הדור החמישי של מטוסי הקרב הוא צעד גדול באבולוציה שלהם

מטוסי הקרב המתקדמים ביותר כיום מכונים מטוסי ה"דור חמישי", כינוי המציין שילוב של עיצוב חמקנות ואלקטרוניקה דיגיטלית מתקדמת, שילוב המונע במידה רבה איתור על ידי מכ"ם אויב. היו למעשה יותר מחמישה דורות של עיצוב כלי טיס טקטיים, אך כיום נהוג להתחיל את הספירה מהופעת מנועי הסילון במהלך מלחמת העולם השנייה. במאמר זה אנסה להסביר מדוע מטוסי קרב מהדור החמישי, כגון ה-F-22 Raptor של חיל האוויר האמריקני וה-F-35 Lightning II המשמש את כל שלוש זרועות הצבא, שונים מהותית מקודמיהם.

אך תחילה, קצת היסטוריה. מטוסי הקרב הסילוניים הראשונים נראו דומים מאוד למטוסי הקרב הנושנים המונעים במדחף שהיו בשימוש במלחמת העולם השנייה, כגון P-51 Mustang. הכנפיים שלהם נמתחו היישר אל מחוץ לגוף המטוס, ולמרות שהם היו מהירים יותר ממטוסים עם מנוע בוכנה, הם לא הצליחו לשבור את מחסום הקול (1,236 קמ"ש).

מטוסי הדור החמישי משלבים חמקנות ואלקטרוניקה דיגיטלית מתקדמת | תמונה: ויקיפדיה

אך הדור הראשון הזה התחיל לפנות את מקומו למטוסים מהירים יותר, עם הופעת ה-F-86 Sabre מבית נורת' אמריקן אוויאיישן, עם כנפיים מוטות לאחור להקטנת כוח הגרר, שהיה אולי מטוס הקרב הטוב ביותר בשימוש כוחות ארה"ב במלחמת קוריאה.ה-F-86 התפתח ל-F-100 Super Sabre, אשר עם מטוסי סילון נוספים מ"סדרת המאה", כגון ה-F-101 של מקדונל וה-F-104 של לוקהיד, גילם את הדור השני של עיצוב מטוסי קרב לאחר מלחמת העולם השנייה. למטוסי קרב מהדור השני היו שלושה מאפיינים עיקריים: מהירות על-קולית, מערכות מכ"ם מובנות במטוס לראייה מעבר לטווח הראייה של הטייס ונשיאת טילי אוויר-אוויר. לטילים מתבייתי חום ומונחי מכ"ם הייתה יכולת מוגבלת בלבד לפגוע בכלי טיס אחרים, אך טווח הרבה יותר גדול משל המקלעים שהותקנו עד כה על כלי טיס טקטיים.

הסטנדרט של מטוסי הקרב המערביים

הדור השלישי של עיצוב מטוסי קרב מגולם ב-F-4 Phantom II מבית מקדונל, אולי מטוס הקרב האגדי ביותר מתקופת המלחמה הקרה. הפאנטום, ששיחק תפקיד חשוב במלחמת וייטנאם, הרחיב את טווח המשימות של מטוסי הקרב – לא רק יירוט של כלי טיס עוינים, אלא גם התקפות קרקעיות ואיסוף מידע מהאוויר. המטוס היה כה רב-תכליתי, שיותר מ-5,000 מטוסים נרכשו לאחר כניסתו לשירות בשנת 1960 על מנת למלא את צורכי הצי, הנחתים וחיל האוויר.

הפאנטום טס במהירות הגבוהה ביותר שהתאפשרה למטוסים, תוך שמירה על יכולת תמרון – מעל פי שניים מהירות הקול – אך היה מסוגל גם לשאת 9 טון נשק לתקיפת כל מטרה, החל במטוסי קרב עוינים וכלה במבנים ואתרים קרקעיים של האויב וכוחות הגרילה שנסעו בנתיב הו צ'י מין. מאוחר יותר הוא צויד באמצעים שנועדו להתגבר על הגנה האווירית של האויב, באופן שהדגיש את התפקיד ההולך וגדל שהתוכן האלקטרוני שיחק בעיצוב של מטוסי הדור השלישי – בחיישנים המובנים, במערכות הבקרה, במערכות התצוגה ובחימוש.

מגמה זו נמשכה בדור הרביעי של עיצוב מטוסי קרב, כפי שמדגים ה-F-16 Falcon של ג'נרל דיינמיקס (כיום לוקהיד מרטין), שבו הוחלפו הכבלים והחיבורים המכניים, ששימשו בעבר לשליטה בביצועי כלי הטיס, בחיווט ובמפעילים אלקטרוניים. טכנולוגיית "טיסה על חוט" ( Fly-by-wire) זו הפכה תוך זמן קצר לסטנדרט בכל מטוסי הקרב המערביים, במקביל להשפעה ההולכת וגוברת של תוכן אלקטרוני על העלות של כלי טיס טקטיים חדשים.

פרט ל-F-16, מטוסי הקרב החשובים ביותר של ארה"ב מהדור הרביעי היו ה-F-15 Eagle של חיל האוויר, מטוס קרב לעליונות אווירות, וה-F/A-18 Hornet של הצי, מטוס קרב רב-משימתי לפעולה מנושאות מטוסים. שניהם יוצרו על-ידי מקדונל דאגלס, עד למיזוגה עם בואינג בשנת 1997. מקדונל דאגלס בנתה גם את ה-AV-8B Harrier הממריא אנכית (jump jet) של חיל הנחתים. שלושת המטוסים הללו – שכולם עדיין נמצאים בשירות כיום – ביססו את המוניטין של McDonnell בתור יצרנית מטוסי הקרב המובילה בעולם.

השיפורים במטוסי הקרב מהדור הרביעי נמשכו ללא הרף עם כניסתם לשימוש של מכ"ם דיגיטלי, חימוש חכם ויתרונות נוספים של עידן המידע. ה-F-15 התפתח ל-F-15E Strike Eagle, מפציץ הקרב היעיל ביותר בהיסטוריה. הצי ביצע שינויים ב-F/A-18 Hornet והפך אותו ל-F/A-18 E/F Super Hornet בעל הטווח המשופר, ללא ספק מטוס הקרב הטקטי הטוב ביותר לפעולה מנושאות מטוסים שנבנה אי פעם. ה-Super Hornet בתורו עבר שינויים והפך ל-EA-18G Growler, מטוס ללוחמה אלקטרונית (שיבוש).

השלב האחרון באבולוציה

אולם גם כאשר המטוסים של המלחמה הקרה התפתחו ואפשרו להשלים משימות חדשניות בדיוק חסר תקדים, הופיעו במקביל טכנולוגיות חדשות ואיומים חדשים, שדחפו להתפתחות כלי טיס השונים מהותית ממטוסי הקרב של הדור הרביעי. וכך, אנו מגיעים לשלב האחרון באבולוציה של התעופה הטקטית – מטוסי קרב מהדור החמישי.

שני מטוסי הקרב מהדור החמישי שנמצאים בשירות כיום הם אמריקנים. ראשון היה ה-F-22 הדו מנועי של חיל האוויר האמריקני, מטוס קרב לעליונות אווירית מתוצרת לוקהיד מרטין ובואינג, ואחריו ה-F-35 Lightning II החד מנועי, אשר לוקהיד מרטין היא הקבלנית העיקרית שלו. חלק ניכר מהטכנולוגיה המותקנת ב-F-35 זכה לשיפור מאז ימי ה-F-22, אך מכיוון שה-F-35 עתיד להחליף את רוב כלי הטיס הטקטיים מהמלחמה הקרה של חיל האוויר, הצי וחיל הנחתים האמריקניים – כמו גם את אלה של תריסר בנות ברית לפחות – אתמקד במאפיינים הייחודיים של ה-F-35.

רוב הפרשנים יתחילו את תיאור ה-F-35 הרב משימתי בציון היותו מטוס חמקן, כלומר הוא מצויד בטכנולוגיות "נראות נמוכה" שנועדו לסכל זיהוי ומעקב על ידי האויב. החמקנות היא ללא ספק מאפיין מהותי של מטוסי קרב מהדור החמישי. אך חשוב אולי לציין גם מאפיין בסיסי יותר, האינטגרציה של טכנולוגיית הנראות הנמוכה וחידושים נוספים המובנים במטוס. במילים אחרות, עיצוב מעטפת המטוס התחשב מההתחלה במיטוב של החמקנות וטכנולוגיות חדשניות נוספות, מה שהתבטא בבחירות מהותיות ביותר מבחינת מאפייני העיצוב.

האינטגרציה כל כך מהותית לקונספט של מטוסי הדור החמישי משום שלמרות שניתן להוסיף באופן מעשי לכלי טיס מהדור הרביעי טכנולוגיות נראות נמוכה, חיישנים דיגיטליים או מערכות מאובטחות להעברת נתונים, לא ניתן להשיג את אותן תוצאות מבחינת יכולת ההישרדות, התקיפה והאמינות. אינטגרציה של יכולת חמקנות פירושה שכמעט בלתי אפשרי לעקוב באופן רצוף אחר כלי הטיס, על כל היבטיו, בכל שילוב תדרים שלא יהיה (גלי רדיו, אינפרה-אדום, אלקטרו-אופטיקה) בחיישנים. המטוס כמעט בלתי-נראה לחלוטין לצד המגן.

ההיבט השני של תרומת האינטגרציה ליכולת ההישרדות ולמודעות הטייס הוא האופן שבו פונקציות חיישן מובנות "ממוזגות" יחדיו לקבלת תמונה מקיפה וקלה להבנה של סביבת הקרב מסביב למטוס. ה-F-35 מצויד במכ"ם רב-תכליתי בהיגוי אלקטרוני, ובפתחים המפוזרים על-פני מעטפת המטוס, אשר מתמזגים דרך אלגוריתמים מתוחכמים לכדי תמונה קוהרנטית המוקרנת על משקף קסדת הטייס, אשר מראה היכן ממוקמים האיומים ואילו כוחות ידידותיים נמצאים בקרבת מקום.

F-35 בטיסת ניסוי | צילום: ויקיפדיה

הודות לאינטגרציה של טכנולוגיות עבור פונקציות הגנה עצמית, תקיפה ומודעות מצבית, ה-F-35 מסוגל לבצע בו-זמנית מספר משימות שונות, כגון קרב אוויר-אוויר, התקפה קרקעית, לוחמה אלקטרונית ואיסוף מידע טקטי. אולי זה נראה כמו עומס עבודה בלתי-אפשרי מבחינת הטייס, אולם הודות לרמת האוטומציה הגבוהה של פונקציות המטוס, התפעול כאן קל יותר מאשר במטוסי הדור הרביעי. לדוגמה, חבילת הלוחמה האלקטרונית מבית BAE Systems תבצע פריסה מיטבית של אמצעי-נגד לנוכח איומים, ללא שום התערבות מצד הטייס.

הטייסים יראו תמונה מורכבת ונתונים ממטוסים אחרים

ביטוי נוסף של רוח האינטגרציה בעיצוב מטוסי הדור החמישי הוא היותם מערכות קרב המחוברות ברשת, שנועדו לפעול בתיאום עם כוחות ידידותיים אחרים. טייסי ה-F-35 רואים לא רק את מה שחיישני המטוס שלהם מזהים, אלא תמונה מורכבת המשלבת נתונים שנאספו ממטוסי דור חמישי אחרים ומשודרים דרך מערכות מאובטחות להעברת נתונים, המאפשרות לכל הטייסים הידידותיים אותה הבנה מפורטת של מרחב הלחימה. הדבר מאפשר ביצוע של מבצעים מורכבים ברמות חסרות תקדים של יעילות ותיאום.

באופן כללי יותר, האינטגרציה של פונקציות דיגיטליות מגוונות מאפשר מיטוב של כל פונקציות המטוס. מטוסי ה-F-35 מסוגלים לטוס רחוק יותר ומהר יותר ממטוסים אחרים, הודות לניהול הרצוף של ביצועי המטוס, בכלל זה ביצועי המנועים, באמצעות תוכנה מתקדמת. בדומה לכך, מטוסי F-35 נועדו לצפות ולאבחן בעיות תמיכה, וכך לספק מקסימום נצילות במינימום עלויות. היכולת להשיג זאת בכמה וריאציות שונות, המותאמות לצרכים הספציפיים של שלוש זרועות הצבא האמריקני, מהווה פריצת דרך של ממש.

רבים ממאפייני ה-F-35 מסווגים ברמת הפרטים, ולכן קשה להראות ממש עד כמה מטוסי הקרב של הדור החמישי עומדים בזכות עצמם. אולם, ניתן לסכם ולומר שאינטגרציית החמקנות מאפשרת למטוסי הדור החמישי לירות עוד לפני שהאויב רואה אותם; מיזוג המידע מעביר למחשבים חלק ניכר מעומס העבודה של הטייס; התקשורת ברשת מאפשרת לטייסים לדעת יותר ולחלוק יותר מידע; והתוכנה המתקדמת מאפשרות מיטוב של כל היבטי הביצועים.

עם כל המאפיינים החדשניים במטוסי F-35, לא קשה להבין מדוע הם ראויים לתואר "דור חמישי". המטוסים דומים אולי במראה למטוסי הקרב של המלחמה הקרה, אך הם נהנים מביצועים טובים פי שישה בקרבות אוויר-אוויר, פי חמישה בתקיפת מטרות קרקעיות ופי ארבעה בהתחמקות מהגנות האויב בהשוואה למטוסים המצוידים בציוד הטוב ביותר מהדור הרביעי. מטוסי הקרב של הדור החמישי מהווים מהפכה של ממש בלוחמה האווירית, לא פחות מאשר מנועי הסילון.