|
נתחיל מהסוף. נכון לעכשיו לא ברור אם השקעת וודסייד האוסטרלית במאגר הגז "לווייתן"
תתבצע. אם העסקה תתפוצץ, לקול מחיאות הכפיים של חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ',
כדאי להפנים את המשמעות. נתחיל בכיס – את זה הכי קל להבין.
האוצר יאבד מתנה בדמות מס רווח הון בהיקף 1.2 מיליארד שקל ממכירת 26% ממניות "לווייתן". זו מחצית מעלות תוכנית ביטול המע"מ לרוכשי דירה ראשונה של יאיר לפיד. טרפוד העסקה יקשה על בעלי "לווייתן" לאתר מקורות מימון חלופיים לפיתוח המאגר. לוח הזמנים להפקת הגז שתוכנן לשנת 2017 יידחה. מלבד הטירוף שבהמשך ההסתמכות על מאגר גז אחד בלבד ("תמר"), הנפרק בנקודה אחת (אשדוד) ומשמש את כל מדינת ישראל, יש כאן פוטנציאל לאובדן הכנסות נוסף שאמור היה להתקבל ממיסוי ששינסקי.
האם לאוצר יש כסף מיותר? נגידת בנק ישראל קרנית פלוג בטוחה שלא. השבוע, עם הגשת דוח בנק ישראל, העריכה שעודף התחייבויות הממשלה בתקציב 2015 נאמד
ב־ 12 מיליארד שקל, ונראה שלא יהיה מנוס מהטלת מסים בהיקף 8 מיליארד שקל.
צילום: רויטרס
ההשלכות הפיננסיות אינן היחידות. יזמי "לווייתן" יחמיצו את המוניטין הבינלאומיים שענקית האנרגיה האוסטרלית התעתדה לספק. מוניטין משמעותו הפחתת עלויות המימון, מציאת שוקי יעד חדשים לגז ועידוד משקיעים זרים נוספים להגיע לישראל.
כל אלה לא הפריעו ליחימוביץ' לכנות את מקבלי ההחלטות "רפובליקת בננות של הון־שלטון". את התנהגות וודסייד כינתה "חוצפה וחזירות". מבחינת יחימוביץ', כל משקיע זר הוא החשוד המיידי וזה בסדר כאשת אופוזיציה. זה גם בסדר שח"כ אבישי ברוורמן, יו"ר ועדת הכלכלה המעוניין לטרפד את מכירת תנובה לסינים, מגבה אותה. ברוורמן התבטא השבוע בכנס: "בטח שאני רוצה משקיעים זרים והרבה. אין לי בעיה עם משקיעים מסין"; אך באותה נשימה הוסיף: " אני רוצה שחברות כמו תנובה או טבע יישארו פה ולא יימכרו בזמן משבר. אסור להוציא מפה את היצוא ואת הייצור. יש הבדל בין חברה ישראלית עם דירקטוריון 'ציוני' לחברה זרה".
אך עם כל הכבוד לאופוזיציה, הבעיה היא בתהליך קבלת ההחלטות בקואליציה. ראש
הממשלה בנימין נתניהו אירח בנובמבר 2012 את מנכ"ל וודסייד, פיטר קולמן, והבטיח
שתוך חודש יוסדר יצוא הגז (מה שבפועל נמשך למעלה משנה). נתניהו המתייפח על
עודף הרגולציה מתבטל במימוש הבטחותיו לעידוד השקעות זרים.
מתברר שגם שר האוצר יאיר לפיד, למרות השמועות שאינו סופר את הפקידות, מתבטל
בפניה. הוא מצטיין באמירת המילים הנכונות. לפני שנה, ב־ 23 באפריל 2013 , הוא נאם
בכנס המכון למחקרי ביטחון והבטיח: "אם מחר תבוא חברה בינלאומית גדולה שתרצה
להקים פה עוד מפעל כמו אינטל בקריית גת, לא רק שניתן לה את כל ההקלות האפשריות,
והפופוליסטים מוזמנים להתחיל לצרוח מעכשיו, אלא שאסע בעצמי לנתב"ג ואפרוש
בפניהם את השטיח האדום".
יופי של מילים, וכעת למעשים. לפיד התכופף בפני מנהל רשות המסים, משה אשר.
אשר נבהל וחרץ את עמדתו מבלי לחשוב מחוץ לקופסה כפי שהיה עושה עם כל בעל
מאפייה מקומי. מנהל רשות המסים, שהתיישר עד כה עם כל החלטה של לפיד, סירב להעניק
לאוסטרלים פחת מואץ בגין השקעתה. מדובר בכסף קטן שממילא לא יתקבל אם וודסייד
תישאר בחוץ. שר האוצר לא התערב. האוסטרלים דרשו לקבל ודאות מרבית במשטר המס (בעקבות תקדים ששינסקי והקמת הוועדה לבחינת תמלוגי הטבע). ברשות המסים התנגדו וגם כאן לפיד שתק.
ייתכן שהביקורת הציבורית שהוטחה בו על שלא ספר את הדרג המקצועי בסוגיית הפטור
ממע"מ עשתה את שלה. במשרד האוצר אמרו לי ששר האוצר היה בתמונה וגיבה את עמדתו של אשר.
השקעת וודסייד ב"לווייתן" והקמת מפעל על ידי אינטל בקריית גת (למעט העסקת העובדים) הן היינו הך. אם אינטל לא תקבל את הטבות המס, היא תקים את המפעל באירלנד. אם וודסייד תקופח, היא תברח ללא שום סנטימנטים לאפריקה, לדרום אמריקה או לאסיה. אז מדוע וודסייד לא ואינטל כן?
הבעיה עם לפיד נגררת גם להשקעות זרות אחרות. עם מינויו לשר האוצר הוא טרפד את
השקעת פוטאש בכימיקלים לישראל. למה? האם מחצבי המלח והמינרלים מהמקום הנמוך
בעולם יוברחו לחו"ל? כעת קיים ספק אם מכירת תנובה לסינים תאושר. סביר להניח
שגם אם בעלי המניות בטבע ימצאו משקיע חדש, ספק אם העסקה תאושר אם מדובר
במשקיע זר.
רגועה? יחימוביץ' | צילום: רויטרס
אבל ח"כ יחימוביץ' ואחרים יכולים להירגע: המשקיעים הזרים ממילא הפסיקו להגיע
לישראל. בבנקים לא רק שאין משקיעים, אלא שהם גם בורחים משם. השקעה רצינית
או שותפות ברשת מזון או סלולר גדולה לא היו מזמן. הסינים מסתובבים כאן בעיקר בגלל
אמונתם בחוכמה היהודית. העדר משקיעים זרים המונע אקזיט מרפה את ידיהם של יזמים מקומיים להשקעות חדשות (למעט ההייטק, שם היקף ההשקעה זניח).
אז מה עושה משקיע מקומי או זר המעוניין, שומו שמיים, למכור? הבון טון הוא פיזור המניות בבורסה. זה הפתרון האידאלי של ח"כ ברוורמן, המאפשר לנו להתבשל במיץ של עצמנו.
שכר הבכירים: חזרה לנורמות
השבוע פרסמו אחרונות החברות הציבוריות את דוחותיהן ל־ 2013 . כרגיל, הנתון המסקרן
ביותר נוגע לשכר המנהלים. מתקפות הרגולציה על נורמות השכר בכלל ועל שניים
מבכירי החברות הציבוריות בפרט פרנסו לא רע את התקשורת.
מדובר בתגמול למנכ"ל הפניקס אייל לפידות ולמנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח. תוצאות הפניקס ולאומי מוכיחות שהביקורת הייתה מוגזמת: הפניקס הציגה את הרווח הגבוה ביותר מבין חברות הביטוח (739 מיליון שקל) והתגמול השנתי למנכ"ל הסתכם ב־ 10.5 מיליון שקל. בנק לאומי הרוויח 1.95 מיליארד שקל והמנכ"לית הסתפקה ב־ 6.5 מיליון שקל.
האם זה גבוה? האם זה סביר? הכל שאלה של טעם. בהתחשב בממוצע השכר המקובל בבנקים ובענף הביטוח, השניים נמצאים במקום טוב באמצע. לאחר שנים של חגיגות שכר, המנהלים מפנימים את הנורמות החדשות גם ללא תיקון 20 לחוק החברות.
לאנשי עסקים כמו בינו צדיק לא היה מה להפנים. בפז או בבנק הבינלאומי שבבעלותו אין חגיגות. בראש טבלת מקבלי השכר לא מצאתי מנהלים מענף הסלולר או רשתות השיווק. השכר הגבוה ביותר שולם למנהלים בחברות החשופות באופן כמעט מוחלט לשווקים הבינלאומיים (טבע וכיל). מנכ"ל טבע הפורש, ג'רמי לוין, שהינו בכיר המתוגמלים (25.9 מיליון שקל לשנה), נהנה מחבילת פרישה מפנקת המסבירה את מקומו הרם.
ארבעה מבין 20 המנהלים עם רמות שכר שנתיות של 10 מיליון שקל ומעלה, הם בעלי החברות. אבל אין סיבה שלב לבייב (אפריקה ישראל), דוד עזריאלי (קניוני עזריאלי), חיים כצמן (גזית גלוב) או גיל אגמון (דלק רכב) ימשכו שכר. אומנם מבחינה חוקית הכל כשר, אבל ציבורית זה בעייתי.
בכיר המתוגמלים בארץ. ג'רמי לוין | צילום: רויטרס
האם להתנצל ולהינצל
במשרדו ליד מלון פלאזה במנהטן משקיף דב סיידמן על "אפל ריטייל סטור" של אפל,
ומצד שני על משרדי הנהלת GM (ג'נרל מוטורס). "זה שילוב קלאסי בין הכלכלה החדשה לישנה", הוא אומר לי.
סיידמן הוא הבעלים של חברת ,LRN המסייעת לחברות ולתאגידים בהתמודדות עם
שינויי השנים האחרונות בכלכלה המודרנית. זמן קצר לפני משבר 2008 הוא כתב את הספר
HOW" " (איך) בהוצאת מטר, שבו ריכז את כל התובנות. את ההקדמה כתב לא אחר מאשר נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. סיידמן מפרסם מעת לעת טורים ב"ניו יורק טיימס"
ותובנותיו מצוטטות על ידי פרשן העיתון תום פרידמן. במגזין "פורצ'ן" הוגדר כ"שם החם
ביותר בסולם הערכים התאגידי".
בפגישה הרבה סיידמן להשתמש במונחים כמו אמון, יושרה, שקיפות, ערכים, מוניטין
וחופש. בשבוע שעבר הגיע לישראל לסבב פגישות לקידום פעילותו העסקית, כולל עם
נשיא המדינה שמעון פרס. שרי אריסון ועפרה שטראוס אוהבות להאזין לתובנותיו. שתיהן מודעות לצורך בהפנמת ערכים ארגוניים התואמים את הסביבה העסקית המשתנה. נשות עסקים אלה עומדות בראש ארגונים המשיקים לציבור: אריסון (הפועלים) ושטראוס (חברת שטראוס).
האם הסרט "הזאב מוול סטריט" עם ליאונרדו די קאפריו מגלם את ההתנהגות התאגידית החזירית שממנה צריך להיזהר? סיידמן: "הבמאי מרטין סקורסזה מצא גנב מדרגה שנייה שעשה הון של מאה מיליון דולר ועשה סרט. זה לא וול סטריט. בסרט
'וול סטריט' של אוליבר סטון אמר הברוקר גורדון גקו (מייקל דאגלס) ש'חמדנות היא דבר
טוב'. אז העולם פירש את זה כמחמאה. בסרט 'הסנדק' נאמר ששום דבר לא אישי. הכל ביזנס. מאז הכל השתנה. את הספר שלי כתבתי לפני משבר 2008 ובעקבותיו התובנות שלי תפסו תאוצה".
במה שינה המשבר? במה שונה הכלכלה המודרנית ביחס למה שהיה מקובל עד אז? "העולם הכלכלי השתנה. ברוקר אחד בחדר מסחר עלול להפסיד לבנק מיליארדי דולרים בפעולה אחת. בעולם התעשייתי המסורתי חיפשו משמעת עד כדי התנהגות רובוטית. היום מחפשים ערכים אחרים. בעבר ניצחו המכונות. כיום אנחנו חוזרים לסביבה אנושית ומבקשים מהעובדים להיות עצמם. העולם החדש מחייב ליצור מחויבות עמוקה יותר למקום העבודה. ברגע שהעבודה הופכת לקריירה, אתה תישאר שם גם אם במקום אחר ישלמו יותר".
"זאת לא אופנה חולפת, היא נמצאת פה כדי להישאר. הרשתות החברתיות גרמו למהפכות בעולם הערבי. ארדואן (ראש ממשלת טורקיה) מנסה להשתיק את טוויטר, אבל זה לא יעזור לו. זו תקופה חדשה וכמו שאיינשטיין אמר, בתקופה כזאת צריך לחשוב מחדש".
מה המשמעות למנהלים בארגון? כיצד הם צריכים להתאים את האופי הניהולי? "אנחנו נמצאים לקראת הפסח, וזה חג החירות. בעבר זאת הייתה חרות מפרעה. בכיכר תחריר זאת הייתה חרות מחוסני מובארק. אבל השחרור מהעריצות לא עבר עדיין לשלב מתקדם: זה החופש להיות עצמך ולבטא את היצירתיות שלך. הדברים חשובים במיוחד בישראל, המתחרה לא בתעשיות המסורתיות אלא בתחום ההייטק. השיטה הישנה כבר לא עובדת".
האם אתה מזהה שינויים בהתנהגות התאגידית של החברות? "בעולם זה כבר קורה בחברות ענק כמו שברון, סיסקו, דל, סמסונג ועוד. הם שמים דגש ניכר על הצד האנושי. באפל זה הפך לדת ואפילו לכת. בישראל יש סימנים שזה קורה".
יש חברות הפוטרות את עצמן מהתמודדות עם הדילמה בכך שהן מתנצלות על "פאשלה". יופי של שיטה. "אני קורא להפסקת אש בתופעה. לילד שעשה משהו רע אומרים 'תבקש סליחה', אבל זה לא פותר באמת את הבעיה. ההתנצלות אמורה להיות תחילתו של מסע לשינוי אמיתי בדרכי ההתנהגות בארגון וזאת עבודה קשה. חברה שהגיעה להתנצלות היא במשבר. צריך לעצור ולשאול את כל השאלות הקשות כי בלי זה שום דבר לא ישתנה".
יש אצלנו מתנצלים סדרתיים. אני מזכיר לסיידמן את אהוד ברק ומוסיף את שמו של יחצ"ן ידוע הממליץ לפרסם מודעות התנצלות בעיתון במקרה של מחדל. טויוטה האמריקאית
התנצלה לאחר שלא דיווחה על תקלות ונאלצה לשלם קנס של למעלה ממיליארד דולר. אז
האם הם באמת הפיקו את הלקחים, אני שואל. סיידמן: "אני לא יודע. מה שאני רוצה לומר הוא שהתנצלות חייבת לגרור שינוי ארגוני מעמיק ואמיתי, אחרת זה לא שווה. אם אתה מתנצל מן השפה ולחוץ, מיד יבינו שזה לא אמיתי. הנזק יהיה גדול מהתועלת ועדיף כבר לא להתנצל".
|
