Forbes Israel Logo

החברים החדשים: תיק ההשקעות המדיני של ישראל הולך ומתגוון

מסעו המתוקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו למזרח אפריקה חתם שבע שנים שבהן מגוונת ישראל את תיק ההשקעות המדיני שלה, כולל פנייה למדינות העולם השלישי ולמעצמות עולות מהמזרח הרחוק, על רקע היחלשות היחסים עם שתי ידידותיה המסורתיות – מעצמות האיחוד האירופי וארה"ב.

ב־29 בפברואר השיק נתניהו את השדולה ליחסי ישראל־אפריקה בכנסת במילים: "ישראל חוזרת לאפריקה ואפריקה חוזרת לישראל", משפט שעליו חזר גם בביקורו ביבשת השחורה. עשרה ימים לאחר מכן כבר הגיע מנכ"ל משרד החוץ דורי גולד לדרום אפריקה, הגדולה בכלכלות היבשת ומדינה בעלת מדיניות פרו־פלסטינית ואנטי־ישראלית מסורתית.

הכתבה מופיעה בגיליון יולי של מגזין פורבס ישראל

לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק

הקרח ביחסים עם אפריקה החל להישבר שבע שנים קודם לכן עם ביקורו של שר החוץ דאז אביגדור ליברמן בקניה, אתיופיה ואוגנדה – המצטיירות כגוש מדינות שבו משקיעה ישראל מאמץ מיוחד – וכן בניגריה ובגאנה במערב היבשת. נתניהו וליברמן, כל אחד במועד שונה, היו אמורים להגיע לביקור ביבשת גם ב־2012, אך דחו זאת בשל הקדמת הבחירות (ליברמן) וועידת איפא"ק (נתניהו). ליברמן הגיע לביקור נוסף באפריקה ב־2014, שוב בקניה ובאתיופיה, כשהפעם נוספו גם רואנדה, חוף השנהב וגאנה.

רשימת האינטרסים הישראליים באפריקה ארוכה: עסקאות נשק במאות מיליוני דולרים, עסקאות בתחום החקלאות והטכנולוגיה, שיתוף פעולה במאבק בטרור ובהתפשטות השפעתה של איראן, רתימת כוח ההצבעה האפריקאי באו"ם, הקשרים הישראליים במערב מול הקשרים של מדינות אפריקה בעולם הערבי וברחבי העולם השלישי ועוד. אולם כל העניינים הללו הם עסקאות של תן וקח, שפותרות לעתים בעיות זמניות או מציגות הזדמנויות קצרות מועד. עיקר ההשקעה של ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר התמקדה כאמור במספר מדינות מפתח במזרח אפריקה, הקשורות בינן לבין עצמן ביחסים אסטרטגיים ענפים – אלו הן מדינות הגוש הנוצרי, אתיופיה, קניה, אוגנדה ורואנדה, המתמודדות עשרות שנים עם טרור המגיע בעיקר מסומליה ומסודן.

נתניהו בביקור בקניה בחודש שעבר | צילום: קובי גדעון, לעמ

הסכסוך של השכן

בשנת 2006 הדהימה אתיופיה את העולם כשפלשה לסומליה ובתוך תשעה ימים הצליח צבאה להיכנס לעיר הבירה מוגדישו, שכבר ננטשה על ידי איחוד בתי הדין האסלאמיים, הארגון הג'יהאדיסטי שהשתלט כמה חודשים לפני כן על רוב המדינה. הכיבוש האתיופי שנעשה בשיתוף ממשלתה הגולה של סומליה וכן בסיוען של אוגנדה וקניה, לא הצליח להביא לניקוי סומליה מכל הג'יהאדיסטים שבתחומה, ולאחר כשנתיים נאלצו האתיופים לעזוב. מאז נערכו מספר מבצעים צבאיים, כולל מבצע בהובלתה של קניה ב־2011 בדרום סומליה. מבצע צבאי נוסף נערך ב־2014 בהובלת הממשלה הסומלית, ששולטת כיום על רוב המדינה, לאחר שבתחילת 2015 נדחקו המורדים מכל הערים ונותרו רק כיסי התנגדות קטנים יחסית.

צפון סודן, שבעבר היתה תחנת מעבר חשובה של נשק מאיראן לעזה, התרחקה מאיראן בשנים האחרונות בלחץ הסעודים, המצרים ומדינות המפרץ. סודן אף הצטרפה למלחמה במורדים החות'יים בתימן, בני טיפוחיה של טהרן, ומשלוחי הנשק צפונה נעצרו. התמיכה בחמאס ובאחים המוסלמים פסקה, וכסף איראני הוחלף בכסף סעודי שהחל לזרום לחארטום. אחת מהסיבות המרכזיות לשינוי האסטרטגי הדרמטי מבחינת הסודנים, לצד הלחץ הסעודי־מצרי, היתה ההתנתקות של צפון סודן מדרום המדינה לאחר הכרזת העצמאות של האחרונה ב־2011, אירוע שהביא לאובדן רב של הכנסות מנפט. כיום מתמודדת צפון סודן גם עם מרד בדרומה, שעל פי ההערכות, נתמך על ידי האתיופים והדרום סודנים. צפון סודן בתורה תורמת לחוסר היציבות בדרום סודן, שהגיע לממדים מחרידים.

חיזוק היחסים עם מדינות הגוש הנוצרי באפריקה, ועם סעודיה ומצרים, סייע למעשה בהגברת הלחץ על חמאס בעזה, בהחלשת ההשפעה האיראנית באפריקה ובחיזוק התמיכה בישראל בשדה המדיני. רואנדה, המשתייכת לגוש הזה, וניגריה, מעצמה מערב אפריקאית שישראל מתקרבת גם אליה (על רקע המאבק הניגרי בטרור של בוקו חראם בצפון המדינה) הן חברות במועצת הביטחון, ונמנעו מתמיכה בבקשה הפלסטינית להכרה בעצמאותה, ובכך נדחתה הבקשה ללא צורך בהטלת וטו אמריקאי – אחד מהניצחונות החשובים של הדיפלומטיה הישראלית.

חברים אבל פחות

נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש הממשלה נתניהו נכנסו לתפקידם בהפרש של פחות משלושה חודשים. תקופת שלטונם הארוכה, שהתאפיינה רוב הזמן במתיחות ובמשברים, איימה להכתיב למעשה את יחסי החוץ של מדינת ישראל בכללותם. הקדנציה הראשונה של אובמה התאפיינה במיקוד הלחץ האמריקאי על ישראל להקפיא בנייה בהתנחלויות ולבצע ויתורים לפלסטינים כדי לקדם תהליך מדיני. הקדנציה השנייה עסקה ברצון הישראלי לחסל את תוכנית הגרעין האמריקאית שהתנגש עם הרצון האמריקאי להפשיר את היחסים עם איראן.

בצדו השני של האטלנטי לא רוותה ישראל נחת רבה יותר. נתניהו נכנס לתפקיד זמן קצר לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה" ועל רקע דוח גולדסטון החריף והאנטי־ישראלי. אם כל זה לא הספיק, הגיעה שנה לאחר מכן המרמרה והביאה לניתוק סופי של היחסים עם טורקיה לצד החמרה ביחסים עם אירופה. הלחץ על ישראל גבר כל הזמן, כשבכל עת עולה האיום בחרם, בהחרפת היחסים עם אירופה ובפגיעה במסחר ובשורה של שיתופי פעולה אחרים.

ב־2011 התקבלו הפלסטינים לאונסק"ו, גוף שמשתייך לאו"ם, חרף איום אמריקאי שמומש לקצץ בתמיכה בארגון. 12 חברות באיחוד תמכו, 11 נמנעו וחמש חברות התנגדו. ב־2012 התקבלו הפלסטינים במעמד של משקיפים באו"ם, מעמד שנקבע לפי התוצאה במליאת האו"ם ולא קשור למועצת הביטחון. כל מדינות האיחוד האירופי – להוציא את צ'כיה שהתנגדה, ובריטניה וגרמניה שנמנעו – תמכו במהלך. ב־2015 קיבל האיחוד החלטה שמאשרת את סימון המוצרים מההתנחלויות – 525 מחברי הפרלמנט האירופי תמכו בהחלטה מול 70 בלבד שהתנגדו. ולבסוף, ה"צרה" האחרונה מכיוון אירופה – "היוזמה הצרפתית" מציגה אולטימטום לישראל – אם תוך פרק זמן קצוב לא תהיה התקדמות, יתמכו הצרפתים בצעדים חד צדדיים. כך, על אף שאירופה היא שותפת הסחר המובילה של ישראל, ניכר היה שבזירה המדינית האירופית ישראל מוכה פעם אחר פעם.

דילמה רוסף. נפרדה מהשלטון | צילום: פליקר

קרובים קרובים

"האביב הערבי" שינה את התמונה מהקצה אל הקצה. שורה של מדינות עברו זעזועים, ויחסי הכוחות בתוך המזרח התיכון השתנו בצורה דרמטית. כך למשל, שלוש מדינות תומכות טרור כמו עיראק, לוב וסוריה חדלו להתקיים כמדינות מתפקדות.

ארגון החיזבאללה, שנתפס עד "האביב הערבי" ככוח האחרון שמייצג נאמנה את הערבים במאבקם מול ישראל, הפך בעקבות מעורבותו במלחמת האזרחים הסורית למוקצה מחמת מיאוס בקרב רוב מדינות האזור. גם חמאס מאבד באופן עקבי את התמיכה בו מכל כיוון אפשרי. האיראנים זועמים על תמיכתו של ח'אלד משעל במרד באסד, הסעודים והמצרים כועסים על חמאס בשל תמיכתו הקודמת באיראן ובשל השתייכותו לאחים המוסלמים, ואפילו טורקיה, בת ברית חשובה של חמאס מאז אירועי המרמרה, הגיעה להסדר פיוס עם ישראל תוך ויתור על הדרישה המרכזית שלה להסרת המצור על עזה. המדינה התומכת האחרונה, קטאר, הורידה אף היא פרופיל בתמיכתה בחמאס בשל הלחץ הסעודי־מצרי.

מנגד, המאבק האיראני־סעודי אילץ את הסעודים לבחור בצד הישראלי, ביחד עם בנות הברית מהמפרץ, ולהדק את היחסים מאחורי הקלעים עם ישראל באופן חסר תקדים. גם מצרים, שהיתה יכולה לשחק משחק כפול בעידן חוסני מובארק ולהעלים עין מהברחות נשק לתוך הרצועה, הפכה ללוחמת החלטית יותר מישראל בטרור העזתי, לאחר שזה חבר לאחים המוסלמים בתוך מצרים וסייע בערעור היציבות הפנימית במדינה. המצרים אף הגבירו את שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל באופן חסר תקדים. כך למשל, לאחר ביקור נתניהו באפריקה הגיע שר החוץ המצרי לביקור ראשון מסוגו מאז 2007, כדי לנסות ולהניע משא ומתן ישיר עם הפלסטינים בתיווך מצרי; יוזמה שמתכתבת עם המדיניות הישראלית וסותרת את זו הפלסטינית.

כיוון נוסף שאליו פנתה ישראל הוא מעצמות ה־BRIC, ובעיקר סין, הודו ורוסיה. ביקורה בן חמשת הימים של סגנית ראש הממשלה הסינית במאי 2014 התמקד בשיתוף פעולה מדעי בין ישראל לסינים, שמעוניינים להשקיע מיליארדים בהייטק הישראלי. שנתיים לאחר מכן נערכה פגישה נוספת בין האישים, כשבמוקד עמדה התוכנית לחתימת הסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. ב־2015 כבר השקיעו הסינים חצי מיליארד דולר בהייטק, שיא חדש, המהווה כשליש מסך ההשקעות הזרות. מלבד זאת, הסינים היו מעורבים (וכן הביעו עניין במעורבות נוספת) בפרויקטי תשתית גדולים, כגון פיתוח נמל חיפה, פיתוח נמל אשדוד החדש והרכבת מאילת לאשדוד – כולם פרויקטים שיאפשרו לסין דריסת רגל חשובה בים התיכון.

אם היחסים עם סין מתמקדים בפן הכלכלי, הרי שהודו ורוסיה כבר חורגות מהמסגרת הזאת. ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי הוא ככל הנראה ראש הממשלה הפרו־ישראלי ביותר בתולדות הודו. גם לפני הגעתו סחרו שתי המדינות במיליארדי דולרים מדי שנה, כשתעשיית הנשק הישראלית, החקלאות והיהלומים זוכים לביקוש רב. ההודים רוכשים מישראל נשק ב־3 מיליארד דולר בשנה (כולל שני מטוסי אוואקס עמוסים בטכנולוגיה ישראלית) ומפתחים מערכות נשק משותפות עם ישראל. גולת הכותרת של יחסי שתי המדינות תהיה ביקורו של מודי בישראל לקראת סוף השנה – שנה לאחר ביקורו של נשיא הודו וכמה חודשים לאחר ביקור שר החוץ ההודי. ישראל והודו גם מעוניינות בהסכם סחר חופשי, וייתכן שתהיה התקדמות בנושא זה במהלך הביקור של מודי.

רוסיה של ולדימיר פוטין, שאף היא מעוניינת בהסכם סחר חופשי עם ישראל במסגרת האיחוד האירו־אסיאתי, מקיימת תיאום ברמה גבוהה ביותר עם ישראל. פגישות נתניהו ופוטין הפכו לתדירות, והתיאום הביטחוני בסוריה מוכיח עצמו עד כה.

נרנדה מודי. כנראה ראש הממשלה הפרו-ישראלי ביותר בהודו | צילום: פליקר

תקוות חדשות

במשך שנים רבות התמודדה ישראל עם משטרים שלא אהדו אותה בלשון המעטה. ה"צ'אבסיזם" ששטף את אמריקה הלטינית מסוף שנות ה־90 וביתר שאת מ־2003, עת החלו לנסוק מחירי הנפט, פתח את הפתח לאיראנים להגביר את מעורבותם בדרום אמריקה, בעוד שהדלת נטרקת בפני ישראל. להוציא את קולומביה, ששמרה על יחסי קרבה עם ישראל, בשאר המקרים המצב היה קשה.

אולם תוך כמה חודשים השתנתה המציאות מהקצה אל הקצה. בנובמבר 2015 ניצח במרוץ לנשיאות ארגנטינה מועמד הימין מאוריסיו מאקרי לאחר 12 שנות נשיאות של משפחת קירשנר שהתאפיינו במדיניות פרו־פלסטינית; במאי 2016 הודחה נשיאת ברזיל דילמה רוסף, והוחלפה על ידי סגנה מישל טמר. שני המנהיגים החדשים מחזיקים בעמדות נוחות משמעותית עבור ישראל. לכך יש להוסיף את שקיעתה המתמשכת של ונצואלה במשבר כלכלי חריף, שהחליש את עוצמתה ואת יכולתה להשפיע על מדינות אחרות ביבשת.

מאקרי לא בזבז זמן. מיד עם כניסתו לתפקיד ביטל את שיתוף הפעולה של קודמתו כריסטינה קירשנר עם איראן; ביטל את הברית הפוליטית הקרובה עם ונצואלה ופעל לכונן יחסים אסטרטגיים קרובים עם ברזיל; הפחית את הרטוריקה האנטי־אמריקאית והאנטי־בריטית שאפיינה את קודמתו; ואף הצהיר בפני נתניהו כי שתי המדינות על סף התחממות משמעותית ביחסים.

טמר, כנשיא ברזיל הזמני והמועמד המוביל להפוך לנשיא קבוע בתום ההליכים נגד רוסף, נחשב למקורב ליהודי ברזיל ולבעל קשרים ענפים והדוקים עם הממשל האמריקאי. טרם חלפו חודשיים מכניסתו לתפקיד, ואין עוד אירועים בולטים שיעידו על שינוי הכיוון הברזילאי ביחס לישראל, אך בירושלים אופטימיים שכך יהיה.

בנובמבר 2016 ילכו האמריקאים לקלפי כדי להכריע אם הנשיא האמריקאי הבא יהיה דונלד טראמפ או הילארי קלינטון. באירופה, יציאתה המתוכננת של בריטניה מהאיחוד, בהנחה שלא תימצא דרך למנוע זאת, יוצרת שני תהליכים הנוגעים ליחסי אירופה עם ישראל. הראשון הוא איחוד אירופי מוחלש שבו לידידה קרובה של ישראל כמו בריטניה אין השפעה על החלטותיו, ועל כן יחסיו עם ישראל עשויים להחריף. השני הוא ההזדמנויות הנובעות מהאפשרות של מדיניות חוץ עצמאית של בריטניה, שכעת, עם חילופי ההנהגה בתוך המפלגה השמרנית, הופכת לקרובה אף יותר לישראל מאשר תחת הנהגתו של דיוויד קמרון, ובוודאי פתוחה יותר ליצירת קשרים מחוץ לאיחוד האירופי.

הבידוד המדיני המיוחס לישראל לעתים, מבוסס בעיקר על היחסים עם וושינגטון ועם חלק ניכר ממדינות האיחוד האירופי, טענה שאינה נטולת רגליים. אך דווקא המצב הזה הוא שדוחף את ישראל למחוזות שבהם לא היתה שנים רבות, אם בכלל. השאלה שנותרה פתוחה – האם החברות החדשות של ישראל יכולות למלא את החללים שהותירו האקסיות?

הכתבה מופיעה בגיליון יולי של מגזין פורבס ישראל


הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.