החלקיק הנסתר: למה אף אחד לא מתעניין בתגלית הגדולה של המאה?

מאמר אורח: אינייסטה רמירז, אוניברסיטת ייל

הנה מה שאתם צריכים לדעת על החלקיק האלוהי: ההיגס בוזון (היגס הוא שם של בחור, ובוזון הוא חלקיק תת-אטומי) הוא התגלית המדעית הגדולה ביותר במאה ה-21, נקודה. התגלית הזו נמצאת בסקאלה יחד עם התגליות של קופרניקוס. אם לא היו מוצאים את ההיגס בוזון, כל מה שאנו מבינים על האופן שבו היקום עובד היה שגוי. היו לנו משוואות נחמדות שמתארות דברים בהם הבחנו בעולם, אבל הן היו שוות לזבל. 10 מיליארד דולר היו מבוזבזים על יצירת מאיץ החלקיקים הגדול LHC, והיינו חוזרים אחורה עם הזנב בין הרגליים אחרי חמישים שנים של רדיפה חסרת תועלת.

למרות שאנו עדיין לא יודעים בדיוק איך, התגלית הזו תעצב את העולם שלנו, וגם את זה של הנינים של הנינים שלנו, בדרכים שעדיין אי אפשר לדמיין. כשהאלקטרון התגלה לראשונה ב-1897, השימושים של התגלית לא היו ברורים. אולם, מה שברור היום הוא שאנו לא יכולים לחיות בלי אלקטרונים, שנמצאים בכל המכשירים החשמליים שלנו (סמארטפונים, מחשבים ניידים וטלוויזיות) ואפילו אלקטרונים הם אלה שמאפשרים לכם עכשיו לקרוא את המאמר.

המדענים צריכים להשקיע יותר בהסברה. פרופ' פיטר היגס | צילום: רויטרס

אז מה הבעיה?

אחד מהוגי תיאוריית היגס, ג'רלד גורלניק, צוטט ב"ניו יורק טיימס" כאומר שהוא שמח להיות בפגישה של פיסיקאים שבה היו מחיאות כפיים ותרועות "כמו במשחק פוטבול". הבעיה היא שרק הפיסיקאים מתלהבים מהתגלית. כמה אלפי פיסיקאים שמשתגעים, בוכים, צוחקים ומחבקים זה את זה באמצע היום. שאר החברה עדיין מנסה להבין מה עושה את התגלית לכזו מרעישה.

התגלית הגדולה ביותר במאה ה-21, שמקשרת אתכם (ואת העולם ואת היקום) למפץ הגדול, היתה בקושי אנקדוטה עבור 99% מהאוכלוסייה. אני חושבת שהחנונים טעו כשלא הזמינו את השאר למסיבה הזו. התגלית הגדולה ביותר במאה ה-21 עלולה להיות הנקודה שבה הפער הגדול גם כך בין המדענים לשאר החברה רק מתרחב.

בימים האחרונים רואיינתי על ידי ה-CNN ומספר תחנות רדיו, ודיברתי על החלקיק האלוהי. כהכנה לראיונות התחמשתי במידע על ה-LHC, המאיץ בו התגלה החלקיק. ביליתי זמן ניכר בחיפוש אחר האנלוגיה הטובה ביותר לדימוי האופן שבו החלקיק הזה עזר לכל הגופים האחרים לקבל מסה. היו לי עובדות מלהיבות כמו זו: ה-LHC יצר מיליוני מיני-מפצים-גדולים כל שנייה במאמץ ליצור שרידים של ההיגס בוזון, כמו טביעות רגליים בשלג. וגם, כדי ליצור את ההתנגשויות הללו הואצו פרוטונים כמעט למהירות האור במנהרה שאורכה 27 ק"מ – והקיפו אותה 11 אלף פעמים בשנייה.

העובדות על הניסוי הזה הן מדהימות, אך מה שהמראיינים שלי רצו לדעת – אחרי ההתנצלויות על היעדר הידע המדעי שלהם – הוא מה המשמעות של כל זה ולמה צריך להיות איכפת לציבור. אנשים לא רוצים לדעת את הפרטים לגבי ההיגס, עדיין לא. הם רוצים לדעת מדוע זה חשוב ואיך זה ישנה את ההיסטוריה האנושית.

ניסיתי להסביר את זה במונחים שהם יבינו. הרגשתי כמו קול שנשמע בחלל ריק. יותר מדי פיסיקאים משגעים את האנשים בכך שהם מדברים על האופן שבו זה ישנה את הדת והפילוסופיה. אבל חכו רגע! אתם חייבים לגרום לאנשים להבין קודם מה קרה לפני שאתם משנים להם את העולם. לא עדיף שניתן לאנשים להחליט בעצמם מה המשמעויות של זה?

תגלית ההיגס בוזון מדגימה את הבעיה הגדולה עם המדע. האנשים במגדל השן זורקים אינפורמציה על ההמונים ומצפים מהם להעריך את זה, ואפילו להוקיר תודה על זה. הימים הללו הסתיימו. אנשים שואלים שאלות, ומגיע להם לקבל תשובות שיוכלו להבין.

הכותרת היא שפגענו בול. הגינו תיאוריה, חישבנו את המספרים, ואז בנינו מכונה פלאית וענקית כדי לבדוק אם צדקנו, אם כל זה באמת קיים – וגילינו שכן. זה ענק. זו סיבה להיות גאה באנושות.

המדענים יכולים וצריכים להיות מרוצים, אבל אנו גם צריכים להקדיש זמן לשיחה עם שאר העולם, ולחלוק את ההתלהבות. בפרט, אנו צריכים לנצל את האירוע כדי לעשות עבודה טובה יותר בחינוך למדע, לטלכנולוגיה, להנדסה ולמתמטיקה. בואו ניצור יותר דרכים שיגרמו לאנשים להתעניין במדע.

צריך להודות, החבר'ה במאיץ החלקיקים עשו מאמצים כדי להסביר לציבור על מדע. אולם הם יכולים לעשות יותר. מאחר שזה הניסוי המדעי הגדול בהיסטוריה, הם צריכים לקבוע את הסטנדרט גם לאופן שבו מסבירים מדע לציבור. אז מה אפשר היה לעשות? לא מעט. בין השאר, אפשר היה גם לשכור חברת יחסי ציבור שתבנה אתר אינטרנט ייעודי לציבור, בו מוסבר ההיגס-בוזון. ומה לגבי משחקי וידיאו עם ההיגס-בוזון, או פארק שעשועים שבו רכבת הרים שמדמה את הניסוי? האפשרויות אינסופיות, והמטרה חשובה מאין כמוה.