הדברים שיאיר לפיד לא אמר למעמד הביניים על התקציב

כבר ניתחו כל פסיק מהצעת התקציב של משרד האוצר, שפוגעת בכל שכבות הציבור, וגם ב"אדם העובד", ואפילו הביאו ציטוטים בהם אמר לפיד את ההפך הגמור ממה שעשה בסופו של דבר כשר האוצר. כבר הגיבו, צעקו, התלהמו. ובכל זאת, שווה להתייחס גם לדרך, לא רק למספרים.

כי התקציב לא רע בגלל המספרים. בתוך שלל הגזירות, מסתתרים גם קריטריונים חשובים למיצוי כושר ההשתכרות כהנחה לארנונה או לסבסוד צהרוני ילדים, או צעד דרמטי של הכנסת לימודי ליבה למגזר החרדי כתנאי לקבלת תקציבים.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

אבל מעבר למספרים, לגזירות ולקיצוצים – יש כאן עניין אחר. דווקא יכולת הניסוח המושלמת של שר האוצר וכותב הטורים לשעבר, דווקא הסיסמאות שנגעו בקלות במקום הכי פנימי, כל היכולות שהביאו אותו לכס שר האוצר בלי תואר אקדמי ובלי ניסיון ביצועי – הם אלה שפוגעים בו עכשיו. הציפיות האדירות שיצר בציבור הן אלו שגורמות לאכזבה הגדולה.

התקציב כן רע במובן עמוק יותר שאי שאפשר להסביר רק במספרים. הוא רע כי במכלול שלו הוא פוגע בדיוק באותו מקום שלפיד ידע לדבר אליו. מעבר למע"מ ולמס ההכנסה,  הוא מחסל את התקווה שהייתה מחוברת לסיסמאות של לפיד. תקווה שמאז ה-23 בינואר הולך איתה מעמד הביניים – הפעם זה יהיה אחרת, משהו חדש מתחיל.

צילום: מרק ישראל סלם

מעבר לשמונה עמודים ראשונים של הסברים על התקציב, עמודים מנוסחים יפה באותן יכולות תקשורתיות פנומנליות של לפיד, התקציב לא נושא בשורה אמיתית, לא שוטח את הכלים לשינוי מהותי של החברה הישראלית. אין בו אמירה, בטח שלא מהפכה, בה מעמד הביניים אמור היה לקפוץ לראש הפירמידה בסדרי העדיפויות.

הבעיה הגדולה היא שלפיד ממשיך להשתמש באותה רטוריקה כדי לרכך את גודל האכזבה. במקום לספק לציבור הסברים אמיתיים למהלכים שבהם נקט, במקום לשתף את הציבור, להגיד מה ניסה הפעם להכניס לתקציב ולא הצליח ולשטוח את תכנית היעדים העתידית, הוא בוחר שוב באותן סיסמאות – "ידענו שיהיה קשה" ו-"זה יהיה קצר וכואב אבל עוד שנתיים יהיה פה טוב יותר". קצת אבסורד שדווקא האיש שביטל את התקציב הדו שנתי (ובצדק) בטענה כי במדינה משוגעת כמו שלנו אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד שנתיים, מבטיח לנו, בפרק זמן זהה לחלוטין, עתיד טוב יותר.

לפיד מנצל את חוסר שליטתו של הציבור בפרטים הקטנים כדי לדבר בקווים הגדולים: יש אוברדראפט ענק וצריך לקצץ. אחרי התקציב האחרון הסיסמא הזו פשוט לא מספיקה, לא הוגנת ואפילו מזלזלת.

אם באמת אין מה לעשות וזו הדרך היחידה – מעמד הביניים היה סופג את זה, בתנאי שהיה רואה שהלוחות הטקטוניים מתחילים לזוז בכיוון אחר ומכוונים לקרקע חברתית אחרת בישראל. אם באמת בעוד שנתיים מאמין שר האוצר שיהיה כאן טוב יותר, הוא צריך לדלג מעל הסיסמאות. זה מצריך התחייבויות, יעדים, מטרות. "ידענו שיהיה קשה, אבל אני מתחייב…" היה עושה חצי הבדל.

אם רק היה מתייצב ואומר – אחי העבדים, בעוד שנתיים מס ההכנסה יירד בחזרה, והמע"מ יחזור לרמתו הקודמת, יעד המשכורות לדירה יהיה X והיעד לשכר חציוני בחברה שלנו יהיה Y, זה בטוח היה עושה חצי הבדל.

האדם העובד יסכים לשאת בנטל אם ההבטחה שאותה נשא לפיד לאורך כל הדרך תצמיח רגליים וידיים ולא תמשיך לשוטט באוויר. האיש שהבטיח להיות"'ש"ס של מעמד הביניים" לא יכול אחרי תקציב כזה רק לכתוב מילים יפות ולהגיד שעוד שנתיים יהיה פה טוב יותר, זה פשוט לא הוגן.