|
1
13 שנים חלפו מאז פרסום הפרשה שטלטלה את המדינה, והפצע של הקישון ממשיך להפריש מוגלה. במאי 2000 יצא לאור התחקיר של ענת טל שיר וצדוק יחזקאלי ב״ידיעות אחרונות״, אחד החשובים שפורסמו בעיתונות הישראלית – שמאז מייצרת פחות ופחות תחקירים. התחקיר הזה לימד את הציבור הישראלי שמפגעים סביבתיים יכולים להרוג, או לפחות לשלוח עשרות לוחמים שצללו בנחל הלא נכון לטיפולים כימותרפיים.
הקישון הפך סמל לבגידה הנוראה של מדינת ישראל באוצרות הטבע שלה. במהלך השנים נחלקו הנחלים שלנו לשלושה סוגים: אלה שהפכו לתעלת חומצה מלאה בפסולת כימית; אלה ששימשו כתעלת ביוב מצחינה; ואלה שהתייבשו אחרי שמקורות המים שלהם נשאבו ונוצלו לצרכים אחרים. במאי 2000 התחיל הציבור הישראלי להפנים שהבגידה בטבע חוזרת אלינו כמו בומרנג.
פסק הדין שניתן באחרונה בתיק התביעה האזרחי של הלוחמים שצללו בקישון, בו קבע השופט עדי זרנקין כי לא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין הצלילות למחלות שפקדו אותם, התקבל על ידי התובעים בסערת רגשות. המסקנה היא שלא מומלץ לנהל משפטים מהבטן. אין דין ועדת חקירה ציבורית – שגם היא הגיעה בזמנו למסקנה שלא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין הצלילות למחלות, אבל המליצה למדינה לגלות נדיבות כלפי הלוחמים – כדין הליך משפטי שבו צריך לעמוד בנטל הראיה.
2
כישלון התביעה במשפט הקישון מספק המחשה לקושי העצום העומד בפני מי שמנסה למתוח קו ישיר וחד משמעי – קשר של סיבה ותוצאה – בין חשיפה למפגעים סביבתיים, תזונתיים או אחרים לבין תחלואה או מוות. הקושי נובע מהיעדר היכולת לבודד את מקור הסכנה.
בואו ניקח כדוגמה את הוויכוח הוותיק על חומרי ההדברה בחקלאות. יש שתי עובדות שאין עליהן מחלוקת: בירקות ופירות שאינם אורגניים יש שאריות של חומרי הדברה רעילים; לחומרים האלו שלל השפעות מזיקות על הבריאות – חלקם פוגעים במערכת העצבים, אחרים במערכת ההורמונלית. ובכל זאת, לאדם שאוכל פירות וירקות מרוססים ולקה באחת המחלות הנ״ל, אין שום דרך להוכיח שהסיבה לכך נעוצה דווקא בחיבתו למלפפונים או תפוחים. שהרי באותה מידה המחלה שלו יכלה להיגרם מעישון, מחשיפה לפליטות מזהמות של כלי רכב, מהמפעל שבפאתי העיר, מכימיקלים רעילים שנמצאים בחומרי הניקוי או בתכשירי הקוסמטיקה הנפוצים, או סתם מביש מזל וגנטיקה מחורבנת. כל עוד אי אפשר לבודד אדם ומלפפון בחדר סגור ולבדוק את ההשלכות, אי אפשר להאשים את המלפפון ברצח.
נחל הקישון | צילום: hanay, מתוך ויקיפדיה
לכן, מלכתחילה, התביעה האזרחית של הצוללים הייתה טעות בניווט, ניהול של המאבק בזירה הלא נכונה. צריך לקוות שהתוצאה לא תגרום נזק. בישראל יש נטייה לבחון כל סוגיה במשקפיים משפטיות, אבל העובדה שהמפעלים (וגם הגופים הציבוריים – כמו עיריית חיפה וחברת החשמל) לא חויבו בדין, עדיין לא מנקה אותם מזיהום הקישון ולא מלבינה את חטאי העבר שלהם. המשפט הכאוב הזה רק מוכיח שהדרך היחידה של המדינה להגן על אזרחיה היא באמצעות הצבת דרישות סביבתיות מחמירות וקפדניות. ניתן להתווכח האם הגידול הסרטני שהתפתח בגופו של לוחם זה או אחר נגרם מהזיהום שפגש בקישון, אבל אי אפשר לחלוק על כך שהקישון – כמו גם הנחלים ומקורות המים האחרים – צריכים להיות נקיים וראויים לשיט, לדיג ואפילו לצלילה.
3
פסק דין הקישון הוא למעשה השני בתקופה האחרונה שבו בתי המשפט דוחים תביעה כספית מצד אנשים שלקו בבריאותם ומכוונים את חיצי האשמה לעבר התעשייה הכימית. בתחילת השנה דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את תביעתם של 67 תושבי הדרום, שלקו במחלות שונות ותבעו מהמפעלים ברמת חובב פיצויים בסכום מצטבר של כרבע מיליארד שקל (!). בית המשפט קבע שאי אפשר להוכיח קשר סיבתי בין הזיהום לתחלואה, והרחיק לכת כשהטיל על התובעים הוצאות משפט בסך כ־150 אלף שקל כל אחד. השופט החיפאי היה רחמן יותר ופסק כי כל צד יישא בהוצאות שלו. אולי עברם הצבאי העשיר של התובעים ריכך את לבו.
בשתי התביעות שנדחו, התובעים יוצגו על ידי אותו עורך דין – משה קפלנסקי; ומה שחשוב יותר – בשני המקרים העד המומחה המרכזי שהופיע מטעמם היה פרופ׳ ישראל הוד מהפקולטה לחקלאות ברחובות. בשני המקרים, חוות הדעת שהגיש לבית המשפט ספגו ביקורת חריפה מהשופטים. במשפט הקישון הגדיר השופט זרנקין את חוות דעתו של פרופ׳ הוד "בעייתית ביותר, שלא נמצא לה כל בסיס מחקרי והיא איננה מהווה אסכולה מדעית מוכרת״. את התשובות שהוד סיפק בחקירה הנגדית כינה השופט "מביכות״. אם יש לכם תוכניות לדרוש פיצויים ממפעל מזהם, כנראה כדאי לחפש מומחה אחר.
העבר האפל והמזהם של המפעלים בקישון וברמת חובב ימשיך לרחף מעל ראשם עוד שנים רבות. הם זוכו בהליך המשפטי האזרחי, אבל הורשעו בבתי הדין של ההיסטוריה והציבור. החדשות הטובות: שני מתחמי התעשייה נמצאים בתהליך של שיפור מתמיד. בקישון של היום זורמים מים באיכות אחרת לגמרי מהעיסה הכימית שהייתה שם לפני עשור ושניים, קרקעית הנחל נמצאת בעיצומו של תהליך טיהור מאסיבי ועל גדות הנחל הולך ומתרקם פארק מטרופוליני גדול. הטראומות של העבר לא מרפות, אבל בכל הנוגע לעתיד, הקישון בהחלט זכאי לקבל צ׳אנס.
[email protected]
טורים קודמים של הכותב:
הטור של אביב לביא: כך נקברים מיליארד שקל בשנה באדמה
הגיע הזמן שמי שמשתמש במים שלנו – ישלם על כך
הפרטה? הלאמה? זה לא משנה – בישראל אתם מפסידים מכל הכיוונים
|
