Forbes Israel Logo

הטור של אביב לביא: הסיפור האמיתי על העבר הלא כל כך ירוק של בטר פלייס

על חברות סגורות לא כותבים שירים, אבל לראות חברה סגורה זה אפילו פחות נעים מלראות גן סגור. אנשים מפוטרים, לקוחות ננטשים, אין סיבה למסיבה. התרסקותה של בטר פלייס היא סיפור אנושי וכלכלי מצער אבל בניגוד למה ששי אגסי התאמץ כל כך לשכנע אותנו, קשה לומר שזו מכה אנושה לסביבה.

עם הזרמת הגז הטבעי למשק החשמל הישראלי דווקא השתפר המאזן הסביבתי של המכונית החשמלית: המכוניות של בטר פלייס מעבירות את הפליטה מהאגזוז אל הארובה של תחנות הכוח, ואם תמהיל האנרגיה הלאומי נקי יותר – יותר גז ופחות פחם – גם המאזן הסביבתי של המכונית החשמלית משתפר. ועדיין, היא לא נוסעת על קוקטייל של ורדים ושושנים. זה היה נכון אם ישראל היתה הופכת למעצמה של אנרגיית שמש, אבל בטווח הנראה לעין, הסיכוי שזה יקרה דומה לסיכוי שהיה לבטר פלייס לעמוד ביעדי המכירות המוצהרים.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

ההשלכות של ההתמכרות הלאומית שלנו למכוניות פרטיות משתרעות הרבה מעבר להרכב הגזים שנפלטים בכל לחיצה על הדוושה: הפקקים גורמים למשק נזק שנתי של מיליארדים, הצפיפות בכבישים תורמת לתאונות הדרכים, תשתיות הכבישים, המחלפים והחניונים מכסות את מעט השטחים הפתוחים שנותרו. ובעיקר: מגיפת הפרייבט מספקת תירוץ נצחי לממשלות לדורותיהן להימנע מהיקפי ההשקעה הנחוצים בתחבורה הציבורית, ובעיקר בצי האוטובוסים הכושל.

שי אגסי, מייסד בטר פלייס | צילום: רויטרס

לכשליש ממשקי הבית בישראל אין מכונית פרטית, ועבורם תחבורה ציבורית ראוייה היא עורק של חיים, של אפשרות להשתלב בעבודה ובלימודים ולהיחלץ מהעשירונים הנמוכים. לכן, הגאולה של התחבורה, של החברה ושל הסביבה בישראל לא טמונה בשום מכונית, ירקרקה ככל שתהיה, אלא במערכות יעילות להסעת המונים, תחבורת אופניים מפותחת ואפילו טיפוח התרבות של הליכה ברגל, למרחקים סבירים כמובן.

מבחינת היקף הזיהום הסביבתי ייתכן שלמכונית של בטר פלייס היתה יכולה להיות תרומה מסויימת (תלוי איזה מחקר קוראים ועל איזה מודל מסתמכים), אבל אחריות סביבתית זו תרבות שלמה ולא רק הרכב הפליטות. ומהבחינה הזו, בטר פלייס התנהגה בכמה צמתים כמו חברה שהמודעות הסביבתית האמיתית ממנה והלאה. תוכנית התעריפים הראשונה שפרסמה, למשל, כללה ירידה בתשלום פר קילומטר ככל שהיקף הנסיעה גדל. כלומר, בטר פלייס עודדה את לקוחותיה לשרוף כמה שיותר חשמל (שאז הופק מפחם, סולר ומזוט) כדי לשלם כמה שפחות. זה ירוק?

בטר פלייס גם התמקדה במכירת המכונית המשפחתית הגדולה, וויתרה על הדגמים הקטנים, הממזריים, העירוניים, שמשדרים צניעות וחיסכון במשאבים וחומרי גלם. הלקוחות שלה נמנו בדרך כלל עם העשירונים – שלא לומר המאיונים – העליונים. אם מישהו שיכול להרשות לעצמו החליט לצאת להרפתקה עם המכונית החשמלית אין בזה פסול, אבל הזיהוי של המכונית הירוקה (לכאורה) עם העשירים והחזקים לא עשה טוב לתחום הירוק כולו, שגם כך סובל מיחסי ציבור מפוקפקים וממותג כפריבילגיה של אלה שיש להם.

מכונית חשמלית של בטר פלייס | צילום: רויטרס

האמת כמובן הפוכה: להיות ירוק זה לצרוך פחות דלק, פחות חשמל ופחות מים, ובאופן כללי לרסן את תרבות הצריכה, כלומר לחיות בזול. הזקנה שעומדת בתחנת האוטובוס באופקים מיישמת אורח חיים ירוק הרבה יותר מהבעלים הגאה של המכונית של אגסי, גם אם היא לא בהכרח יודעת את זה.

שי אגסי – בעזרת האישיות הכובשת שלו, הכישרון הרטורי האדיר והכריזמה הטבעית – שיווק לעולם ובעיקר לישראל חלום ירוק. בזמן האחרון דומה שאנחנו מוקפים ביותר מדי טיפוסים כאלה – חוץ מאגסי ניתן לחשוב גם על נוחי דנקנר ויאיר לפיד – שסוחפים אל תוך חלומם את הציבור, התקשורת והמערכת הפוליטית, עד שבא הרגע בו מתגלה הפער בין ההבטחות למציאות. הסגירה של בטר פלייס היא הזדמנות טובה לחזור אל הקרקע, להבין שאין קיצורי דרך וארוחות חינם. העתיד של התחבורה בישראל לא טמון בפיתוח טכנולוגי זה או אחר, אלא בשינוי עמוק של אורחות החיים וסדר העדיפויות התקציבי.

[email protected]

טורים נוספים של הכותב:

הורדת מחירי הדיור עוד תעלה לכם ביוקר

אין מחסום שיעצור את הבהמה הישראלית

כך ויתרה הממשלה על 4.1 מיליארד שקל

הרשמה לניוזלטר

באותו נושא

הרשמה לניוזלטר

מעוניינים להישאר מעודכנים? הרשמו לרשימת הדיוור שלנו.