הודו והחושך: עתידו של העולם המתפתח – פחם והפרעות

החדשות הטובות הן שהחשמל חזר לצפון הודו אחרי הפסקת הענק, שהותירה למעלה ממחצית אוכלוסיית המדינה (600 מיליון איש) ללא חשמל. החדשות הרעות מגיעות ב-3 רמות שונות: הברורה שבהן היא שלחלקים עצומים בעולם המתפתח אין גישה לאספקת אנרגיה; השנייה היא שזו רק ההתחלה – מחסורים חמורים אף יותר צפויים להכות בשווקים המתפתחים, בהם התלות ביבוא דלק גבוהה, אולם מחירי האנרגיה למשתמשים הביתיים גבוהים אף יותר; השלישית, ואולי המטרידה מכולן, היא שפחם הוא כנראה הפיתרון היחיד לדרישה הגוברת לאנרגיה בעולם המתפתח. תשכחו מה'שטיפה הירוקה' של החומרים המתכלים ב-OECD; העולם הולך להיות הרבה יותר מזוהם בעתיד.

• החשכה = נורמליות. זה אך אירוני שנדרשה החשכת ענק בהודו בעונת מונסונים נוראית כדי להסב תשומת לב לבעיה כרונית – יותר מ-1.3 מיליארד אנשים בעולם פשוט לא נהנים מגישה מספקת לחשמל. באופן בלתי מפתיע, 95% מהם נמצאים באפריקה מדרום לסהרה ובאסיה. מתוכם, 84% שוכנים באיזורים כפריים, לפי הערכות סוכנות האנרגיה העולמית. המספרים הממשיים גבוהים בהרבה אם ניקח בחשבון את ההגדרה הצרה של הסוכנות (מכסת קוט"ש נמוכה) לשימוש אנרגטי פר משק בית. הרווחים החברתיים או הכלכליים שנובעים מאספקת אנרגיה אמינה לעסקים זוכים להתעלמות גמורה. זה הגיוני למדי אם לוקחים בחשבון כיצד נוצרים צמיחה ועושר.

מה שנראה כמשבר זמני בהודו הוא למעשה מציאות עבור 80% מהאנשים החיים באתיופיה, זאיר, טנזניה, קניה ובורמה בלי גישה לאנרגיה. התקלה ברשת החשמל ההודית אולי תוקנה, אולם 300 מיליון אזרחים (קרוב לרבע מהאוכלוסייה) עדיין לא יכולים להדליק את האור היום. ובשעה שכלכלני האנרגיה מתווכחים על הדרכים לפתרון הבעיה עם כסף פרטי וציבורי (הסוכנות טוענת כי כדי להוריד את מספר האנשים ללא אנרגיה זמינה מ-1.3 מיליארד יידרשו 3% מההשקעות באנרגיה העולמית עד 2030), המספרים האמיתיים כנראה גבוהים בהרבה.

לקבלת כל העדכונים, החדשות והדירוגים – עשו לנו לייק בפייסבוק

זה לא רק בגלל שיותר ארצות מייבאות כמויות הולכות וגדלות של אנרגיה, אלא בגלל שמחירי האנרגיה הרבה יותר גבוהים בימינו. נפט הוא הדוגמה המובהקת; מדינות מתפתחות עומדות מול מחירים העולים על 100 דולר לחבית באופן עקבי, בזמן שהחברות ב-OECD, המצויות בשלבים דומים של התפתחות כלכלית, שילמו בערך 22 דולר לחבית (במחירי 2010). המערב ביסס את המהפכה התעשייתית שלו על הזול; מדינות שאינן חברות ב-OECD לא יזכו למזל רב כשיגיע החשבון.

• מחירים גבוהים וסובסידיות גבוהות = שילוב רע. זו בעיה רצינית להודו, אומה שלא רק שואפת לעמדה פוליטית עולמית חזקה יותר, אלא גם אמורה להיות ליבת הצמיחה במדינות BRIC (ברזיל, רוסיה, הודו, סין). התלות ההודית ביבוא נפט עומדת על 75%, ותגיע ל-90% בשנים הקרובות. הקושי הוא שבדיוק אותו סיפור יחול גם על גז ופחם. הודו תייבא 40% מהגז שלה ועד 20% מהפחם שלה עד 2015. ממשלתו של סינג ערה עד כאב למציאות עגומה זו.

לא רק שהסקר הגיאולוגי בהודו הנמיך את תחזית רזרבות הפחם הניתן להנפקה במדינה ב-2009, לפחם ההודי גם כך יש ערך קלורי נמוך בהרבה בהשוואה ליצרני פחם מובילים בכל מקום אחר. הממשלה כבר נכשלה בהשגת המטרה להגדיל את אספקת החשמל ל-220 ג'יגה-וואט ב-2012, לעומת ה-165 ג'יגה-וואט עימם הייתה תקועה מאז 2010. ואפילו במקומות בהם נבנות תחנות כוח חדשות, המשימה למלא אותן במספיק פחם הופכת קשה בכל יום שעובר עבור "פחם הודו", החברה המספקת פחם ל-82 מתוך 86 מפעלי הפחם התרמי של הודו. הודו אפילו לא קרובה לספק מענה לביקוש השיא – חסרה לה כחמישית מהקיבולת המותקנת כדי לספק אנרגיה עבור אלה שמספיק ברי מזל להיות מחוברים לרשת. דלהי פשוט לא מצליחה להשיג מספיק פחם זול כדי לבנות מלאי רציני לאספקה מלאה. אין פלא שרוב תחנות הכוח החדשת של הודו נבנו קרוב לנמלים, כשחברות הודיות כמו אדאני, ג'יי.וי.קיי ולאנקו תשתיות תמיד מנצחות במכרזים את המתחרים הבינלאומיים על זכיונות פחם באינדונזיה ובאוסטרליה. 

הכל טוב ויפה, אבל אלו הן בעיותיה של הודו מבית. שחיתות יוצאת דופן נוגסת בכל הרמות של הכלכלה ההודית ולא עוזרת הרבה; מסילות מריצות הרבה פחות מקיבולתן, רשיונות כרייה נודעים לשמצה בהיותם כה קשים להשגה. אך הבעיה העיקרית נותרה מחסור כרוני בהשקעה – מציאות שכולם בדלהי מקבלים, אבל שכרוכה בסחר פוליטי שהם אינם מוכנים לעשות על סובסידיות. המנגנונים ההודיים כבר מצויים במצוקת מזומנים בגלל תעריפי האנרגיה המקומיים – כלומר, מוכרים אנרגיה במחירי הפסד. חובותיהם נאמדים בכ-54 מיליארד דולר, כשחשבונות הייבוא נערמים, והמצב עומד להחריף בהרבה ב-3 השנים הקרובות. הלוואות ממשלתיות יכולות ליישר חלק מהסדקים, אבל לטווח הארוך, משהו יהיה חייב להשתנות כדי שהבנקים ההודיים ימשיכו לממן את התחום, שלא לדבר על חדירה של שחקנים בינללאומיים לשוק ההודי.

למרבה הצער הסיפור הזה איננו ייחודי להודו, משום שסובסידיות דלק הן הסוגייה הפוליטית הרגישה ביותר לטיפול – גם למדינות המפיקות דלק במזרח התיכון, אשר מוכרות אותו בגרושים לגורמים הביתיים, או מדינות שהן צרכניות מפתח ופוחדות להציב בפני האזרחים את מחירה האמיתי של האנרגיה. כולם יודעים שרפורמות תמחור הן הדרך המהירה למהפכה (במקרה הרע) או אובדן כס השלטון (במקרה הטוב). התוצאה: בערך 500 מיליארד דולר בשנה מושקעים בסובסידיות אנרגיה ברחבי העולם. חברו יחד את הנפילה בחשמל הביתי בשווקים המתפתחים, את התלות המתגברת ביבוא ואת המחסור בהשקעות בתשתיות – ודי ברור שנפילות ענק כאלו עוד ייקרו. הקביעה הזו תקפה על בסיס יומיומי, כאשר עוד ועוד הפסקות חשמל כמו זו שחזינו בה צפויות להגיע.

• הרבה פחם = יותר פליטה. לפיכך, מזעזע הרבה יותר לשמוע שוב ושוב את הקלישאה של המערב על מעבר של העולם לכלכלה ירוקה יותר. בקנה מידה עולמי, מדובר בשטויות. הסיפור האמיתי שמתחולל הוא שהביקוש לאנרגיה עובר מן המערב למזרח. צפו שמדינות המזרח ישתמשו בדיוק באותה נוסחה כמו מדינות ה-OECD בעברן: השווקים המתפתחים ילכו על האנרגיה הזולה ביותר שימצאו כדי לעודד צמיחה. זה אומר פחם מקומי.

אחרי גידול צרכני של 5.4% בשנה שעברה, הפחם כעת אחראי לשיעור מדהים של 30.3% מאספקת האנרגיה העולמית. זה המספר הכי גבוה שנראה מאז 1969. פחם הוא, מילולית, הדלק של העתיד באסיה. סין חזתה בגידול בן 9.9% בשנה שעברה, והודו לא הרבה מאחור עם 9.2%. סין התמודדה עם התלות המתגברת ביבוא טוב יותר מאשר הודו על ידי הפיכת מספר מכרות קטנים לקונגלומרטים ענקיים. ברירת המחדל לפיכך ממקמת את הודו כמניעת השוק העיקרית לסחר ימי. הדינמיקה זאת תוכל להשתנות לקראת 2015 עם הגידול בביקוש הסיני, אבל אין ספק – שתי האומות ימשיכו לכסות אילו פערים שלא יהיו להן בעזרת פחם לשם הנעת הצמיחה. יותר מזה – כנופיה של שווקים מתפתחים באסיה, אפריקה ואפילו אמריקה הלטינית מצטרפים למדיניות הזו.

השלכות נפיצות מדאיגות. שיעור בי"ס לאור נרות בהודו, השבוע | צילום: רויטרס

אלו הן חדשות נהדרות ליצואנים הגדולים (ולכמה בתי מסחר), אבל מנקודת מבט של הפליטה, זה אומר שהסיכוי לשמור את שיעור ההתחממות העולמית מתחת ל-2 מעלות קרוב לאפס. בלי שיקרה נס בטכנולוגיות הפקת ושימור פחמן, אנחנו באופן עקרוני עוברים מעולם של הקלה אקלימית (כלומר, מניעה מפליטה להגיע לאטמוספירה) לעולם של התאמה אקלימית (כלומר, התמודדות עם החסרונות של שינוי אקלימי) מ-2020 ואילך. אלה המשחקים בשוקי הפחמן – היזהרו; CO2 כבר לא יהיה גורם חיצוני רלוונטי לתמחור.

אבל המוקד הגיאופוליטי הגדול יותר הוא האם סין והודו יעבדו ביחד כדי לעמוד בביקושים לאנרגיה, או האם הדבר ירחיק אותן עוד יותר זו מזו. בכל מקרה, אתגרי האנרגיה בפניהם עומדות סין והודו היום משתקפים ברחבי העולם המתפתח. לכולם יש את אותן אמיתות לא נעימות לשקול, כשהעולם העשיר צריך להתמודד עם ההשלכות הבלתי נוחות העולות מצמיחה כלכלית ופליטה מוגברת. העמדת פנים שהחוליה הזאת לא קיימת רק תזיק למצב העניינים הנוכחי.