Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

הדמוגרפיה מאחורי הניצחון המדהים של טראמפ; הנשיא טראמפ

בבחירות כל כך מכוערות וכל כך צמודות, איש אינו מרגיש בנוח להכריז על מנצחים. אבל לפחות ברור שיש מפסיד אחד גדול - עצם הרעיון שנקרא "ארצות הברית של אמריקה".במקומו, ...
ג'ואל קוטקין
בבחירות כל כך מכוערות וכל כך צמודות, איש אינו מרגיש בנוח להכריז על מנצחים. אבל לפחות ברור שיש מפסיד אחד גדול – עצם הרעיון שנקרא “ארצות הברית של אמריקה”.

במקומו, קיבלנו אוכלוסיות ושטחים גיאוגרפיים שבקושי נראים כאילו הם חלק מאותה המדינה, או מאותו הכוכב. האלקטורט האמריקאי כל כך מקוטב עד שמדינות רבות נצבעו באדום או בכחול, הלכו אל דונלד טראמפ או אל הילרי קלינטון, בשל הצבעתם של שוליים עקומים. המדינות הצפוניות היו דמוקרטיות באופן ברור – קלינטון ניצחה בניו יורק, מסצ’וסטס וורמונט עם כשלוש חמישיות מהקולות ומעלה. וושינגטון די.סי, שרבים בה הם שחורים ושבתוכה יושבים הבירוקרטיה והמעמד העמיד, סיפקה לה שיעור הצבעה כמעט סובייטי – 93% לעומת 4% לטראמפ.

מצד שני הייתה סדרה של מדינות שטראמפ ניצח בהן בדיוק באותה הקלות, כולל טנסי וקנטקי, עם שלוש חמישיות מהקולות, ומערב וירג’יניה, עם פערים גדולים יותר פי שניים מאלו שהושגו בשנת 2012 על ידי המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני.

רוב החלקים שנותרו על המפה הלכו לפי הדפוס הרגיל: שליטה דמוקרטית באילינוי ובחוף המערבי, בעוד שהרפובליקנים החזיקו בדרום. המקום שבו הבחירות הוכרעו היו המדינות המתנדנדות, לשעבר: פלורידה, צפון קרוליינה ואוהיו.

המרד של מרכז ארצות הברית

אמריקה היא אומה של כלכלות רבות, אבל אלו שמייצרות דברים אמיתיים ומוחשיים – מזון, טקסטיל, אנרגיה, סחורות – פנו באופן גורף לכיוון טראמפ. הוא ניצח כמעט בכל מדינה בין רכסי האפלצ’ים והרוקי, כשיוצאות הדופן הן קולורדו העמוסה בהיספנים, נבדה וניו מקסיקו, כמו גם מדינתו של הנשיא ברק אובמה – אילינוי.

האיש שניצח בגדול | צילום מסך: יוטיוב

חלק מהפערים הגדולים ביותר לטובת טראמפ הושגו במדינות האנרגיה – טקסס, אוקלהומה, מערב וירג’יניה, וואיומינג, צפון דקוטה – היכן שהמהפכה הטכנולוגית של פצלי השמן לחילוץ תת קרקעי של נפט גרמה לפרץ של שגשוג. אם לנסח זאת באופן כללי, ככל שהכלכלה של המדינה היא יותר עתירת פחמן, כך טובה יותר התוצאה שהשיגו בה הרפובליקנים. רבים מהניצחונות הגדולים ביותר התרחשו לאורך האזורים מיצרי האנרגיה של אמריקה, לרבות אוהיו, טקסס, לואיזיאנה, וואיומינג, איידהו ובמיוחד מערב וירג’יניה, שבה ניצח טראמפ בפער ניכר: 68% אל מול 27% בלבד שבחרו בקלינטון. תעשיית האנרגיה היא ככל הנראה המנצחת הכלכלית הגדולה ביותר של הבחירות הללו.

המלכודת הירוקה

תמיכתה של קלינטון ברגולציה בנושא האקלים, נושא שנמצא בעדיפות נמוכה בעיניי האלקטורט בהשוואה לנושאים אחרים, נראתה כדבר הכרחי עבורה, בכדי לגייס את תמיכתם של ארגונים ירוקים שאיימו לתקוף אותה משמאל. אבל יחד עם זאת, הנושא מעולם לא תפס במדינות המרכז, שנוטות לראותו ככזה שפוגע ומאיים עליהן.

יתכן שכעת המהלך הזה מוכח כשגיאה חמורה בחישוב של קלינטון, היות שכלכלת האנרגיה כרוכה כמובן גם סביב התעשייה. חוץ משינויי האקלים, למדינות המרכז היו סיבות רבות לחשוש מהמשכם של קווי המדיניות שהתווה ברק אובמה, שקשורים בעיקר לרגולציה וסחר בינלאומי, ונראה כי היוו גורם משמעותי מאחורי ניצחונו המהפכני של טראמפ בוויסקונסין, שבדרך כלל נוטה לכיוון הליברליות.

טראמפ או ניצח, או שהיה מאוד קרוב לכך, בכל מדינות הייצור המסורתי – אוהיו, וויסקונסין, אינדיאנה, איווה ואפילו מישיגן, שבהם קולות האיגודים המקצועיים לא תמכו בקלינטון כפי שתמכו באובמה ושגם בה למסחר יש משקל משמעותי בסדרי העדיפויות. טראמפ הצליח בכל אחת מהמדינות הללו טוב בהרבה מרומני, אפילו שרומני הוא יליד מישיגן. אולי סיבוב הפרסה הכי יוצא דופן קרה באוהיו, שבה אובמה ניצח עם בקושי 51% מהקולות ב-2012. השנה טראמפ הפך את ההפסד הזה לניצחון מרשים, בפער של יותר מ-7%.

ההימור של הילרי על מדיניות “ירוקה” עלה בתמיכת המדינות התעשייתיות | Fotolia

מדינות חקלאיות, מסוחררות מירידת מחירי הסחורות, הלכו גם הן, באופן לא מפתיע, לכיוון טראמפ.

הבוחר הלבן הוספד מוקדם מדי

גזע, כמו במקרים רבים, שיחק תפקיד מרכזי בבחירות. לאורך מרבית המרוץ, הפרשנים, במיוחד בכלי התקשורת הדומיננטיים ממזרח ארצות הברית, נראו כמי שחגגו באופן גלוי לחלוטין את מה שב-CNN כינו “היחלשותו של המצביע הלבן”. “אמריקה החדשה”, הם טענו, תהיה קואליציה של מיעוטים, פועלים משכילים ובני דור המילניום.

כדי להיות מדויקים, נתחם של המיעוטים באלקטורט האמריקאי רק הולך וגדל – מפחות מ-30% כיום עד ליותר מ-40% ב-2032 – וכך זה יימשך, ככל שאמריקאים לבנים נפטרים בקצב גבוה יותר משהם נולדים. רק בין 2012 ו-2016, האלקטורט הלטיני והאסיאתי גדלו ב-17% וב-16%, בהתאמה; ואילו האלקטורט הלבן גדל בקושי ב-2%.

מתמטיקת המיעוטים החדשה הזו נראתה היטב בקולורדו, עם התייצבות גבוהה מצד האוכלוסייה הלטינית, הפרברים המשכילים מסביב לדנוור ובני דור המילניום.

זה עשוי להיות העתיד, אבל עכשיו זה עכשיו. מדגמי היציאה לאורך כל ארצות הברית הראו כי טראמפ זכה ביחס של 2 ל-1 בקרב אנשים ללא תואר אקדמי, קיבל שיעור תמיכה זהה לזה של קלינטון בקרב בוגרי האוניברסיטאות והפסיד רק בקרב בעלי התארים המתקדמים, קבוצה שמצביעה עבור הדמוקרטים כבר מאז 1988.

אבל יש פשוט יותר בוגרי בתי ספר תיכון מאשר בעלי תואר מתקדם. ונכון לעכשיו, יש יותר לבנים ממיעוטים. ככל שאנו מתבוננים אל עבר העתיד, הקבוצות הללו ידעכו במידת מה – אבל כעת הן עדיין יכולות להכריע את גורל הבחירות. בשום מקום הדבר לא בא לידי ביטוי באופן יותר בולט מאשר בניצחונו של טראמפ בפלורידה, מדינה שהיא ביתם של גמלאים לבנים רבים, כולל כאלו שבמקור באו מהמדינות התעשייתיות הוותיקות.

הקבוצה הלטינית עשויה להיות אולי היחידה ב-“אמריקה החדשה” ששינתה משהו עבור קלינטון, ולא רק בקולורדו, אלא גם בנבדה. הרפובליקנים שילמו שם מחיר על התבטאויותיו הלא סובלניות של טראמפ כלפי מהגרים ובנוגע למקסיקו.

עם או בלי חומה, הקול הלטיני בארה”ב הפך למשמעותי מאוד | צילום: Fotolia

הם גם הפכו את תוצאות ההצבעה במדינות כמו טקסס וצפון קרוליינה לצמודות יותר, ויתכן שגם עזרו לבצר את ניצחונה של קלינטון בוירג’יניה. מן העבר השני, נראה שלא האפרו-אמריקאים ולא בני דור המילניום יצאו להצביע בכאלו ממדים, הן במונחי מספרים מוחלטים והן ברמת האחוזים, כפי שעשו עבור הנשיא אובמה. טראמפ ככל הנראה הצליח להרוויח רווחים צנועים בקרב שתי הקבוצות, בניגוד לדעה שרווחה ערב הבחירות.

לוחמים מעמדיים

הנושא המעמדי היווה בבחירות אלו גורם גדול יותר מבכל מערכת בחירות אחרת מאז תקופת הניו-דיל. ההתקוממות של טראמפ רכבה בעיקר על גבי הפחדים של המעמד הפועל ומעמד הביניים: פחד מגלובליזציה, מהגירה ומיהירות תרבותית מצד האליטה התרבותית “המתקדמת”. זה דבר שביל קלינטון מבין טוב יותר מאשתו.

טראמפ חייב את הבחירות הללו למי שכינה אחד הכותבים “אנשי השאריות”. לפרשנים היא יכולה אולי להישמע “נקלית” (deplorable), אבל התרעומת שלהם אמיתית – גם ההכנסות שלהם וגם תוחלת החיים שלהם נתונות בירידה. כפי שכתב תומס פרנק, האנשים הללו הבחינו בכך שהמפלגה הדמוקרטית הפכה “מלהיות המפלגה של דקטור (שתי ערים תעשייתיות באלבמה ובאילינוי; י.ה) למפלגה של מרתה’ס ויניארד (אי מדרום לקייפ-קוד במסצ’וסטס, ובו בתי נופש רבים של עשירים ואח”מים, לרבות מספר נשיאים; י.ה)”.

רבים מן המצביעים הללו היו בעבר דמוקרטיים, והם מרגישים נבגדים. הם כוללים חלק גדול ממעמד הביניים, שזעמו מסביר רבות ממה שהתרחש הלילה. טראמפ התחבר טוב יותר למצביעים הללו בהשוואה לרומני, שניצח בקרב מי שמרוויחים בין 50 ל-90 אלף דולר בשנה בפער קטן עם 52% בלבד. ניתוח מוקדם של תוצאות הבחירות של השנה מרמז כי טראמפ הצליח מולם יותר.

בה בעת, כפי הנראה המצביעים האמידים – אלו שמרווחים 100 אלף דולר בשננ ומעלה – דווקא נטו לכיוון הדמוקרטים השנה. זו הפעם הראשונה שבה “העשירים” הפנו גבם לרפובליקנים מאז מפלתו של גולדווטר ב-1964. אובמה היטיב לעשות מול האוכלוסייה האמידה של ארצות הברית כשניצח ב-10 מתוך 12 המחוזים העשירים בה בשנת 2012. כמעט בכל המחוזות הללו, קלינטון כנראה הצליחה אפילו יותר ממנו השנה.

מה זה אומר לגבי מעמד הביניים המסורתי של אמריקה, שהלך והצטמצם בממדיו לאורך הדורות האחרונים? מי שהיו הרוב לאורך זמן רב, מציין מרכז המחקר Pew, אינם כאלו עוד, כשמספרם נמוך מזה המצרפי של המעמדות הנמוך והגבוה. ובכל זאת, כמו בנוגע לסוגיה האנגלו-סכסית, בבחירות האלו מה שנותר ממעמד הביניים האמריקאי הראה כי הוא לא מוכן להתמודד עם שקיעתו.

מה עכשיו?

בהינתן אופיו הבלתי צפוי של טראמפ, קשה לצפות מה הוא יעשה. על אף שהוא עצמו איש עסקים, הוא זכה לגינויים והתנגדות קשה מצד בני המעמד הזה. קלינטון נהנתה מתמיכה רבה יותר של עסקים ושל האליטה העסקית. אם הייתה מתקיימת הצבעה מקדימה של מיליארדרים בלבד, קלינטון הייתה מנצחת בה ביחס של לא פחות מאשר 20 ל-1.

העשירים ימדדו את טראמפ בזהירות לאחר שתמכו בקלינטון, אך אולי יהנו ממנו | Fotolia

בתחילה, רבים מהאינטרסים העסקיים הקרובים ביותר לאובמה ולקלינטון – וול סטריט, עמק הסיליקון, הוליווד – יתבוננו על הנעשה מבחוץ. הרווחים שהם גורפים מאי תשלום מסים עשויים לפחות. הטירוף של מיזוגים גדולים במשק האמריקאי, עוד צורה של אינפלציית נכסים, ימשך כנראה ללא הפוגה, במיוחד בתחומי הטכנולוגיה והתקשורת.

האתגר הברור שניצב מול (אני לא מאמין שאני כותב את המילים הללו) הנשיא טראמפ, הוא לא להעניש את האויבים הללו, אלא לאמץ לחיקו את האנשים הללו – בגדול, בני מעמד הביניים, תושבי הפרברים והעיירות הקטנות והלבנים – שהם לא חלק מהעולם שלו, אבל כן הפכו אותו לנשיא. אם הוא יאמץ תפקיד של רפורמטור, הוא עשוי לעשות לא מעט טוב, לשקם את הפדרליזציה, לקטוף את היתרונות שהביאה מהפכת האנרגיה ולהחיות מחדש את המוכנות הצבאית.

השאלה היא האם הוא יעשה זאת, והאם הוא בכלל מסוגל. ממשל בהובלת הילרי קלינטון היה בטוח וצפוי יותר אילו היה נבחר, אבל הוא לא היה מתעסק באותם הדברים שגרמו לאמריקאים לפנות אל עבר הדמות הפוליטית רבת הפנים שבה הם בחרו. כעת זו אחריותו של טראמפ לעמוד בהבטחות שנתן, לשקם את הביטחון העצמי של האומה, והאחריות של כולנו, תהיה לוודא שהוא עושה זאת בהתאם לחוקה ולהגינות בסיסית.