הטור של אביב לביא: גם לים מגיעה רפורמה, אך היא לא נראית באופק

בחלל קטן במרינה של אשקלון, שמשמש כמועדון לדייגים, הצטופפו לאחרונה כמה חברי כנסת, אנשי החברה להגנת הטבע וקבוצה של יורדי ים מתוסכלים. על הפרק: מצב הדגים. או, מדויק יותר, העובדה שאין דגים. אחד הדייגים תיאר יום עבודה ממוצע: "אני יוצא לפנות בוקר עם הסירה, פורש רשת, וכשאני חוזר יש בה המון פסולת ושקיות שמגיעות מעזה עם כתוביות בערבית. רק דגים אין".
  
הקריסה של ענף הדיג עוברת בדממה מדאיגה. התחום מפרנס רק כמה מאות משפחות, שלרובן אין הכלים הדרושים לנהל מאבק ציבורי רועש ואפקטיבי. בחברה להגנת הטבע זיהו בשנים האחרונות את ההתמוטטות בים והבינו שלא רק הכלכלה והפרנסה נפגעות כאן – אלא גם מערכת אקולוגית חיונית. הים מספק לנו כיום מזון, מים (מותפלים) ואנרגיה (גז), אנחנו שואבים ממנו את מה שיש לו להציע, אבל עושים את זה בחמדנות הרסנית שעוד תעלה לנו ביוקר. למעשה, היא כבר עולה.
  
קצת עובדות: רק 2% מהדגים שנאכלים בישראל מגיעים מחופי הארץ. כל השאר מגודלים בכלובים ובבריכות או מיובאים מחו"ל, עם דגש על סין (ומי שראה את התחקיר של רפי גינת, שחשף כיצד מפוצצים את הדגים הסיניים בפוספטים, בוודאי זוכר כמה זה בריא ומעורר תיאבון). ספינה שיוצאת כיום לדיג בים הישראלי, תשיג רק 55% מהשלל שהיתה לוכדת עבור אותה יחידת זמן ומאמץ בשנות ה-90.

המרינה באשקלון. הפתרון יגיע מיוזמות חקיקה פרתיות? | צילום: מתוך אתר החברה הכלכלית אשקלון

מחקר השוואתי שהוביל פרופ' מנחם גורן העלה שגודלו של הדג הממוצע בחופי ישראל הוא פחות מעשירית(!) מעמיתו ששוחה לא רחוק מכאן – בחופי אנטליה (11 גרם לעומת 120). מביך, אבל זו המציאות: מדינות כמו לבנון, מצרים, טורקיה וקפריסין – לא בדיוק מועמדות למדליה אולימפית בתחומי הסביבה והמינהל התקין – מנהלות את הדיג ושומרות על הדגה בצורה יותר מתקדמת ואחראית מישראל. למעשה, קשה לומר שתחום הדיג בישראל מנוהל. רשמית הוא מופקד בידי משרד החקלאות, בפועל הוא מופקר. פקודת הדיג נוסחה ב-1937, ורלוונטית לימינו בערך כמו הספר הלבן.
  
תמצית הבעיה: בחופי ישראל מתבצע דיג בקצב מהיר יותר מיכולת ההתחדשות של הדגים. הדיג מתבצע סביב לוח השנה, גם בעונת הרבייה של הדגים (בחודשי האביב בואך הקיץ), וכך נתפסות ברשתות כמויות עצומות של דגיגים צעירים שאין להם ערך כמאכל, אבל ההכחדה שלהם מונעת את המשכיות הדורות ולא מאפשרת לדגים להגיע לגודלם הטבעי.

בעיה נוספת נוגעת לשיטות הדיג: על הים הישראלי השתלטו ספינות המכמורת, טרולים בלשון הדייגים, שגוררות רשת צפופה על קרקעית הים ולוכדות כל מה שזז. 50% מהשלל שנלכד ברשתות הללו אינו ראוי למאכל ומושלך בחזרה לים – רובו כבר מת. זה כולל בעלי חיים מוגנים שנמצאים בסכנת הכחדה כמו צבי ים, דולפינים ומינים רבים נוספים. אחרי טיפול של ספינת מכמורת, קרקעית הים נראית כמו מדבר שדבר לא יצמח בו. שיטת הדיג הברוטאלית הזו מבוצעת כיום על ידי כ-22 ספינות מכמורת בחופי ישראל, שיחד מחזיקות כ-66% מהשלל הימי. מעט אנשים – נזק עצום. מתברר שגם בים שלנו אין צדק חלוקתי: העושר והכוח מתרכז בידי מעטים. בו בזמן, דייגי הסירות המסורתיים, שגורמים נזק זעיר לסביבה הימית, חיים מהיד לפה וכ-70% מהם הפסיקו לצאת לים. חלקם נסמכים על מערכות הרווחה.
  
בחברה להגנת הטבע הפיצו בימים אלה סרטון ויראלי: רואים בו אדם שמתיישב לאכול דג במסעדה, ועל ראשו נופל גשם של דגים. המסר: בשביל לאכול דג אחד לא צריך להרוג את כל הים. חוץ מהמכמורתנים, מי שעוד עושים זאת הם חלק מהדייגים שהתחילו לדוג כתחביב, ובהדרגה התחביב התנפח והפך לעסק קטן. התחילו מציד של דג או שניים בשביל הספורט, וכיום מגיעים לעשרות קילוגרמים ביום שנמכרים בשווקים באופן פיראטי. הנזק המצטבר שהם גורמים מורגש היטב.

 כדי לאכול דג אחד לא צריך להרוג את כל הים | צילום: מרק ישראל סלם 

המצב רע, אבל הפתרונות פשוטים: להפסיק את דיג המכמורות שכותש את הים ואת אוכלוסיית הדגים, תוך פיצוי של בעלי הספינות; להגביל את דייגי התחביב למכסה צנועה של דגים ספורים ביום; להפסיק את הדיג בעונת הרבייה; להכריז על שמורות טבע ימיות (כיום רק 1% מהים הישראלי הוא שמורת טבע), שבהן אוכלוסיית הדגים תוכל לשגשג באין מפריע; להפעיל צוות פקחים מיומן שיידע לתרגם את החוק למציאות. זה שהים במערב לא אומר שהוא צריך להיות המערב הפרוע.

לא מסובך, ואפילו לא יקר מאוד, לבצע רפורמה. רוב הצעדים שמרכיבים אותה יושמו בשורה של מדינות מפותחות והביאו לשיפור משמעותי במצב הדגה. ישראל לא המציאה את הבעיה – ולכן בבואה לחפש פתרון היא לא צריכה להמציא את הגלגל. בעולם הצטבר מספיק ניסיון שניתן ללמוד ממנו.

האיש שכולם נושאים אליו עיניים הוא שר החקלאות, יאיר שמיר. בכנס שנערך ביפו לפני כארבעה חודשים, הצהיר ראש אגף הדיג במשרד, חיים אנג'וני, שהוא המליץ בחום לשר לקדם את הרפורמה ועדיין ממתין לתשובתו. בינתיים אנג'וני הוזז מתפקידו, ראש אגף חדש אין ולכבוד השר שום דבר לא בוער. באותו הפגש, על המזח באשקלון, רקמו הדייגים, פעילי הסביבה וחברי הכנסת (דב חנין מחד"ש, תמר זנדברג ממרצ ודב ליפמן מיש עתיד) תוכניות להצעת חוק פרטית ומאמץ פרלמנטרי מרוכז שאולי יגרמו למשרד החקלאות לבצע את מלאכתו. כולם רוצים להציל את הים – לא הגיע הזמן שגם המשרד שזה תפקידו יעשה משהו בעניין?