ההיסטוריה מוכיחה: רק הפעלת כוח חסרת פרופורציות תכניע את חמאס

בשנת 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נקרתה בפני קברניטי המדינה הזדמנות מבצעית בלתי חוזרת לחיסול כל ראשי חמאס במכה אחת. לשב"כ הגיע מידע על ועידת פסגה שתתקיים באחד הבתים בעזה, שבה ישתתפו כולם: השייח' אחמד יאסין, ראש לשכתו אסמעיל הנייה, מוחמד דף, עדנאן אל-רול, עבד אל-עזיז רנטיסי, מחמוד א-זהאר ועוד כמה. ממש כנס מחזורים של ארגון חסידי אומות העולם.

הוחלט לתקוף את הבניין. ההתלבטות ניטשה סביב סוג החימוש שבו ישתמש חיל האוויר. היו אלה הימים שאחרי ההתנקשות בחייו של סלאח שחאדה, אירוע שבו נהרגו גם 14 אזרחים, ביניהם ילדים, ונמתחה ביקורת קשה על מוסר הלחימה של צה"ל ועל היד הקלה על הדק הסיכולים הממוקדים. "מכה קלה בכנף", הביטוי שבו השתמש מפקד חיל האוויר דאז, דן חלוץ, בהקשר להתנקשות ההיא, הפך לאחד מסמלי הוויכוח המוסרי שעדיין מתנהל.

כך או אחרת, היו בקבינט כאלה שדרשו להוריד על הבית ההוא פצצה של טונה. לא לקחת סיכונים. אני מעריך שהיום הדרישה הזו הייתה מתקבלת. אבל אז, הרוח הייתה אחרת. מומחים לחקר ביצועים אמרו שפצצה כזו תיצור נזק אגבי ניכר וייתכן שהרוגים רבים נוספים. הייתה גם הצעה לוותר על הפעולה, לאור הסיכון הסביבתי הניכר. בסוף נבחרה הצעת הפשרה: לא פצצה של טונה, גם לא פצצה של חצי טונה, אלא פצצה קטנה יחסית, של רבע טונה. כך היה: חיל האוויר השחיל את הפצצה לקומה השנייה של הבית, שם אמורה הייתה להתקיים הפגישה.

הבעיה הייתה שהמסובים התחרטו כמה דקות קודם לכן ועברו לקומת הקרקע. כשהתפוגג העשן, ניערו השייח' יאסין ואנשיו את האבק מעל בגדיהם, וחמקו אל האפלה. מאז כבר הספיק יאסין להחזיר את נשמתו לבוראו (סיכול ממוקד), גם עדנאן אל-רול ורנטיסי נפרדו מאיתנו בנסיבות דומות. הנייה הפך ראש ממשלה, א-זהאר חי וקיים (אם כי בפרופיל נמוך), ומוחמד דף ממשיך להחזיק בשיא הישרדות אישי של סיכולים ממוקדים שלא לגמרי הצליחו.

עדיין אי אפשר לדעת את מצבו. מוחמד דף | צילום: ויקיפדיה

האם חוסל דף ביום רביעי? עוד אי אפשר לדעת. בתחום הזה דיווחי חמאס בדרך כלל ענייניים, אם כי במקרה של דף הכל אפשרי. החימוש שהוטל על הבית שבו היה על פי מידע השב"כ דף, היה כבד. הכי כבד שאפשר, ובמנה נדיבה. הערכת המודיעין של צה"ל ערב המבצע לסיכולו של דף הייתה שגם אם יחוסל, יקח הרבה זמן עד שדבר מותו ייוודע בוודאות. בחמאס יודעים שזו יכולה להיות תמונת ניצחון ישראלית, ויעשו הכל על מנת להימנע ממנה.

יש לא מעט סימנים לכך שדף אכן נפגע בתקיפה. הבהלה שפקדה את חמאס אחר כך. התגובה המיידית, במטח כבד של רקטות לכל עבר, כולל תל אביב. העובדה שמספר הנפגעים היה נמוך, אף על פי שבית קומות גדול במרכז שייח' רדואן הפך לערימת אבק. פליטת הפה של דובר חמאס שכינה את דף "שאהיד", ועוד.

כך או אחרת, עם כל הכבוד לתמונות ניצחון, חמאס לא יוכרע בעריפת ראש אחד ממנהיגיו. כבר ערפנו ראשים לא מעטים בצמרת חמאס, אבל היא כל פעם צימחה במהירות ראשים חלופיים תחתם. חמאס יוכרע בהפגנת נחישות ובפגיעה קשה בליבת העוצמה שלו. חמאס יוכרע בהריגת חלק גדול מלוחמיו, נטרול הזרוע הצבאית, התנגשות אמיתית עם הכוח הלוחם שלו והכרעתו. רק כך.

ההיסטוריה מוכיחה, פעם אחרי פעם, שיש רק דרך אחת להכריע את "האחים המוסלמים" באשר הם. באמצעות הפעלת כוח חסרת פרופורציות. כשאתה מפעיל כוח במשורה, כשאתה מתלבט לפני כל צעד, כשאתה מצהיר שאין לך עניין להפיל את חמאס ואתה נכנס לרצועה רק כדי לבצע "פעולת מנהרות", אתה לא מכריע את חמאס, אתה מצחיק אותו. אתה מדרבן אותו. אתה מוכיח לחמאס שהתזה שלו על החברה הישראלית החלשה, הנהנתנית, המערבית, הרופסת, היא תיאוריה נכונה. במאבקים מהסוג הזה ינצח רק זה שמוכן באמת להקריב עבור הניצחון. חמאס מוכן להקריב הכל.

ישראל? שאלה טובה. מי שהדליף את מצגת צה"ל על מחירי כיבוש עזה, גרם נזק אדיר לניסיון (הפתטי) של נתניהו ומשה יעלון להגיד לחמאס ש"כל האופציות על השולחן". עוד נחזור לזה בהמשך. מה שבטוח, זה שאף אחד לא רוצה להתחלף עם מוחמד דף היום. חי או מת.

2. האמת על פי גדעון לוי

בכל פעם שמתעוררים אצלי ספקות בדבר "צדקת הדרך" או דרכי המאבק, מגיע גדעון לוי ומוכיח לי שאנחנו אפילו יותר צודקים ממה שאנחנו חושבים. אני כותב את המאמר הזה מחו"ל, לכאורה מנותק (אבל לא ממש), ועדיין המאמר האחרון של לוי, שמשווה את חיסול אשתו ובנו הפעוט (שמונה חודשים) של דף לחיסול פוטנציאלי של אשתו ובנו של הרמטכ"ל בני גנץ, מוכיח עד כמה לוי מנותק לחלוטין מהבלי העולם הזה. עוד כותב לוי ש"כמו שיירי מסטיק משומש, שאינו מרפה מהסוליה, המלחמה הזאת נדבקת לישראל ולעזה, ממאנת להיפרד. לא רואים את הסוף שלה, וסוף אין לה".

לפי גישת לוי, למלחמה חיים משלה. בא לה להישאר איתנו, אז היא נשארת. זה לא אנחנו, זו היא. אם לוי היה מסוגל לצאת רגע מהפוזיציה שבנה לעצמו שנות דור, ולשאול את עצמו מדוע המלחמה הזו נשארת דבוקה לסוליה שלנו, הוא היה מבין שמי שמעוניין בה הוא חמאס.

מוכיח שצדקת הדרך שלנו נכונה. גדעון לוי | צילום: ויקיפדיה

ישראל יצאה מעזה, כל עזה, עד הסנטימטר האחרון של עזה, כדי שהמלחמה הזו תיגמר. ישראל עשתה את המעשה שכל העולם מצפה ממנה לעשות, באחת משתי החזיתות שבהן עליה לעשות את זה: היא הלכה על פיילוט בעזה. פיילוט שבמסגרתו היא פשוט נסוגה לקו הירוק. הרי זה החלום הרטוב של לוי, לא?

הרי הוא מוכר לנו כבר שנות דור, שאחרי שניסוג לקו הירוק ונסיים את הכיבוש (של פלסטין, שמעולם לא הייתה כאן), המלחמה תסתיים. ובכן, אחרי שעשינו את זה, בדיוק את זה, המלחמה לא רק שלא נגמרה, אלא החמירה, הסלימה, הפכה מפלצתית יותר, כוחנית יותר וקטלנית יותר. עכשיו לוי רוצה שנעשה את זה גם ביהודה ושומרון. בטח, אחרי הפיילוט המוצלח בעזה.

בעיניים המעוותות שלו משווה לוי בין דף לגנץ. כאילו גנץ הוא שנשבע לחסל את מדינתו, עמו, קהילתו ובני דתו של דף. לוי אומנם לא דובר ערבית, אבל אם יברר במקורותיו, בטח יוכל לקבל מקבץ קצר ממשנתו של ידידו דף. השנאה הבלתי מתפשרת, הדרישה הבלתי חוזרת לפינוי כל הציונים שבין הים לירדן, השבועה להמשיך להילחם בהם, עד המוות, ההתפארות בכך ש"הם מקדשים את החיים, ואנחנו את המוות" ויותר מכל אלה, הציווי הדתי. חמאס זו דת. אין לאף בן תמותה יכולת לשנות את עקרונותיה. על פי העקרונות הללו, כל האדמה בין הים לנהר, כולל זו שלוי עצמו יושב עליה, היא אדמת וואקף מוסלמי. היהודים הם בני הכלבים והחזירים. כן, גם לוי.

ולכן אי אפשר להשוות בין רמטכ"ל של צבא במדינה דמוקרטית, שמתייסר (וגנץ אכן מתייסר) על כל פגיעה בחפים מפשע, גם כשיש רבות כאלה, לבין כוהני המוות של חמאס, שאין בינם לבין הקצבים של דאע"ש שום הבדל ממשי. לוי לא רואה את כל זה. הוא פשוט לא מתעניין בכל זה. מבחינתו, יש אמת אחת, אבסולוטית, מדויקת, וזו האמת שלו.

אני מתחבר אליו לגמרי בכל הקשור ליחס שלנו לאבו מאזן. אני בעד מו"מ אמיתי עם אבו מאזן, שמייצג תפיסה אחרת ותרבות אחרת. אני חושב שאין בישראל היום הנהגה שמסוגלת לשכנע את העולם שכוונותינו באשר להסדר עם אבו מאזן אכן טובות ומועילות. אבל כדי לאפשר דיבור עם אבו מאזן, צריך לנטרל את האלטרנטיבה המפלצתית של אבו מאזן. חמאס ירה במהלך "צוק איתן" במפגינים עזתים שניסו למחות נגד שלטונו. חמאס המשיך להתעמר באנשי הרשות הפלסטינית, כולל יריות בברכיים, גם ב"צוק איתן".

לטובת האנשים האלה נחלץ גדעון לוי, כאמא תרזה בשעתה, כדי להציל את השלום, שקיים רק בדמיונו. אגב, הם כל הזמן מנסים לחסל את בנו ורעייתו של בני גנץ. כל רקטה המשוגרת לנתב"ג, יכולה ליפול בראש העין, שם מתגוררת משפחת הרמטכ"ל. הם עושים את זה כבר 14 שנים רצופות. למה? כי בא להם. כי העולם מרשה להם. כי גדעון לוי רואה בזה אקט מחאה על "הכיבוש", או משהו.

3. טבלת הייאוש של גנץ

אני לא ממש מקנא בבני גנץ. נפלא מבינתי איך האנשים האלה מתמודדים על התפקידים האלה. להיות רמטכ"ל בישראל, בעידן הנוכחי, מסוכן כמעט כמו להיות רמטכ"ל חמאס בעידן הנוכחי. עוברת עליו התקופה הקשה בחייו. הוא סופר את הימים עד פברואר כמו טירון שזה עתה החל מסלול חי"ר. הוא חוטף מהדרג המדיני כל הזמן, והוא יודע לחטוף. חובה לכתוב כאן ששום דבר מהדברים שאני כותב כאן בשמו, לא בא ממנו. גנץ הוא הג'נטלמן האחרון, הוא לא יגיד מילה, הוא לא ירמוז, רק פניו ומילותיו הכואבות יסגירו מה שמתחולל בלב פנימה.

ביום רביעי הוא הגיע לטקס ההתייחדות עם הנופלים השנתי של גולני. בכל שנה מקיימת כל יחידה של צה"ל טקס כזה. גולני פותחת את הסבב, שנמשך עד אחרי החגים. השנה נוספו לגולני 16 משפחות שכולות. רבע מהחללים ב"צוק איתן" מגולני.

לא מבין מה הקבינט רוצה ממנו. רא"ל בני גנץ | צילום: דו"צ

גנץ פגש שם את משפחתו של אורון שאול, ואת כל שאר המשפחות, ענה לכל השאלות וחיבק את כל האמהות והאלמנות. נדמה לי שלמרות העוצמה הרגשית האדירה שהאירוע הזה סחט ממנו, הוא מעדיף אותו על ישיבת קבינט.

אחרי הקרב הקשה בשג'אעייה, ישב גנץ עם חיילי גדוד 13 של גולני שיצאו ממנה, ואמר להם ש"למרות הכומתה האדומה שעל כתפי, כולכם גולני שלי". ביום רביעי, האווירה הייתה דומה.

גנץ לא מבין מה האנשים האלה, בקבינט, רוצים ממנו. למען האמת, אני חייב להוסיף כאן שאני דווקא כן מבין. יש לשרים בקבינט זכות למתוח ביקורת על הדרג המבצעי. יש להם זכות לחשוב שהרמטכ"ל שלהם לא אסרטיבי, לא יוזם, חושש מהשלכות לחימה ולא מספק את הסחורה. גנץ חושב אחרת. הוא מוכן לקבל ביקורת פרונטלית. ישר לפנים. הוא גם עונה עליה פרונטלית. העובדה שזה מחלחל החוצה וסודק את מעטה הטפלון שעליו חותם כל רמטכ"ל בכניסתו לתפקיד בבקו"ם, חורה לו מאוד.

כן, הוא רמטכ"ל אחר, הוא קצת משורר, נפשו כנראה מחוספסת פחות מזו של גבי אשכנזי ושאול מופז, למשל, אבל כשהוא מביט על עזה, הוא רואה שם ניצחון ברור של צה"ל. הוא יודע למנות את הרוגי חמאס, את הנזקים הכבדים לחמאס, את העובדה שחמאס כמעט ולא הצליח לפגוע באזרחי ישראל, ומסמן לעצמו ניצחון. הוא לא לגמרי מבין מדוע האחרים מסמנים מפלה. זה מחרפן אותו. הוא סובל ומתייסר, הרמטכ"ל. הוא לא לגמרי זורם עם "תמונות הניצחון" שאליהן חותרים חלק משרי הקבינט, הוא לא לגמרי מבין את "הפנטזיות המבצעיות" שמציגים שם אחרים. הוא שומר את הביקורת שלו לעצמו, מדבר לתוך בטנו, אוכל את עצמו מבפנים.

הדברים שמובאים כאן אינם בשמו, אלא מהווים תוצאה של ליקוט ממושך בין אנשים שהוא מדבר איתם. אבל כשמביטים בו, קשה לא לראות את התסכול, את התוגה, את חישוב הקץ לאחור.

גנץ אישר אישית, כבר כמה פעמים, תוכניות מבצעיות לכיבוש הרצועה. התבוסתנות שלו, כפי שהיא מתוארת על ידי כמה שרים, מקורה במטרות שהוצגו בפניו. כשראש הממשלה ושר הביטחון קובעים שצריך "להשיב את השקט", הם מקבלים תוכנית מתאימה מגנץ. שמישהו יסתכל לו בעיניים ויגיד לו שצה"ל לא מסוגל לכבוש את הרצועה, כך אמר לא מזמן לבן שיח אינטימי.

מה שחורה לו יותר מכל הוא התקלה מול תושבי הדרום. יש לגנץ כבוד עמוק לתושבי עוטף עזה. הוא מודע לכך שקצת כשל בלשונו כשהחזיר אותם הביתה לאחר סיום הסבב הראשון, ערב היציאה לקהיר. דבריו הוצאו מהקשרם. נכון, הוא קצת לירי, הרמטכ"ל הזה. במקום "הו, המרגמות", יש לו שירים על כלניות. אז מה? הוא שלם עם עצמו.

גם עם העובדה שיכול להיות שאחרי המלחמה הזו הוא לא יוכל לצאת לחופשה בחו"ל הרבה מאוד זמן (בגלל סכנת התביעות בהאג). הוא יעשה חופשות בבארי, ב"דרום אדום", בים הכלניות שהבטיח. הוא יודע שזה יקרה. הוא מחכה שזה יקרה כבר. לא הייתם רוצים להתחלף איתו.

4. נתניהו כבר שכח

ביבי כינס ביום רביעי בערב את התקשורת כדי לעוף על שרי הקבינט. לא הייתה לו שום בשורה בתחומים אחרים. על דף הוא לא חידש. על המלחמה הוא אמר כל מה שכבר אמר קודם ("נדרשת סבלנות ואורך רוח"). על שרי הקבינט הוא דיבר, ועוד איך דיבר. השאלות היו כנראה מוזמנות מראש ונתניהו כילה את זעמו בנפתלי בנט, אביגדור ליברמן, ציפי לבני וכל מי שחושב אחרת ממנו.

שיא הגרוטסקה היה כשנתניהו אמר שכשהוא היה ראש האופוזיציה או שר בקבינט הוא "נתן כתף ודיבר פחות". נו, טוב. הוא בונה על הזיכרון הקצר שלנו. הוא היה ראש האופוזיציה ב-2007, כשמטוסים של חיל אוויר מסוים השמידו כור גרעיני מסוים בסוריה.

בונה על הזיכרון הקצר שלנו. נתניהו | צילום: מרק ישראל סלם

על הפעולה הזו היה איפול מוחלט. כל שרי הקבינט עברו פוליגרף. היה פרויקטור מטעם ראש הממשלה דאז, שהיה ממונה על החיסיון והאיפול. החשש היה שאם משהו ידלוף החוצה, בשאר אסד יושפל ויהיה חייב להגיב כדי להציל את כבודו.

עדיף לעזור לאסד לתת לאירוע כולו לעבור מתחת לרדאר. לכן הייתה הוראה שאף אחד לא יצייץ, אף אחד לא ידבר, לא יתראיין, לא יתייחס, לא באמירה, לא ברמיזה, לא במעשה ולא במחדל. כולם, מראש הממשלה (אהוד אולמרט) דרך הרמטכ"ל (גבי אשכנזי) וכל היתר, ירדו למחתרת.

מי שבר את המשמעת הזו? ניחשתם נכון. נתניהו. הוא נקלע, כמה ימים אחרי ההפצצה, לאולפן "מבט", כדי לאשר ש"כראש האופוזיציה הוא היה מעודכן בכל פרטי הפעולה". המערכת כולה רתחה מזעם. אנשים הביטו במרקע ולא האמינו. נתניהו היה באמת מעודכן. ראש הממשלה עדכן אותו. הוא ידע עד כמה חשוב לשמור על ריחוק מהפעולה הזו, אבל היה לו דחוף יותר לנסות לגבות את חלקו המזערי בתהילה, כ"מי שידע".

אבל מאז חלפו להן כבר שבע שנים וביבי שכח. כמו ששכח שתמך כמעט בכל ההצבעות על ההתנתקות (למעט האחרונה). וכמו ששכח שחינך את כל העולם שעם טרור לא מדברים, אלא נלחמים. עכשיו הוא גוער באלה שמדברים, בעוד הוא מנהל מו"מ עם חמאס.

הביקורת של השרים ליברמן, בנט ולבני עושה טוב לישראל, עושה טוב לנתניהו, עושה טוב לאינטרסים הביטחוניים הכי חשובים שלנו. נתניהו יודע את זה מצוין. הוא יודע שכשחמאס מגיע למו"מ בקהיר, הוא צריך להאמין שיש בישראל כל האופציות לפעולה, שישראל מסוגלת להתחרפן ולכבוש את עזה, שישראל בוחנת ברצינות את האפשרות לחזור לפעולה הקרקעית.

כשליברמן אומר את דעתו הלגיטימית, כשבנט דורש פעולה, כשלבני סבורה שאין מה לדבר עם חמאס, זה משרת את נתניהו, ואת כולנו. זה גם לגיטימי. לא מדובר בתקיעת מקל בגלגלים של מבצע צבעי, אלא להפך. בדרבון של רגליים מדשדשות. אפשר לחיות עם זה. ככה זה בדמוקרטיה.

ולכן, ההתפוצצות של ביבי ובוגי שלשום על שרי הקבינט היא מלאכותית. בניגוד למה שאמר יעלון, המניעים שלו ושל נתניהו הם מניעים פוליטיים. הם יודעים שהם מפסידים הרבה נקודות בימין, אז הם דורשים משמעת ושקט מוחלט. הם מתעלמים מהמציאות. היא שונה, וטופחת להם על הפנים כמעט מדי יום.

מי שהדליף את מצגת צה"ל על מחירי כיבוש עזה, ערב המו"מ בקהיר, המיט על ישראל נזק אסטרטגי אדיר. חמאס מגיע לקהיר ושומע, בדרך, שאין לישראל אופציה צבאית נגדו. אין שר בקבינט שלא משוכנע שהמדליף בא מטעמו של נתניהו.

הדברים האלה נכתבו כאן פעמים רבות מאז. השבוע הצטרפו עיתונאים נוספים (אמיר אורן, נחום ברנע). הצטרף גם ח"כ איתן כבל, שכתב ליועמ"ש מכתב דחוף שבו דרש לפתוח בחקירת ההדלפה.

אני במקום כבל לא הייתי עוצר את נשימתי. היועמ"ש שלנו דומה מאוד לרמטכ"ל שלנו. הוא פשוט לא אסרטיבי. הוא לא אקטיביסט. הוא עושה דברים רק כשהוא באמת מוכרח. בפרשת הרפז, למשל, שבה נבדקות הדלפות מטעם גבי אשכנזי, הכריחו אותו. אבל ביבי הוא לא גבי. לביבי מותר. גם כשמדובר בנזק קשה כל כך לביטחון המדינה. הרי הוא ראש המערכת, לא?

לא אקטיביסט, עושה רק כשמוכרח. היועמ"ש וינשטיין | צילום: רויטרס

אני חושב שגם אם מותר לו לעשות את זה, לנו מותר לדעת שהוא עשה את זה. ההדלפה ההיא באה כדי לספק לביבי תירוץ, למה לא מוטט את שלטון חמאס כפי שהבטיח. הוא נזקק לתירוץ באופן נואש, לאור הביקורת מימין.

אז הוא משכן לרגע את האינטרסים של המדינה, למען האינטרס הפוליטי שלו. זו עובדה. זה קרה. אין שר בקבינט שלא יודע ואומר (אוף רקורד) שזה קרה. ואם נתניהו טוען שזה לא קרה, בואו נבצע חקירה. מה הבעיה לחקור? נתניהו הוא חוקר סדרתי. בכל קדנציה. מצעדי פוליגרף הם התחביב החביב עליו. הוא הרי מורה לשב"כ לחקור הדלפות בכל שני וחמישי. פתאום, בנושא הכי קריטי, בהדלפה הכי מרושעת ומזיקה, הוא לא מורה לחקור?

נתניהו זוכה להרבה מאוד מחמאות מהמרכז-שמאל על ניהול "צוק איתן". גם מהעמודים האלה הוא רווה נחת בימים הראשונים של המבצע. לכאורה, גם אני אמור להריע לו על האיפוק, על הסבלנות, על אורך הרוח, על היותו "המבוגר האחראי", על זה שהוא לא נגרר פנימה ולא נסחף אחרי המתלהמים.

הבעיה שלי היא, שבנושאים האלה אני לא מרכז-שמאל. אני בכלל לא חושב שאפשר להגדיר אירועים כאלה במונחי מרכז, שמאל או ימין. באירועים כאלה לא צריך להיות ימני כדי לחשוב שעם חמאס אין מה לדבר. צריך פשוט להיות מפוכח.

מכיוון שאני יודע שנתניהו עושה את הדברים האלה לא משום שהוא מתון ושפוי ואחראי, אלא משום שהוא פחדן, ומכיוון שאני חושב שהוא מתפשר על העתיד ועל הביטחון הלאומי והאינטרסים האסטרטגיים של כולנו, אני כותב מה שאני כותב.

יכול להיות שאני טועה ועוד רבע שעה, או חודשיים, נגלה ש"צוק איתן" הוא האירוע המשמעותי ביותר שהיה כאן בדור האחרון בכל הקשור לשיקום ההרתעה הישראלית ועיצוב תפיסת הביטחון היעילה, החדשה שלנו. יכול להיות שלא.

בינתיים, אסתפק במה שאמר לי בשבוע שעבר אחד האנשים הכי קרובים לנתניהו. "מה שקרה בחודש האחרון", אמר האיש, "הוא ריסוק המוניטין שישראל צברה במשך 40 שנה".

5. בנט, ליברמן, לבני

כשהתפרקה הפסקת האש, עם ירי שלוש הרקטות לבאר שבע, הורה הדרג המדיני למשלחת הישראלית בקהיר לחזור הביתה. אפשר היה להורות למשלחת לרדת קומה אחת במלון, לנתק מגע זמנית, להירגע, כדי לחזור למחרת לשיחות. אבל הדרג המדיני, בהמלצת צה"ל, העדיף לוותר.

בקבינט, שכונס מיד אחר כך, ניסה בנט לדרוש מנתניהו לקבל החלטה מפורשת, בהצבעה, בקבינט, שמסיימת סופית את המו"מ עם חמאס. נתניהו לא הסכים. פרץ ביניהם עימות. נתניהו, כצפוי, ניצח. הוא רוצה לשמור לעצמו את האופציה להמשיך לדבר עם חמאס. להמשיך לעשות מה שכל חייו חינך את כל העולם לא לעשות.

למחרת, הודלף מטעמו של נתניהו ש"נזף בבנט". ממה שביררתי, הוא נזף באופן כללי, בכל השרים שמפטפטים את עצמם (ומותחים עליו ביקורת). נדמה לי שבנט ישרוד את הנזיפה הזו.

שלוש אסכולות מלוות את "צוק איתן" מיום היוולדו. האסכולה של בובי (בוגי-ביבי), שמצדדת בהסדרה מול חמאס. מבצע צבאי, אחריו מו"מ שיביא להסדרה. הם לא יורים עלינו, אנחנו לא יורים עליהם. האסכולה השנייה היא אסכולת בנט: אכיפה חד-צדדית.

כיבוש ומיטוט. חד וחלק. אביגדור ליברמן | צילום: מרק ישראל סלם

מכים בחמאס בכל הכוח ואחר כך יוצאים באופן חד-צדדי למצב חדש. שולטים על השיקום, פותחים את המצור, מווסתים את המלט, דוחפים פנימה מזון ושאר עניינים חיוניים. מצ'פרים את האוכלוסייה כשחמאס לא יורה, סוגרים את השערים כשהוא יורה, ומכים בו בחזרה.

היתרון של האסכולה הזו הוא שאין מו"מ עם חמאס, ונשמר חופש הפעולה למנוע התעצמות: מגיע מידע על מנהרה חדשה? מורידים אותה. מגיע מודיעין על פס ייצור חדש לרקטות בדהניה? מורידים אותו. כך נמנעים מחזרה למצב שבו היינו לפני שישה שבועות, כשמפלצת טרור רצחנית צמחה לנו באופן ממאיר על הגדר.

האסכולה השלישית היא האסכולה של ליברמן: לא הסדרה ולא הרתעה ולא נעליים. כיבוש עזה ומיטוט חמאס. ליברמן לא מלווה את האסכולה שלו בתורה כתובה, או בתורה שבעל פה. בשביל זה הוא ליברמן. מספיק שיפצח את פיו וידבר, כדי שכולם יבינו.

לזכותו אפשר להגיד שהוא עקבי. גם הוא מפליא את ביקורתו מפעם לפעם בדרג הצבאי. ב"צוק איתן" הוא בעיקר לא מרוצה מהמודיעין. היה לו, בתחילת המבצע, עימות קשה עם ראש המוסד תמיר פרדו, כשבמהלך סקירה שלו ציין שישראל מתחילה לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה. ליברמן התפוצץ על פרדו: מי שמך לקבוע קביעות כאלה, שאל אותו (אלה המילים שלי, לא שלו), וכו'.

ליברמן לא נזהר בכבודו של איש. הוא חסר סבלנות וסובלנות. השבוע הייתה לו נקמה מתוקה במיוחד בנתניהו, כשחשף בקבינט (זה פורסם לראשונה אצל ברק רביד ב"הארץ") שיש טיוטה מצרית שנתניהו מנסה נואשות להסתיר משריו.

זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מסתיר מהשרים שלו, או מהמצביעים שלו, עניינים שלא נוח לו לגלות. התמונה המאפיינת ביותר את אופיו של נתניהו בתחום הזה הייתה פעם, בקדנציה הראשונה שלו, אי שם בשנות ה-90, כשהוא הלך עם אנשיו ובידו סיגר שמנמן, ולפתע ראה חבורת עיתונאים ומצלמות ממתינה לו בהמשך הדרך. הוא מיהר לתחוב את הסיגר (הבוער) לכיס הפנימי של הז'קט, נעצר ליד העיתונאים, החל לדבר, שכח מהסיגר, עד שהז'קט החל להעלות עשן.

נתניהו מנסה עכשיו, בצדק, לשנן בפני העולם שחמאס שווה דאע"ש. שאין הבדל בין שתי התנועות הרצחניות הללו. שמי שמאשים את ישראל בפשעים מול חמאס, צריך להביט מזרחה, לראות את דאע"ש ולהבין את טעותו. ובכן, מר נתניהו, אם חמאס שווה דאע"ש, מה דעתך שברק אובמה יתחיל במו"מ עם דאע"ש במטרה להגיע ל"הסדרה" בסוריה, או בעיראק? הרי אמרנו שאין הבדל, לא?

במקום זה, מתפקדת ישראל כמו גימנזיסטית בת טיפש-עשרה שמחזרת אחרי החתיך של השכבה. בכל פעם שיש איזה רמז של היענות מצדו, היא מכרכרת ומפזזת בהתלהבות. כן קהיר, לא קהיר, הסדרה, שמסדרה. ואז הפסקה לצורך עימות נוסף, הם יורים עלינו, אנחנו עליהם, אבל האופציה העיקרית על השולחן: חזרה לשולחן המו"מ. י

שראל מדברת עם חמאס כשווה מול שווים בקהיר. זו האמת הפשוטה, אין בלתה, אי אפשר לתחוב אותה לכיס הפנימי של שום ז'קט, כי זה ייגמר בעשן, באש ובדמעות.

לכתבה במעריב השבוע