Forbes Israel Logo

החור השחור בשנה השלווה ביותר בתולדות מדינת ישראל

יצא לכם לחשוב פעם איזו שנה הייתה השקטה ביותר בתולדות מדינת ישראל? באיזו שנה התרחשו הכי מעט אירועים דרמטים? מתברר שיש מי שלקח על עצמו לחקור לעומק את הנושא – שאולי נראה שולי, אבל מתגלה כטעון ואף מצמרר.

"רציתי לחפש את השנה הכי שקטה, למצוא את השנה המשעממת ביותר בתולדות המדינה", מסביר ד"ר עודד היילברונר (57), חוקר ומרצה להיסטוריה של התרבות באוניברסיטה העברית ובמכללת שנקר.

למה בעצם?
"זה התחיל בשאלה ששאלתי את עצמי, גם כישראלי וגם כחוקר – האם במדינה מוכת הדרמות שלנו הייתה אי פעם תקופה של שקט? ואם כן, מה קרה? החלטתי לבדוק את זה, חשבתי שאולי ניתן ללמוד מזה משהו על החברה הישראלית בעידן של שלום. יצאתי לחפש אתונות ומצאתי משהו אחר לגמרי", הוא אומר בחיוך.

הבשורה הטובה, אם כן, היא שאכן נמצאה השנה השקטה בתולדותינו (1958). הבשורה הרעה, למרבה האירוניה, היא ששנה שקטה היא לא בהכרח דבר טוב לישראלים. אולי אפילו להיפך.

תלמדו לשמוח כבר

היילברונר (יליד ירושלים, בן להורים ניצולי שואה שעלו מפולין, שכתב בעבר מחקרים על הבורגנות הגרמנית, על יחסי מרכז ופריפריה בחברה הישראלית, על תרבות הביטלס ושנות ה-60 ועוד), ישב משך שנה בספריה הלאומית ובדק את העמודים הראשיים בעיתוני שנות החמישים ותחילת שנות השישים – מתקריות בגבול ועד משברים כלכליים, ממשברי עליה ומעברות ועד לשערוריות פוליטיות, מחפש את השנה הכי פחות "מדווחת". "די מהר התברר לי שבניגוד לשנים אחרות, על שנת 1958 אני לא יודע הרבה, ולא במקרה. התברר שזו באמת הייתה שנה שלא קרה בה שום דבר דרמטי מבחינת הכותרות הראשיות".

ואכן, 1958 הייתה, לכאורה, שנת שקט ושלוה: שקט זמני בגבולות, התאוששות כלכלית מהצנע, תושבי המעברות מפונים לשיכונים, מתחילים להגיע כספי השילומים מגרמניה. רבים טועמים לראשונה מעט רווחה כלכלית, מוכרים דירת חדר וחצי וקונים דירות שלושה חדרים או מכונית "סוסיתא". נדמה שמדינת ישראל הצעירה הגיעה למעין "נורמליות", אחרי הדרמות הגדולות של המלחמה וגלי העלייה, רגע לפני משפט אייכמן והדרמות הפוליטיות שיבואו.


הסוסיתות הראשונות | צילום: מתוך ויקיפדיה

ב-1958 מפא"י חזק בשלטון, דוד בן גוריון הוא האב הגדול, חיים לסקוב נכנס ללשכת הרמטכ"ל, והאירוע הכי בולט היה חגיגות העשור למדינה, לכבודן נעמי שמר כתבה את "שיר לחג עשור". "הרבה מסמכים מאותה תקופה במשרד ראש הממשלה עסקו ב'כיצד צריך ללמד את העם לשמוח' – איזה פסטיבלים, איזו מוסיקה, איך לגרום לאנשים שירקדו ברחובות, כי בעצם לא הייתה כאן עדיין מסורת מסודרת של חגיגות לאומיות", מספר היילברונר.

אבל היילברונר לא הסתפק בכותרות הראשיות של העיתונים ועבר גם על העמודים הפנימיים והאחוריים של העיתונים באותה שנה. שם הוא מצא מציאות אחרת, "ארץ אוכלת יושביה", כהגדרתו. בעיתונות הכביכול-ממלכתית של אותם ימים , הטרגדיות האנושיות נדחקו לסוף. כאן מצא היילברונר ארץ מיוסרת ורדופה. אינספור דיווחים על מקרי אלימות, עלייה באחוזי הגירושים, עלייה במספר היורדים מהארץ, עלייה במספר חולי הנפש ועלייה ניכרת במספר ההתאבדויות.

"נראה כאילו דווקא בשנה הנורמלית הראשונה בתולדות המדינה הרחובות היו מלאים באנומליה", אומר היילברונר ומציג כותרות מאותה העת. "הצופה" מתריע כי "חולים רבים, עלים בשלכת שנטרפו בסערות החיים, מסתובבים בחופש, מסכנים את שלום הציבור, מפרים את הסדר הפומבי באופן מחפיר וזורעים דיכאון ופחדים".

אריה אבנרי מדווח ב"ידיעות אחרונות" על "עלייה מדאיגה במספר המתאבדים", ובגוף הידיעה מפרט כי מדובר ב"עלייה של 16.3 אחוזים לעומת אשתקד, שנת שיא במספר מקרי ההתאבדויות לעומת כל שנה אחרת מאז קום המדינה".

העיתונים, ממש כמו בימינו, לא חסכו בתיאורים – מהתאבדות בגז ועד דחיפת חומר נפץ לפה, מתלייה ועד חיתוך ורידים. הצהובונים, עדיין לא פוליטיקלי קורקטיים כהיום, דיווחו על ניסיונות התאבדות של "אנשים בעלי תואר אקדמאי, נשים יפהפיות ואפילו תלמידי גימנסיות. מרביתם היו בשעת המעשה שפויים בדעתם", והידיעה מוסיפה כי "רבים מהמתאבדים השנה הם עולים חדשים, יוצאי אירופה" (עדיין לא קראו להם "ניצולי שואה", ט"ב).

את האווירה באותם ימים מתאר היטב עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה": "בתחנה המרכזית של תל אביב ראה יולק את הצרות הישנות שעדיין לא הרפו מאתנו ועוד הן עושות בנו שמות: איש הונגרי החל לגעות בקול נורא כמו שור שהריח עקידה. למורת רוחו קנה לו יולק עיתון ערב. ובאותו עמוד סופר גם על תגרת ידיים המונית בין פליטים בפרבר ליד נס ציונה. בעיירה ליד בית ליד היה הכרח לקשור בחבלים עבים שני תושבים בגיל העמידה שיצאו זה מול זה בגרזן. מכשף פרסי מן המושב גאולים נאשם בכך שהיה כותב קמיעות כוזבים לנשים עקרות והיה משקה אותן בסם. ידיעה קטנה על אדם שהופיע ובידו אקדח איטלקי קטן במשרדי הקרן הקיימת, וכמעט התאבד בחדר השכפול שבמרתף הבנין. המון אנשים שונים ומשונים מתאמצים להעמיד פני עם. מה יהיה, מה יהיה אם חלילה יתהפך הגלגל, אם אחרי ככלות הכל יסתיים כל זה בכל רע".

"דווקא בשנה הכי שקטה מבחינה ביטחונית וכלכלית, כאילו יצאו החוצה כל הנוירוזות והטראומות שהצטברו עד אז", אומר היילברונר, שהופתע למדי ממה שמצא, והחליט להמשיך ולהתעמק בנושא.

"עולים חדשים מאירופה"

כיון שעיתונים אינם נחשבים למקור אמין במיוחד בקרב חוקרי האקדמיה, החל היילברנר לבדוק נתונים ממשלתיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהייתה אז עדיין בחיתוליה, ודו"חות של בתי החולים והמרפאות. התברר שהעיתונים אכן שיקפו את המציאות נאמנה: בין 1957 ל-1958 חלה עלייה משמעותית במספר ניסיונות ההתאבדות, המתאבדים, ובמספר המאושפזים במוסדות לחולי נפש (מ- 1.44 לכל 10,000 איש, ל- 1.59, כאשר המוסדות עצמם מציינים כי לא כל המקרים דאז תועדו). אחרי אותה שנה המספרים יורדים, בהדרגה.


בבדיקה יסודית יותר שערך במסמכים שהותרו לפרסום (תיקי ההתאבדות במשטרת ישראל סגורים ל-70 שנה), התברר כי הרוב המכריע של המאושפזים בבתי החולים לחולי הנפש היו יוצאי מרכז ומזרח אירופה, בעיקר פולין ורומניה – רובם גברים ניצולי שואה שהיו בשנות העשרה והעשרים שלהם בזמן המלחמה.

עד כמה שהדבר ברור לנו כיום, מתברר שהדו"חות באותם ימים עדיין לא עושים את ההקשר הישיר בין השואה להתפרצות מחלות הנפש. "כאילו מפחדים עדיין לגעת בנושא", טוען היילברונר, "קוראים להם 'עולים חדשים מאירופה', בציבור רואים בהם 'אבק אדם', הניצולים בדרך כלל לא סיפרו, ואין עדיין מודעות ואמפתיה למה שהם עברו. רק אחרי משפט אייכמן, ב-1960, התחילו לדבר באופן יותר ישיר על הנושא".

גם בקרב ילידי הארץ חלה עלייה במספר האשפוזים וההתאבדויות. "אין על כך תשובה בספרות המחקרית של אז", מציין היילברונר, "זה 'דור שנות הארבעים', דור הפלמ"ח וההגנה, הדור של יורם קניוק, אורי אבנרי ואחרים. רובם לחמו, נכנסו לתלם המפא"יניקי או נותרו בצבא, אבל היו גם כאלה שלא המשיכו בצבא ולא מצאו את עצמם בחוץ, בעולם האזרחי. רבים מהם חוו פוסט טראומה במלחמה וקשיים. פשוט לא דיברו על זה אז".

דווקא בקרב בני עדות המזרח נותרו המספרים נמוכים יחסית, "למרות שגם הם עברו קרע וטראומה ואפליה גדולה, אבל הלכידות הקהילתית שמרה עליהם, יותר מאשר על בני הקבוצות האחרות".

בהדרגה מתבהרת התמונה שעל אחד מאיתנו מכיר מחיי היום-יום: כפי שגברים קרייריסטים חולים רק בסופי שבוע (נבדק מדעית), כפי שאמהות לתינוקות חולות פחות, כפי שרוב החיילים מתפרקים רק אחרי הקרב – כך גם החברה כולה, מתפרקת רק כשמותר כבר לבכות.

חלק מההסברים, אומר היילברונר, נמצאים בתיאוריות סוציולוגיות רלבנטיות, כמו זו של אמיל דורקהיים (סוציולוג צרפתי יהודי נודע, מאבות מדעי החברה, ט"ב), שאומרת שכשחברה לא נדרשת להתגייסות – אנשים פונים לתחומם הפרטי, ושם, כידוע, מסתתרים לא מעט שדים. דורקהיים ידע לומר כבר בסוף המאה ה-19 כי ככל שרמת הסולידריות בחברה יורדת, כך גדל בה שיעור המתאבדים, ובכך עלה על מה שיוכח מחקרית לאחר שתי מלחמות העולם: שיעור ההתאבדויות פוחת בעת מצב מלחמה ומצבי סיכון, ועולה אחריהן.

תיאוריות אחרות (כמו זו של פטר לסלט) מדברות על התאבדויות כתוצאה משינויים תרבותיים מהירים מדי, ממצוקה של הגירה, מאובדן אופי דתי של הקהילה. היילברונר: "הוכח שככל שאורחות החיים יעמדו יותר בסימן של ערכים דתיים, כך יקטן מספר המתאבדים". אלוהים, כך נראה, שומר שוב על הדתיים.

אגב, המוסדות הממשלתיים, בתי החולים והתקשורת, היו מודעים במידה רבה למתרחש. באותה תקופה מתחילים להיכתב מחקרים רבים בנושא בריאות הנפש, העיתונות מלאה בכתבות צבע נוגעות ללב על בתי החולים לחולי נפש. משאל שנערך באותה שנה בקרב 40 מוסדות ממשלתיים, האם כדאי להנהיג שעון קיץ, נענה בשלילה גורפת, "התשובה העיקרית הייתה 'למה לבלבל את האנשים? גם ככה הם עצבניים ומתוחים'", מספר היילברונר.


ממשלת ישראל השמינית | צילום: מתוך ויקיפדיה

עוד היבט מעניין היו מודעות השידוכים של אותה תקופה, המעידות על הצורך העצום של אנשים, ובמיוחד נשים, בביטחון קיומי שכל כך חסר להן "המון מודעות שידוכים של בחורות שמחפשות בחור 'מסודר' – עם השכלה, עם דירה, עם עבודה מסודרת, עם פנסיה".

בעצם מהמחקר שלך עולה מסקנה די עגומה, שבמצב של שקט החברה הישראלית מתחילה להשתגע.
"אני נזהר ממסקנות קליניות שאינן בתחומי. כן אפשר לומר שכל עוד החברה מגויסת – למלחמה, לאתגרי עליה והתיישבות, לאיום האיראני – הדברים נותרים מתחת לפני השטח, אבל ברגע שמתחילה איזו התרופפות של הלכידות החברתית, דווקא כתוצאה ממצבי שקט יחסי – הנוירוזות מתפרצות. אנשים כאן חיים כל השנים כמו על פתח של הר געש – תחשבי על תקופת האינתיפאדה השנייה, למשל, שוכחים באיזה מתח מתמיד חיו כאן אנשים. לאן כל זה הולך? איפה כל זה אמור לצאת?".

בינתיים נדמה שהמסקנות ממחקרו של היילברונר יכולות להמשיך לחזק כל מחנה פוליטי בעמדתו. מחנה "החיים על החרב" ישמח להיזכר ש"חברה מגויסת" היא אכן "חברה מתפקדת" – או, במילים אחרות, טוב שיהיה איזה איום איראני להתאחד סביבו ולשכוח מהצרות האישיות; מחנה השמאל ימצא כאן ודאי חיזוק לטענה שהחברה הישראלית היא חברה בפוסט טראומה מתמשכת, ושהגיע הזמן לעבור את המשוכה, לקבל טיפול נפשי טוב ולהתחבר למסלול החיים הנורמאלי, ככל האומות. ימים יגידו מי צדק, אם בכלל.

לכתבה בדה פוסט


הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.