|
אל תמעיטו בחשיבות ההחלטה שקיבלו בתחילת השבוע שרי הממשלה: היא שווה הרבה כסף. רוב ברור בוועדת השרים לחקיקה הרים יד בעד העברת הפיקוח על חוק צער בעלי חיים ממשרד החקלאות למשרד להגנת הסביבה. לכאורה, מדובר בהגדרה מחודשת של גבולות גזרה בין שני משרדי ממשלה שלא צריכה לעניין את הציבור הרחב; למעשה, בהנחה שתמיכת הממשלה תאפשר להצעת החוק להשלים את המסלול הפרלמנטרי ולהפוך למציאות, מדובר במהלך שעשויה להיות לו השפעה מרחיקת לכת על מערכת היחסים בין בני האדם לבעלי החיים בישראל. אלה שאנחנו מגדלים, וגם אלה שאנחנו אוכלים.
|
בשבוע שעבר פורסם דו"ח מקיף של עמותת "אנונימוס", שקבע כי 18 שנה אחרי שכנסת ישראל חוקקה את חוק צער בעלי חיים (1994), נעשה מעט מאוד כדי לממש אותו. חלק מהתקנות המתחייבות מהחוק עדיין לא נוסחו, אחרות נאכפות בדוחק. עד היום, למשל, לא הוסדר בחוק אופן ההמתה של מליוני אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים (שבמקרים רבים מושלכים בעודם בחיים לתוך שקיות אשפה וגוססים שם לאיטם), ואין הגבלות על הטלת מומים בגופם של בעלי חיים, כגון גדיעת קרני עגלים וקיטום מקור של אפרוחים – פעולות שנעשות בלי הרדמה. |
אל תאמינו לתמונות הפסטורליות | צילום: השינוירויטרס |
כבר ב-1999 איבד אברהם פורז, יוזם החוק, את סבלנותו, ועתר לבג"ץ נגד משרד החקלאות. פורז טען את מה שלכולם היה ברור – ש"זה לא משרד החקלאות, אלא משרד החקלאים". במילים אחרות: לתת למשרד החקלאות להיות אחראי על חוק הקשור לבעלי חיים, זה הגיוני בערך כמו לתת לחתולה מיצי לשמור על השמנת. הרי החקלאים הם אלה שרוב בעלי החיים בישראל – מליוני פרות, עזים, תרנגולות, חזירים ודגים – נמצאים בחזקתם, והם גם אלה ששולטים ביד רמה במשרד. איזה אינטרס יש להם לקדם חקיקה, תקנות ואכיפה שעלולות להגדיל את ההוצאות שלהם על רווחת בעלי החיים?
תעשיית המזון מהחי בישראל התברכה בכמויות נדיבות של ציניות ונצלנות. רוב התרנגולות המטילות מעבירות את חייהן בכלובים אכזריים המכונים לולי סוללה, על שטח בגודל של דף A4, בלי יכולת לזוז או לפרוס כנפיים, רחוק מאוד מהציורים הפסטורליים שמופיעים על גבי קרטוני הביצים, שבהם נראית תרנגולת מלקטת בנחת זרעונים בשדה. גם הלולים המתוכננים במסגרת הרפורמה הגדולה שמבשל משרד החקלאות מציעים תנאים שבמדינות אירופה שייכים לעבר.
זה עוד כלום לעומת מצבם של החזירים, חיה שסובלת מיחסי ציבור גרועים ואין גייסות שיוצאים להגנתה. בישראל נשחטים כ-200 אלף חזירים בשנה, שעל מסלול הייסורים שלהם נכתב בדו"ח של אנונימוס כי "מדובר באחת מהתעשיות האכזריות ביותר, אשר כולאת חזירות במשך חודשים ברציפות ב'תאי הריון' וב'תאי הנקה' לסירוגין – מתקנים שאינם מאפשרים תנועה, לעתים מונעים עמידה, וכופים ניוון מתסכל על יצור אינטליגנטי וחברתי לא פחות מכלב".
ניצול בעלי החיים מובנה לתוך תעשיית המזון המודרנית. מה שעוד מובנה ברוב המקרים זו הסתירה בין רווחתן המינימלית של החיות לשורת הרווח של היצרנים. לכל הגורמים בשרשרת ייצור המזון יש אינטרס לצמצם עוד ועוד את שטחי המחיה, לחסוך בעלויות האחסון וההובלה, לרכוש עבור בעלי החיים מזון זול יותר גם אם הוא באיכות ירודה. בעלי החיים הם כלי שצריך לסחוט ממנו תוצרת – ביצים, חלב, בשר – ובמקרים רבים הסבל שלהם כלל אינו שיקול. תפקידה של המדינה הוא להיות הגורם המאזן, הרגולטור ששם רסן לתאוות הבצע ואומר לתעשייה – עד כאן. יש תנאים מינימליים, יש חוק, ואותו צריך לקיים.
רק שמשרד החקלאות נכשל בתפקיד הזה, בין השאר בגלל הכשל המובנה שבתוכו הוא מתנהל. הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר, בשילוב חברי כנסת מכל קצווי הבית, מדב חנין ועד זבולון אורלב, באה להתיר את ניגוד העניינים ההיסטורי הזה. המשרד להגנת הסביבה לא מחויב לחקלאים וגם לא לתעשיית המזון. אם הסמכויות אכן יעברו אליו, צריך לקוות שהוא ינצל אותן כדי לספק לבעלי החיים את ההגנה המינימלית שמגיעה להם, ושכתוצאה מכך המזון שמיוצר בישראל יהיה קצת יותר הוגן וראוי לאכילה.
[email protected]
|
