטי. "קומבינה" של הגופים המוסדיים המחוברים ללאומי, הכוללים את קבוצת מגדל שבבעלות שלמה אליהו וקבוצת הראל שבבעלות יאיר המבורגר, אפשרה זאת. בניגוד להיגיון העסקי הם הצביעו בעד שלו ונגד בזורה, שאפילו לא טרחו לזמנו לשיחה. מי שהכריעו את הכף היו קבוצת עזריאלי, השותפים של הבנק בלאומי קארד, ואלרוב שבבעלות אלפרד אקירוב, הקשור עסקית לבנק.

מלאומי נמסר בתגובה כי לבנק לא הייתה שום מעורבות בהליך בחירת הדירקטורים, והוא בוצע על ידי הגופים החיצוניים בלבד.

בסיפור של אתי לנגרמן האבסורד זועק ממש לשמיים. לנגרמן, לשעבר מנכ"לית בבנק דיסקונט למשכנתאות, כבר נבחרה כדירקטור באסיפה הכללית של בעלי המניות. אלא שרגע לפני כניסתה צצה משום מקום הטענה שאחותה עובדת בלאומי ולכן היא מנועה מלשמש בתפקיד. אתם מבינים מה קרה פה? לנגרמן הצהירה מראש שאחותה עובדת בלאומי שוקי הון ואפילו סיפרה שגברת לנגרמן האם היא גמלאית של הבנק. המידע הועבר לוועדת פרוקצ'יה ולידיעת המפקח על הבנקים, אבל בשלב זה לא הועלתה שום טענה נגדה.

רק לאחר שבניגוד לצפוי נבחרה באסיפה הכללית, מישהו הציף את המידע "הסודי" והמפליל לכאורה – ולכן היא נפסלה על ידי בנק ישראל. המפקח על הבנקים, דודו זקן, היה חייב למחול
על כבודו ולנצל את סמכותו לאשר את המינוי. אולם זקן העדיף לתת סטירת לחי להצבעה באסיפה הכללית ולהליך הבחירה כולו. ומי נבחר במקום לנגרמן? משה דברת שכבר כיהן בדירקטוריון הבנק. נכון שדברת היה השני ברשימה אחרי לנגרמן, אבל מי אמר שבחירתו נעשתה על פי התקנון? אולי בעלי המניות מעדיפים מישהו אחר במקום דברת? אם עוסקים בניגודי אינטרסים, נזכיר שדברת שותף עם בנק דיסקונט בחברת בית מניב העוסקת ב"משכנתא הפוכה". רציתם ניגודי אינטרסים? קיבלתם אותם בגדול.

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.

דילוג לתוכן