הדשא של השכן ירוק יותר? אם בוחנים את המדינות "המשגשגות", כנראה שלא

בחודש שעבר מלאו שש שנים לאותו טקס נוצץ שנערך בשגרירות הישראלית בפריז במהלכו, ניתן לשער, פוזרו חיוכים שבעי רצון לכל עבר כאשר נחתם הסכם הצטרפותה של ישראל לחבר המדינות היוקרתי, ה־DCEO (Organisation for Economic Co-operation and Development) – הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי. שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, אף הגדיל והשווה את קבלתה של ישראל לחבר מדינות הארגון, לאותו מאורע היסטורי שהתרחש קצת למעלה משישה עשורים קודם לכן, בחורפו של נובמבר 1947.

אין כל ספק כי קבלתה של ישראל לארגון המזוהה יותר מכל עם קבוצת המדינות העשירות והמפותחות בעולם הינה בגדר תעודת כבוד למשק ולכלכלה הישראלים. תהליך הקבלה הסבוך, אשר לווה בלא מעט לחצים פוליטיים ובניסיונות מאומצים להותיר את ישראל בחוץ, הוסיף גם הוא לתחושת הסיפוק המוצדקת. אך ניתן להניח גם, כי אם קהל הנוכחים היה רק יכול לקבל הצצה חטופה אל העתיד לבוא ואל קרבות המאסף הקשים העתידים להתחולל בזירה התקשורתית עם שחרורו של כל דו״ח או ממצא מאת קצין העיתונות של ה־OECD, סביר שהיינו מוצאים באותו טקס חגיגי קצת פחות חיוכים מסופקים וקצת יותר קמטי עצבנות ופנים נסוכי חשש.

לא בטוח שכדאי להיות משגשג | צילום: fotolia

מספיק לקרוא מקבץ אקראי של כותרות מתוך שלל הכתבות והמאמרים שנכתבו רק מתחילת השנה על מצבה הכלכלי / חברתי / סביבתי / מגדרי / או בעצם כל תחום בר השוואה אחר של ישראל, כדי לקבל תמונה די מדויקת של המצב: "ישראל ענייה, מושחתת ומאושרת", "ישראל במקום השני באי־שוויון", ו־"ישראל בולטת לרעה בזינוק מחירי הדירות, מחירי המזון, העוני ורמת החינוך הגרועה". כך סיכמו הכותרות בזעקה דו"ח עב־כרס של ה־OECD, הפורש על פני כ־150 עמודים את משנתו על מצב הכלכלה הישראלית. צריכת האקמול בלשכותיהם של שר האוצר וראש הממשלה הרקיעה שחקים. אבל האם מצבה של ישראל באמת כה רע?

מצד אחד כן. שיעורי העוני ואי־השוויון בחלוקת ההכנסה בישראל הם בין הגבוהים במערב. מחירי הדיור זינקו משמעותית בעשור האחרון, בשיעורים הגבוהים פי כמה מממוצע מדינות ה־OECD, ומהווים נטל כבד על שכבת הביניים ועל צמיחת המשק. התחרות נמוכה מאוד, הריכוזיות גבוהה מאוד, ואלה מביאות, כמובן, לרמות מחירים ולעלויות מחייה גבוהות, הדוחפות לירידה מהותית באיכות החיים. השכר של העובד הישראלי נמוך מממוצע השכר המשולם במדינות ה־OECD, ואם לא די בכך – הישראלי עובד יותר שעות והתפוקה שלו לשעת עבודה נמוכה יותר מאשר ברוב המדינות המפותחות.

מצד שני, המצב לא רע כל כך. הכלכלה הישראלית יציבה, חסונה וצומחת כבר 13 שנים ברציפות, וזאת חרף משבר עולמי היסטורי והאטה גלובלית חריפה. במהלך העשור האחרון עמדה הצמיחה הממוצעת של ישראל על כ־3.8% בשנה – הגבוהה ביותר בקרב כל מדינות ה־OECD (יחד עם צ'כיה, פולין וטורקיה). הפער הקיים בצמיחה לנפש בין ישראל לבין הממוצע העליון של מדינות ה־OECD מצטמצם, שיעורי האבטלה הם בין הנמוכים בקרב המדינות המפותחות, שוק התעסוקה מתרחב ושיעור ההשתתפות בו הולך וגדל משנה לשנה. בנוסף, האינפלציה נמוכה, מאזן הסחר בריא, החוב הממשלתי ביחס לתוצר הוא מהנמוכים בקרב המדינות, וכך גם חובות משקי הבית. למעשה, לא היתה מדינה בין כל מדינות הארגון שצמצמה את שיעורי החוב שלה בשיעור דומה לזה של ישראל בעשור האחרון.

שאלה של פרספקטיבה

ואולי במקום לשאול האם כל כך רע פה, כדאי לשאול האם כל כך טוב שם? בואו נשים לרגע את ישראל בצד ונבחן תחת זכוכית מגדלת דווקא את המדינות המתקדמות והמפותחות ביותר, אלו הזוכות באופן רציף בציון הגבוה ביותר בכמעט כל מדד בינלאומי נחשב. מדינות סקנדינביה הן דוגמה מעולה, שם שיעורי העוני ואי־השוויון הם מהנמוכים בעולם, התחרותיות היא הגבוהה ביותר והן נהנות מחופש כלכלי רב וסביבה תומכת מאוד למשקיעים. את פינלנד, נורבגיה, דנמרק ושבדיה תוכלו למצוא בעשירייה הפותחת במדד התחרותיות של פורום הכלכלה העולמי, במדד השחיתות הבינלאומי של ארגון Transparency International, בדו"ח קלות עשיית העסקים של הבנק העולמי ובשלל מדדים בינלאומיים נוספים.

אולם, נראה כי מצבן הפנימי של אותן מדינות מצטיינות רחוק למדי מהתדמית הנוצצת של צמרת טבלאות הדירוג.

פינלנד השוקעת שרויה במיתון ארוך וממושך ולא חוותה צמיחה מהותית כבר קרוב לעשור. רק בשנה שעברה הצליחה הכלכלה המדשדשת לגרד חצי אחוז צמיחה (רק יוון הציגה צמיחה נמוכה יותר ממנה מבין כל מדינות האיחוד) וזאת עוד לאחר שלוש שנים רצופות של התכווצות בתוצר המקומי. המשק הפיני מלקק עדיין את פצעיו מקריסתה המהדהדת של הענקית נוקיה ומדעיכתה המתמשכת של תעשיית העץ והנייר המקומית, אשר עדה בשנים האחרונות לצלילה דרסטית בביקושים לאור הגידול המטאורי של עולם התוכן הדיגיטלי. זאת ועוד, האבטלה נסקה בחדות לשיעור של למעלה מ־9% – שיא שלילי של 14 שנה, עלות העבודה היא מהגבוהות בעולם, פריון העבודה מתכווץ ואיגודי העובדים החזקים, המאגדים תחתיהם כ־80% מכוח העבודה במדינה, מקשים על התייעלות רצינית בשוק העבודה. חששות כבדים מפני הכיוון אליו נעה הכלכלה הגיעו החודש מחברת הדירוג הבינ"ל Moody's, אשר הודיעה על הורדת דירוג האשראי של פינלנד לאור נתוני הצמיחה החלשים, מצבה הפיסקאלי הרעוע ובעיותיה המבניות של הכלכלה. לאור אלה, אין פלא שלא מזמן הכתיר ה'פייננשל טיימס' את פינלנד כ"איש החולה החדש של אירופה".

הנשיא ריבלין ויו"ר ה-OECD בביקורו האחרון בישראל | צילום: פליקר OECD

אם פינלנד היא "האיש החולה של אירופה", נראה כי נורבגיה זכאית לתואר "בן התפנוקים, העשיר והעצל של העולם". נסיכות הנפט הסקנדינבית, החולשת על מרבצי נפט וגז אדירים, נמנית על המדינות העשירות ביותר בעולם. התמכרותה הקשה לנפט ותלותה הנרקוטית בקרן העושר שהקימה הממשלה מרווחי העתק שזרמו לקופתה בזכות תעשיית האנרגיה – בה היא משתמשת על מנת לממן את אורח החיים הנהנתני של אזרחי המדינה – יצרו כלכלה ריכוזית ומנוונת המאבדת במהירות את יעילותה.

העובד הנורבגי הממוצע מטריח עצמו לעבוד רק 27 שעות בשבוע (כמות שעות מהנמוכות ב־OECD) ולוקח בממוצע פי שניים יותר ימי חופשה ומחלה. חלק בלתי מבוטל מהעובדים מחזיק במשרה חלקית מבחירה, וחלק אחר כלל אינו מעוניין לעבוד – לא מפתיע כאשר המדינה מממנת בנדיבות תשלומי אבטלה שמנים וממושכים. ולראיה, כ־600 אלף נורבגים מוכשרים, כשירים ובגיל העבודה המתאים מנצלים זאת היטב ונהנים מתשלומי הרווחה והפנסיה הנדיבים.

אלו שכבר עובדים זוכים למשכורות שמנות ובטחון תעסוקתי רב – רובם הגדול מועסק על ידי המדינה עצמה. במקביל לירידה תלולה במספר שעות העבודה, זינק השכר הממוצע במשק הנורבגי בעשרות אחוזים בעשור האחרון, הוא נחשב לאחד הגבוהים בעולם. למעשה, על פי ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם, מבין כל מדינות העולם רק בלוקסמבורג עלות השכר גבוהה יותר. עלויות השכר הגבוהות פוגעות משמעותית בתחרותיות המשק ושוחקות את רווחי החברות. רק לאחרונה התריעו בכירי ממשל כי המודל הנוכחי מעודד אנשים לנטוש את שוק התעסוקה, וכי אם המצב הנוכחי יימשך המדינה תרוקן במהירות את קופתה.

רק כדי להוסיף לחששות המתגברים, באו הנפילות הדרמטיות במחירי הנפט והצלילה החדה בהכנסות הממשלה, אשר הדליקו הרבה נורות אזהרה באוסלו. שם כבר הפנימו כי החגיגה תגיע יום אחד לסיומה, והיום הזה, מסתבר, מתקרב במהירות. תהליך הגמילה של נורבגיה עלול להיות כואב וממושך.

ובכלל, על פי מצבן הנוכחי של הכלכלות, נראה כאילו המודל הכלכלי של מדינות סקנדינביה תקוע והן מתקשות לייצר צמיחה מהותית. אם נשווה למשל את ממוצע הצמיחה השנתי של מדינות ה־OECDבעשור האחרון, נמצא את המדינות הנורדיות בתחתית הרשימה. בעוד שישראל ניצבת בפסגה עם קרוב ל־4% צמיחה בשנה, עומדת שבדיה איפה שהוא באמצע עם פחות מ-1.8%, נורבגיה עם 1.4% צמיחה מדורגת בחלק התחתון מתחת לממוצע ואילו פינלנד (0.4%) ודנמרק (0.3%) משתרכות בתחתית לצד כלכלות פורטוגל ואיטליה החבוטות. אפילו ספרד, שעברה זעזועים קשים בעשר השנים האחרונות, הציגה צמיחה גבוהה יותר.

גם בבחינת הצמיחה לנפש, אינדיקטור מהותי לגידול ברמת החיים במדינה, נראה מצבן של הנורדיות די עגום. בעוד שבישראל עמדה הצמיחה לנפש בעשור האחרון על ממוצע שנתי של כמעט 2%, בשבדיה היא עומדת על חצי מכך – 1% בלבד. נורבגיה ייצרה במהלך תקופה זו צמיחה לנפש של פחות מחצי אחוז בשנה, בפינלנד הסתכמה הצמיחה הממוצעת לנפש ב־10 השנים האחרונות ב־0 עגול ומהדהד, ובדנמרק מדובר בכלל על צמיחה שלילית של 0.1%.

הדמוגרפיה מדברת

בנוסף לבעיותיהן הפנימיות, מדינות סקנדינביה מתמודדות כיום גם עם לחצים חיצוניים כבדים המערערים את יציבותו של מודל הרווחה הסוציאל-דמוקרטי ומאתגרים את קיומו העתידי. ההגירה ההמונית השוטפת את הערים הנורדיות בשנים האחרונות משנה אט אט את מאזנן הדמוגרפי, מעלה את מפלס החיכוכים על רקע דתי וגזעי ומערערת את יסודות מערכת הסעד, הרווחה ומדיניות הדלת הפתוחה. ב־2015 לבדה זרמו כרבע מיליון פליטים אל מדינות צפון אירופה – מתוכם כ־160 אלף חצו את הגבול אל שבדיה, שמיהרה, אוי לבושה, להודיע על גירושם המיידי של מחציתם. בדנמרק מפלגת 'מפלגת העם הדנית' הימנית הראדיקלית צוברת פופולאריות ועוצמה במהירות מסחררת. כיום היא כבר המפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט הדני, והמפלגה הדנית הגדולה ביותר בפרלמנט האירופי.

יחד עם זאת, אין ספק כי האיום המרכזי העומד כיום בפני מודל הרווחה הסקנדינבי, ומה שאולי עלול להביא לבסוף לקריסתו, הוא הזדקנות האוכלוסייה וההתכווצות החדה בילודה. העלייה המהירה בתוחלת החיים מביאה להתרחבות דרמטית בפלח האוכלוסייה המבוגרת (65 ומעלה) ולזינוק חד בהיקף המשאבים שהממשלה צריכה להקצות לתמיכה בה (תשלומי פנסיה, בריאות, סעד ורווחה כללית). במקביל, עקב הירידה בילודה ובגידול האוכלוסייה, שיעור האוכלוסייה בגיל העבודה (15־65) – זו המייצרת למדינה את התוצר ומספקת את זרם ההכנסות – הולך ומתכווץ. הנטל המונח על הכתפיים הצנומות של אותה שכבה מצטמקת גובר והופך לכבד יותר משנה לשנה.

שטייניץ ויו"ר ה-OECD חותמים על הצטרפות ישראל לארגון | צילום: פליקר OECD

על פי נתוני ה־OECD, בשנות ה־60 עמד שיעור הילודה בדנמרק על קצת יותר מ-2.5 ילדים לאישה, בפינלנד על 2.7 ילדים לאישה ובנורבגיה הפורייה כל אישה ילדה בממוצע 3 ילדים. התכווצות ארוכה ומתמשכת הביאה לכך כי כיום עומד שיעור הילודה במדינות אלו על כ־1.7 בלבד. בכל אחת ממדינות סקנדינביה חיים כיום יותר מבוגרים (מעל גיל 65) מילדים (מתחת לגיל 14). בפינלנד ובשבדיה שיעור האוכלוסייה המבוגרת כבר עומד על למעלה מ־20% והתלות של האוכלוסייה המבוגרת באוכלוסייה העובדת היא מהגבוהות בעולם; על כל 100 עובדים יש כ־32 מבוגרים בגיל פנסיה. נכון, מגמות דומות מתרחשות גם בגרמניה, איטליה ויפן, ואולם האתגר הדמוגרפי הזה הופך לקריטי דווקא במדינות הרווחה הנשענות באופן מהותי על האוכלוסייה המייצרת ועל הכנסות הממשלה ממיסים.

הכל יחסי

לעומת זאת, ישראל צעירה הרבה יותר וגדלה בקצב מהיר בהשוואה לכל מדינות ה־OECD. פיריון הילודה הוא הגבוה ביותר מכל המדינות ה־OECD, ושיעור האוכלוסייה מעל גיל 65 הוא בין הנמוכים ועומד על עשירית בלבד מכלל מהאוכלוסייה. אם במדינות המערב תמצאו כ־30 מבוגרים בגיל פנסיה על כל 100 עובדים, בישראל צונח היחס ל־18 בלבד. כמובן שהמגזר החרדי והמגזר הערבי, שעל פי התחזיות הקיימות יהוו עד 2050 כמחצית מכלל האוכלוסייה, תורמים תרומה משמעותית לנתונים האלה, מה שמחדד עוד יותר את הצורך הקריטי בשילובם בכוח העבודה.

בנוסף, הישראלים חיים פרק זמן ממושך יותר, כאשר אנו ממוקמים בצמרת הדירוג העולמית של תוחלת החיים הממוצעת. זאת ועוד, מסתבר גם כי הישראלי הממוצע מאושר יותר מעמיתו המערבי. מדו״ח מיוחד שפרסם השנה ארגון ה־OECD על איכות החיים במדינות החברות, עולה כי בפרמטר הבוחן את רמת שביעות הרצון של התושבים בכל מדינה דורגה ישראל במקומות הגבוהים ביותר.

אז אולי למרות פערי אי־השיוויון, חלוקת ההכנסה המעוותת, שוק הדיור הכושל, השעות הארוכות והקשות בעבודה, השכר הנמוך ויוקר המחייה החונק – אחרי הכל באמת טוב יותר לחיות פה בהשוואה ליתר מדינות ה־OECD. או שאולי פשוט רף הציפיות שלנו נמוך יותר, והגדרתנו לאושר רופפת וגמישה יותר בהשוואה ליתר מדינות ה־OECD.