"ההצלחה הכי גדולה שלי היא אשתי": ראיון מיוחד עם איתן ורטהימר

"את רואה, זה השעון שלי", אומר איתן ורטהימר כשהוא מסיר מפרק ידו את שעון היד שלו כדי שאביט בו. "שעון סווטץ' שעלה לי 90 יורו לפני כמה שבועות בספרד. זה השעון שמספיק לי, אני לא צריך יותר מזה", הוא מחדד ומפנה לעברי שעון עם רצועה אדומה ולוח מספרים גדול. "יש לי גם שעונים אחרים", הוא אומר בכנות, "אבל אני אוהב דברים נוחים, פונקציונליים, אני לא בא לעשות רושם על אף אחד".

אוסף של מכוניות, יאכטה וכמה בתים יוקרתיים ברחבי המדינה זה הרבה יותר מפונקציה.
"אני לא רוצה לדבר על מה יש לי ומה אין לי, אני לא פה בשביל להשוויץ. הנכס היחיד שיש לי זו הבורות, בזה אני מאוד עשיר, וזה טוב מפני שהוא נותן לי סיכוי ללמוד משהו".

בתחילת החודש נפרד ורטהימר, 62, הישראלי הרביעי בעושרו לפי רשימת פורבס (יחד עם משפחתו), מנכס אחר שלו – טכנולוגיית להבים, האימפריה המשפחתית שנמכרה לחברת פראט אנד וויטני תמורת מאות מיליוני שקלים. זה קרה בדיוק שנה לאחר שהושלמה מכירת ישקר למיליארדר האמריקאי וורן באפט, מה שהופך כיום את ורטהימר, בנו של סטף ורטהימר, לתעשיין ללא בעלות על מפעלי הענק שלו, אבל עדיין עם כמות פעילות שיכולה להספיק לכמה גלגולי חיים: שבעה פארקי תעשייה, קידום מיזמים וסטארט־אפים – והרבה פילנתרופיה.

לרכישת המגזין חייגו 077-5273355

לכל הכתבות והעדכונים – עשו לנו לייק בפייסבוק

במשך יותר מ־60 שנה מאז הוקם מפעל ישקר במרפסת המטבח של סטף ורטהימר ורעייתו מרים בנהריה, בינואר 1952, היתה משפחת ורטהימר אחת ממשפחות התעשיינים הבולטות בארץ. מפעל להבים לייצור להבי מטוסים היה הבייבי של איתן ורטהימר. לשערי המפעל כעובד נכנס ב־95' אחרי 13 שנים שבהן עמד בראש ישקר. "בישקר שמחנו בעבודה קשה, בבניית דברים ובהמון יצירה, אבל פתאום הבנתי שאני מפריע למנכ"ל, יעקב הרפז, שהוא מנכ"ל מאוד מוכשר, ועברתי למפעל להבים במטרה לשקם את המפעל".

"קיבלתי יותר ממה שאני צריך ואני מכיר בזה ורק יכול לומר תודה רבה". ורטהימר | צילום: אלי דסה

מפעל להבים הוקם ב־1968 בעקבות האמברגו הצרפתי על משלוחי נשק לישראל. בספרו "איש ליד המכונה" מספר סטף ורטהימר על כך שביוני 67', כמה חודשים לפני הטלת האמברגו, התבקש על ידי שר הביטחון וחיל האוויר להקים בארץ מפעל לייצור להבי מנועים, "כדי שאם יוטל אמברגו, לא ניאלץ לקרקע מטוסי קרב שמנועיהם נפגעו". ורטהימר לא התלהב, "הנושא היה זר לי לחלוטין… אך ההתנגדות הטבעית שלי להרחיב את קשת העיסוקים לא עמדה מול מה שהיה אז בגדר משימה לאומית". ב־95' הציע ורטהימר לחברה האמריקאית פראט אנד ויטני להיכנס למפעל כשותפה. "אני הייתי זקוק לשוק שלהם והם היו זקוקים לידע, לניסיון, לאיכות שלנו ולהתמקדות שלנו במוצר אחד", הסביר ורטהימר האב בספר אחר. לדברי הבן איתן, השותפות עם פראט אנד וויטני נוצרה בשל הרצון "להתחתן עם השוק האמריקאי".

כ־20 שנה אחרי החתונה הכלה האמריקאית קיבלה את המפעל ואתה כבר לא תעשיין.
"הרגשתי שאני לא רוצה להשאיר כאבי ראש לעתיד. חיפשנו למי הכי טבעי למכור את המפעל, והכי טבעי היה למכור לשותפים שלנו. לעסק משפחתי יש אחריות מלאה לכך שהוא ימשיך הלאה וייצור מקומות להרבה שנים, והמשמעות של זה היא לקוחות מרוצים, או מאיכות המוצר או מהאספקה. המפתח לעסק מצליח הוא לקוחות מרוצים".

סטף ורטהימר | צילום: יונתן בלום

מה תעשה עכשיו, בלי מפעל ובלי לקוחות בכל העולם?
"ב־15 השנה האחרונות אני לא עסוק בלעשות כסף, לכן העובדה שאין לי יותר עסקים אינה כה משמעותית עבורי. הייתי שותף להקמת פרויקט 'עתידים', תכנית המשלבת צעירים מהפריפריה בלימודים גבוהים, ובהקמת 'קרן צפונה־דרומה', שמעניקה הלוואות לעסקים יצרניים בפריפריה. במסגרת הקרן ייצרנו כבר 700 מקומות עבודה חדשים. אני עסוק בדברים האלה, לאט לאט ועם הרבה התנסויות אני מנסה להעביר חלק מהידע שנצבר אצלי לדברים האלה. אני מנסה ליצור מודלים שיעשו טוב בתחומים שונים. הקמת עתידים דרשה תהליכים רבים ונמשכה הרבה זמן ונעשתה יחד עם אנשים טובים כמו שאול מופז, אני יודע לעבוד היטב עם אנשים אחרים כדי ליצור דברים משותפים".

בית ספר למפעלים

בתקשורת ידוע איתן ורטהימר כטיפוס מופנם במיוחד. הוא מסרב לענות על כל שאלה שנתפסת בעיניו כאישית. אפילו על השאלה באיזה בית ספר יסודי בנהריה למד אינו מוכן לענות. "הילדות שלי בנהריה היתה מדהימה, אבל אני מדבר רק על ביזנס", הוא חורץ. ועל ביזנס הוא מוכן לדבר בכל שפה. "אני יכול לדבר בעברית, באנגלית, אפילו ביידיש, אף על פי שאני לא יודע יידיש", הוא אומר בחיוך בתחילת השיחה.

הוא השני מבין ארבעת ילדיהם של סטף ומרים ורטהימר. אירית, הבת הבכורה, עבדה בישקר באגף כוח אדם. הבת רותי למדה עיצוב תעשייתי בבצלאל, והיתה מעורבת בעסקי המשפחה ובעלת מיזמים מצליחים משל עצמה, והבן הצעיר יפתח, שאביו תיאר אותו בספרו כ"מתמודד עם קשיים שונים", לא היה מעורב בעסקים. איתן, כותב סטף ורטהימר בספרו, היה נער סורר עם ידי זהב וראש טוב על הכתפיים. עוד נכתב בספר כי בנערותו אמו מרים "פחות ופחות הסתדרה איתו. אני סבור שלא סמכה עליו ולא האמינה בו. הוא היה קל דעת מדי לדעתה. אני חזרתי ואמרתי שאיני מודאג. הייתי בטוח תמיד שהוא נער נבון ושימצא את דרכו בעצמו בסופו של דבר".

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

הקשרים בין האב לבנו הדוקים. "הוא השפיע עליי רבות", אמר איתן ורטהימר בראיון עיתונאי לפני 20 שנה. "אני מכנה אותו סטף", סיפר באותו ראיון, "אבל בבית אני קורא לו אבא". בבגרותו למד ורטהימר בבסמ"ת, תיכון טכני־מקצועי שנמצא ליד הטכניון בחיפה ונחשב לאחד מבתי הספר היוקרתיים בעיר ("היינו שם כמה חבר'ה פרחחים במיוחד").

מספרו של אביו ניתן ללמוד על משיכתו החזקה אל המחרטות. "יש לי חוש טכני", הוא מעיד על עצמו, "אני אוהב להמציא המצאות טכניות, הראש שלי כל הזמן עובד בכיוון". בצבא שירת בחיל החימוש, השתתף במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן וכשהשתחרר נסע לארה"ב. "לא רציתי לעבוד בישקר", הוא אומר. "עבדתי אצל המתחרים האמריקאיים שלנו, עבדתי אצל בן אחיו של אלברט איינשטיין בפיתוח מכונות מעניינות, ניסיתי לשווק מוצרים בעמק הסיליקון, וכשחזרתי לארץ הקמתי מפעל השחזה. הייתי שותף בהקמה של מפעל שייצר חלקים לסמי קונדקטורים, קניתי בדולר מפעל שפשט את הרגל ובקושי יצאתי ממנו חי, לקחתי מפעל של מקדחי שיניים ושל שתלים אורתופדיים, את חלקם הצלחתי להבריא ובאחרים נכשלתי. זה היה בית ספר מדהים, אהבתי את האקשן, עבדתי עם כמה שותפים, היתה לנו מכונית אחת שהתחלקה בין כולנו, ובימים שהיא לא היתה ברשותי נסעתי באוטובוס בין שלומי וכרמיאל, שם היו המפעלים שלנו".

אחרי כמה שנים נסע ללמוד קורס ניהול באוניברסיטת הרווארד. "אין לי תעודת בגרות, אבל אני לא ממליץ לילדים שלא רוצים ללמוד להשתמש בשם שלי כדוגמה לחוסר הרצון שלהם ללמוד. כל אדם הוא מקרה פרטי. הקורס בהרווארד סידר לי את הראש, שם הבנתי כמה שטויות עשיתי בעסקים".

כששב מארה"ב נחת במפעל המשפחתי. "סטף ביקש שאשקם מחלקה בישקר שלא התקדמה. אמרתי שאני מוכן לבוא לשנה ואני מבקש שלא יפריעו לי ולא יתערבו לי בעבודה, ושאם לא מרוצים ממני אפשר להעיף אותי בכל רגע. הקפתי את עצמי בחבר'ה טובים, אף פעם לא חשבתי שאני מספיק חכם לעבוד לבד, ואחרי חצי שנה שיקמנו את המפעל".

מרוצה מההישג נסע ורטהימר הצעיר לחופשה בסין, "שם קיבלתי שיחת טלפון שלסטף היתה תאונה קשה ולא יודעים מה יהיה איתו. כמובן חזרתי מיד, כל העסק נפל לי על הראש ואיכשהו יצאתי מזה חי. כשסטף חזר לעבודה לאחר כמה חודשים, אמרתי לעצמי שאני ממשיך הלאה בחיים מחוץ לישקר, ואז פרצה מלחמת שלום הגליל, וכשחזרתי מהמלחמה סטף שאל אותי אם אני מוכן לחזור לעבוד בישקר. העדפתי לשקם חברות, אבל הסכמתי לחזור לעשר שנים – ושוב ביקשתי שלא יפריעו לי ולא יעזרו לי".

באפט יש רק אחד

13 השנים בישקר, הוא אומר, "היו התקופה היפה ביותר בחיי". ב־2006 נמכרו 80% מהמפעל לוורן באפט תמורת 4 מיליארד דולר, על פי שווי שוק של 5 מיליארד דולר. במאי 2013 נמכרו 20% הנותרים לבאפט תמורת 2 מיליארד דולר, על פי שווי שוק של עשרה מיליארד דולר. התקשורת הישראלית יצאה מגדרה. ראשי הממשלה אהוד אולמרט ב־2006 ובנימין נתניהו ב־2013, התקשרו למשפחת ורטהימר וכינו את העסקאות כתעודת כבוד למשק הישראלי. אנחנו מסירים את הכובע בפניכם בשם המדינה כולה, אמר אולמרט לאיתן ורטהימר. בספרה עב הכרס, "כדור השלג", הביוגרפית של באפט, אליס שרדר, מתארת את עסקת ישקר כרכישה הלא־אמריקאית הראשונה של ברקשיר, החברה של באפט.

איתן ורטהימר וורן באפט בישראל | צילום: רויטרס

בתוך שבע שנים הכפיל באפט את שווי השוק של ישקר. האם הוא בעלים מוכשר מכם?
"באפט היה שותף נהדר, אני מעריץ אותו והלוואי שהיו יותר כאלה, אבל מי שהצליח זו ישקר. הלקוחות הם אלה שהקפיצו את החברה, מה שלא מוריד מהערכתי לבאפט, שהוא אדם ישר, אנושי וצנוע, יש הרבה מה ללמוד ממנו".

באפט כבר הודיע שהוא תורם 99% מהונו לצדקה.
"יש רק וורן באפט אחד כזה נהדר".

יש עולם מחוץ לעבודה

לאורך השנים דבקה העשייה החברתית־ציונית בדרכם של בני המשפחה. בשנות ה־70 תרגם סטף ורטהימר את חזונו הציוני אל ביצת הפוליטיקה הארצית כשנבחר למקום השישי ברשימת ד"ש ושימש כחבר בוועדת חוץ וביטחון ובוועדת הכלכלה בכנסת התשיעית. בבחירות לכנסת ה־19 הוא הצטרף לרשימת "התנועה" בראשות ציפי לבני.

לפני כחצי שנה השלים איתן ורטהימר גיוס של מיליארד שקל עבור המרכז הרפואי רמ­­ב"ם, בית החולים המרכזי של אזור הצפון. הגיוס הושג ברובו מתרומה נדיבה של וורן באפט בכבודו ובעצמו. ב־20 השנים האחרונות הקימו האב ובנו מספר פארקי תעשייה בישראל (בתל חי, תפן, לבון, דלתון ועומר) ופארק נוסף בטורקיה, כדי לאפשר צמיחה תעסוקתית באזורי הפריפריה, ותרמו רבות למיזמים פילנתרופיים כאלה ואחרים.

אתה לא חושש שעכשיו, כשאין לך עסקים, תחוש ריקנות?
"אני לא בן אדם שיושב בבית. אני עסוק מאוד, אבל בעניינים אחרים. עסקים בעיניי אף פעם לא היו הדבר החשוב ביותר. הדבר החשוב ביותר מבחינתי היה שהצלחתי לשכנע את אשתי אריאלה להתחתן אתי. היא נהריינית, כמוני. לאריאלה אלו היו נישואים שניים. היא היתה אם לשניים, נולדו לנו שלושה ילדים משותפים וגידלנו ביחד חמישה ילדים – וזה ההישג הגדול של חיי.

"היא שינתה לי את החיים. עד שנישאתי לה, רק עבדתי. היא הסבירה לי שיש עולם אחר מחוץ לעבודה. עסקים זה דבר נחמד, אבל יש לי משהו הרבה יותר חשוב – משפחה נהדרת, חמישה ילדים שהם החברים הטובים ביותר שלי, שתי אחיות ואח ואבא, אחרי שאמי נפטרה ב־89'. זה הרבה יותר חשוב מהצלחה בעסקים".

ולמרות זאת קשה להתעלם מכך שאתה, עם עושר עצום, חי בצורה אחרת לגמרי מאשר רוב הישראלים.
"קיבלתי יותר מאשר אני צריך ואני מכיר בזה ואני רק יכול להגיד תודה רבה, אבל אני לא שונה מאף אחד. כמו כולם באתי לעולם וכמו כולם אני אלך מפה, אין לי מה לחשוב שאני שונה מאחרים, אני בדיוק כמו כל אדם ברחוב".

הכתבה המליאה מתפרסמת בגיליון 100 עשירי ישראל של פורבס 

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל