הזמיר ששב מהכפור: הקצין שנשבה במלחמת יוה"כ חושף את גרסתו

פרשת עמוס לוינברג, שנודע גם בכינויו "הקב"ר המזמר", צפה ועלתה ביום שישי האחרון, בעקבות ראיון שהעניק לוינברג ליגאל מוסקו מערוץ 2. במשך עשרות בשנים שתק לוינברג (כיום בן 67) וסירב להיענות לפניות של עיתונאים (כולל כותב שורות אלה). מבחינתו, נהג בתבונה. הוא נשכח מהזיכרון הציבורי. עתה החליט משום מה להציג את גרסתו. אבל במקום להביע חרטה כנה ולקבל על עצמו אחריות מלאה למעשיו, העדיף להתקרבן ולהאשים באחריות למעשהו החמור את היחידה שבה שירת.

אם הייתי צריך לדרג את מי שגרמו לנזקים הכבדים ביותר לביטחון הלאומי של ישראל, ואף שלא היה מרגל אלא חייל שנפל בשבי ונשבר בחקירה, עמוס לוינברג היה עומד בראש רשימת הקלון. את הרשימה צריך להרכיב על פי שני מדדים. חומרת המעשה והכוונה, או כפי שהדבר מכונה בלשון המשפטית: "היסוד הנפשי".

לאחר לוינברג ראויים להופיע ברשימת הקלון מרכוס קלינגברג, שהיה סגן מנכ"ל המכון הביולוגי וריגל לטובת ברה"מ במשך כרבע מאה. קלינגברג שנידון ל־20 שנות מאסר ונפטר בשנה האחרונה בפריז גרם לנזק חמור ביותר, משום שמסר למפעיליו הסובייטים את כל סודות המכון, שבו, לפי פרסומים זרים, ישראל פיתחה וייצרה כלי נשק ביולוגיים וכימיים. מניעיו היו שילוב של אידיאולוגיה, סחיטה והשפעת אשתו, שהייתה גם היא מרגלת סובייטית, אך לא נעצרה משום שלא נמצאו נגדה ראיות. קלינגברג לא ביקש ולא קיבל שכר על מעשהו.

מרגל אחר לטובת ברה"מ היה אל"מ שמעון לוינזון, ששירת באמ"ן ובמוסד והיה גם קצין הביטחון הראשי של משרד ראש הממשלה. הנזקים שגרם לא היו חמורים, אך המניע שלו היה בזוי במיוחד: תאוות בצע. לוינזון גם היה "מתנדב" שהציע את שירותיו לסובייטים.

הבא ברשימה יהיה לוחם המוסד בן זיגייר, שריגל לטובת איראן והתאבד בכלאו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. זיגייר גרם לנזקים חמורים למבצעים של המוסד, שנועדו להשיג מידע על תוכניות הגרעין והיכולות והצבאיות של איראן. הוא סיכן את חבריו וגרם לנזק כספי בגובה עשרות מיליוני שקלים של השקעות בחברות שהקימה ישראל לצורך חדירה לאיראן. מניעיו של זיגייר היו תערובת של פטפטנות, התרברבות, ואולי גם רצון לנקום במערכת שבה עבד. עד שנחשפה פרשת זיגייר הוא כונה בדיווחים העיתונאיים הספורים בשם "אסיר איקס".

"הערכנו שידבר בחקירות"

עמוס לוינברג למד ערבית בבית הספר הריאלי בחיפה וגויס ל־8200, שהייתה, אז כמו היום, יחידת איסוף המודיעין המרכזית של צה"ל. הוא החל את שירותו הצבאי באולפן לערבית ולאחר מכן שובץ במרכז "חיבור" (פענוח צפנים), שבראשו עמד ראובן ירדור. ב־1980 קודם ירדור לדרגת תא"ל ומונה למפקד היחידה, ועשה בתפקיד ארבע שנים. "הוא היה בחור סקרן, מבריק ומוצלח", אמר ירדור בראיון ל"מעריב־סופהשבוע".

לאחר זמן מה עבר לוינברג מ"חיבור" למרכז ה"עיבוד", שבראשו עמד אז סגן אלוף יוסי זעירא, בן דודו של ראש אמ"ן אלי זעירא. הקשר המשפחתי לא הפריע ליוסי להעיד בוועדת אגרנט נגד אלי זעירא ולהאשימו באחריות למחדל המודיעין במלחמה.

תפקידו של קב"ר – קצין בינה רשתית – הוא לנתח ולעבד את חומרי הגלם שנקלטים ונאספים בכל האמצעים של היחידה. בעבר היה מדובר בעיקר בהאזנות לקווי טלפון ואלחוט, וכיום גם למחשבים, פענוח צפנים, קליטת אותות אלקטרוניים ועוד.

לוינברג ניחן בזיכרון פנומנלי ונחשב לגאון שאגר במוחו אלפי פריטי מידע, גם כאלה שלא היו נחוצים לעבודתו. יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא נשלח עם כמה חיילים לתגבר את כוח 8200 (אז מספרה של היחידה היה 848), ששירת בבסיס היחידה במוצב החרמון. הציוד הסודי שהיה במוצב, ברובו מתוצרת ארה"ב, אפשר לישראל להשיג כיסוי מודיעיני רב על ה"חזית המזרחית": סוריה ועיראק.

מיד לאחר שמוצב החרמון נכבש ב־6 באוקטובר בידי הסורים, התברר לתא"ל יואל בן פורת, שהיה אז מפקד 8200, כי סגן עמוס לוינברג נשלח למוצב החרמון. בערפל הקרב לא היה ברור עדיין מה עלה בגורל החיילים – אנשי אמ"ן, חיל האוויר וגולני – שהיו במוצב. "אני מקווה בשבילו ובשבילנו שהוא נפל בקרב", אמר בן פורת לירדור.

לוינגר זימר וזימר בחקירתו | צילום: fotolia

תקוותם של בן פורת וירדור התבדתה. במהלך המלחמה החלו להגיע ל־8200 ממקורות שונים, כולל מודיעיניים, שמות החיילים שנפלו בשבי. עמם נמנה לוינברג. "כששמענו על כך, יואל ואני מרטנו את שערות ראשנו", שחזר ראובן ירדור, "ואני מרטתי גם את זקני".

מדוע?
"כי ידענו את יכולותיו, את מה שהוא יודע, ובהכירנו את אופיו ושיגיונותיו הערכנו שידבר בחקירות. נכון שבצבאות בעולם וגם בצה"ל יש ציפייה שחיילים לא ידברו בחקירות, אך זו ציפייה מוגזמת. למעט בודדים, רוב השבויים מדברים. אך הם לא חייבים לספר כל מה שהם יודעים. הסורים הרי לא ידעו מה הוא יודע".

בראיון לערוץ 2 טען לוינברג כי בהיותו בן יחיד, שהתייתם מאב בגיל 10, לא היה צריך להישלח כלל לחרמון. זהו טיעון מופרך ומחוצף, שפוגע בזכרם של 2,500 ההרוגים שנפלו באותה מלחמה. ואסור לשכוח שלוינברג שירת במודיעין ולא ביחידה קרבית.

טענה נוספת שלו הייתה שנשלח לחרמון כעונש שהשית עליו מפקדו, שלא סבל אותו. "זה לא נכון ואפילו חצוף", אמר ל"מעריב־סופהשבוע" אפרים לפיד, "ואגב, הוא לא טען זאת כלל בחקירות שעבר לאחר שחזר משביו". ירדור, המאשר את הדברים, הוסיף: "הוא שמח לעלות לחרמון, כי הוא אהב אקשן ולהתעמק בחומר".

"דפקנו אתכם"

לוינברג זימר וזימר בחקירתו. חוקריו, שלא יכלו לעמוד בקצב, הציעו לו שיעלה בכתב את כל מה שהוא יודע. והוא ידע כמעט הכל. לוינברג הסכים ברצון, בין היתר משום שתמיד רצה להרשים את כולם, גם את שוביו, בידע העצום שלו. בעוד שאר השבויים עברו עינויים קשים והורעבו, לוינברג זכה ליחס מצוין וקיבל מזון בשפע. עד היום יש שמועות שלא הוכחו כי בשלב מסוים הוא הוטס לברה"מ כדי להיחקר גם שם. ירדור סבור שלא היה בכך צורך, משום שחוקרים סובייטים יכלו וכנראה גם השתתפו בחקירותיו או האזינו להן, ובוודאי קראו את מה שהעלה על הכתב.

וכך, לוינברג כתב וכתב מאות עמודים שגרמו בין השאר לאובדנם של סוכנים חשובים בסוריה, אולי אף למותם, אם כי אין הוכחה לכך. "כבר במהלך המלחמה הבנו שהמקורות שלנו אבדו. הם הפסיקו לתקשר איתנו", אומר ירדור. עקב כך, מידע חשוב שיכול היה להציל חיים ולשפר את מצבו של צה"ל במלחמה פסק מלהגיע במהלכה. לא בכדי, עד היום יש ותיקים ביחידה 504 של אמ"ן, שאחראית להפעלת סוכנים, שמקללים ויורקים כל אימת שנזכרים בשם "עמוס לוינברג". ההישג הסורי היה כה גדול, עד שבשלב מסוים התחבר קצין סורי בכיר לאחד מקווי התקשורת ומתקני ההאזנה שהיו לישראל בסוריה, והעביר לישראל מסרים של לגלוג שמשמעותם הייתה "דפקנו אתכם".

עם זאת, למזלה של ישראל, המודיעין הסורי לא שיתף מיד את עמיתיו ושותפיו במלחמה – המודיעין המצרי וקהילות מודיעין של מדינות ערביות נוספות – במידע הזהב שקיבל מלוינברג. בכך נמנע נזק חמור עוד יותר שעלול היה להיגרם לישראל, במיוחד מול מצרים, בעיצומה של המלחמה.

חלפו עוד כמה שבועות עד שבירושלים הבינו את מלוא הנזק שלוינברג גרם. ניתן להעריך כי במסגרת שיתוף הפעולה העביר המודיעין הסורי עותק מחקירתו של לוינברג לקהילות מודיעין של כמה מדינות ערביות, ותוצאות דוח חקירתו נודעו גם לישראל. לפי ירדור, גם בחלוף תשע שנים, במלחמת לבנון הראשונה, לא שוקמו כל המקורות, ותוצאות מעשהו של לוינברג עוד ניכרו בשטח.

כשחזר לוינברג לישראל דרש יואל בן פורת להעמידו לדין על בגידה. לחלופין הציע בן פורת להשאיר את לוינברג לבדו בחדר עם אקדח, בתקווה שיבין את הרמז וישים קץ לחייו. הצעותיו לא התקבלו על ידי הרמטכ"ל מוטה גור. במקום זאת מצא עצמו בן פורת, שהתקשה לסלוח לזעירא ולמנהיגי המדינה על המחדל, מאושפז לפרק זמן קצר בבית חולים לחולי נפש.

אפרים לפיד, שהדוקטורט שלו עוסק בתולדות המודיעין הישראלי, מזכיר את המיתוס של אורי אילן, שנשלח ב־1954 עם ארבעה לוחמים נוספים להתחבר לקווי תקשורת של הסורים ברמת הגולן. חמשת חברי החוליה נתפסו ועברו חקירות ועינויים קשים. אילן התאבד בתא בכלא מאזה בדמשק וכשהוחזרה גופתו נמצא עליה פתק שבו כתוב "לא בגדתי". סגן אלוף אבי לניר, הטייס הבכיר ביותר שנפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, וידע סודות חשובים, עבר עינויים קשים בחקירתו, אך לא נשבר ומת בכלא הסורי.

דורות של לוחמים, טייסים ואנשי מודיעין מתחנכים על מיתוס הגבורה של אילן ולניר. שניים מחבריו של אילן, שחזרו משביים, הועמדו לדין צבאי באשמת בגידה והורדו בדרגותיהם, על שלא עמדו בחקירה. "יכול להיות שהעונש שהוטל על אנשי החוליה של אילן היה חמור ביותר", ציין לפיד, "אך נדמה לי שבמקרה של לוינברג הלכו להקצנה השנייה. נכון, אף אחד מאיתנו לא עמד במצבו, אך מכאן ועד להחלטה שלא להעניש אותו בכלל המרחק רב ביותר. אפילו לא הורידו אותו בדרגה".

אגב, לוינברג הוכר כנכה צה"ל והוא ממשיך לקבל גמלת נכות ממשרד הביטחון.

לאתר מעריב