הטור של אביב לביא: הפרטה? הלאמה? זה לא משנה – בישראל אתם מפסידים מכל הכיוונים

1

את ליל הסדר תש״ס עשיתי בסלוניקי. נמניתי אז על צוות פרשני ערוץ הספורט, ובאביב של שנת 2000 נשלחנו לשדר מיוון את הפיינל פור האירופי בכדורסל, שהסתיים בגמר בלתי נשכח בין מכבי תל אביב לעודד קטש ופאנאתינאיקוס (קטש ניצח). במקביל למאבק האדיר במגרש התחולל קרב חזיתי גם בעמדות השידור, כשמולנו התייצב הצוות הוותיק של ערוץ 1. אני לא זוכר מה היו הנסיבות שגרמו לכך שבאותה שנה המשחק שודר בשני ערוצים במקביל; אבל אני זוכר היטב עם אילו מסקנות חזרתי מסלוניקי.

חדש: אפליקציית האייפון של פורבס ישראל – להורדה לחצו כאן

המסקנות העגומות נגעו לפער המכאיב שבין ההתנהלות של ארגון שידור ציבורי לזה הפרטי. אני לא מדבר על השדרים והפרשנים. ערוץ 1 שלח אל המסך צוות ראוי ביותר – מאיר איינשטיין ורלף קליין המיתולוגי. אני מתכוון לתרבות הארגונית, למחויבות להקפיד על כל פרט ולהפיק את התוצר האיכותי ביותר. אם תרצו, הכל התנקז לתמונה אחת, שהתרחשה בעמדת השידור בטרם העלייה לאוויר.

2

כשעתיים לפני תחילת השידור הגענו לעמדה שמוקמה במעלה היציע. העמדה של המתחרים מערוץ 1 הייתה צמודה אלינו. את השעתיים הקרובות העבירו אנשי ההפקה, הטכנאים והצלמים של ערוץ הספורט בעבודת נמלים, כדי לייצר רקע ויזואלי מרשים ככל הניתן לפתיחת השידור, כזה שיהלום את הדקות שמכינות את הצופים לאירוע הפסגה של הכדורסל ביבשת. הם התקינו בעורפה של עמדת השידור לוחות אסתטיים עם הלוגו של הערוץ, והורו לנו, השדרים, לעמוד כך שהצופים יראו אותנו על רקע האולם היפהפה והיציעים הגועשים. כל פריים תוכנן בקפדנות, כל זווית חושבה בדייקנות. 

אין קליטה | צילום: IngImage / ASAP

בעוד אנשינו מתרוצצים, הצצתי למתרחש בעמדה השכנה של ערוץ 1. ובכן, דבר לא התרחש שם. לא תפאורה, לא זוויות צילום. דקות ספורות לפני שעת השין הגיעו האנשים הטכניים, חיברו כמה כבלים ובדקו שהמיקרופון עובד. מה שהצופים ראו בתחילת השידור בערוץ הממלכתי זה שדר ופרשן שיושבים בעמדה כעורה, על רקע הבטון האפור של היציע ועשרות חוטים וכבלים משתלשלים. ככה לא בונים תמונה.

באותן דקות נפל אצלי האסימון (אז עוד היו אסימונים): רשות השידור היא מקרה אבוד. כן, כבר לפני 13 שנה התחולל הוויכוח מה צריך לעשות איתה, האם כדאי להשקיע ולשפר את הקיים או שמא כדי לקבל שידור ציבורי ראוי, צריך לסגור אותו ולפתוח מחדש. וכבר אז הייתה האגרה אויבת העם ותדלקה את האיבה לרשות. מאז נשפכו על רשות השידור מיליוני מילים ומיליארדי שקלים, שלא בלמו את הכרסום המתמיד בנתוני הצפייה וברלוונטיות של ערוץ 1 לציבור הישראלי. באופן אירוני, אחד העוגנים האחרונים שנותרו לו בלוח התוכניות הוא שידורי הספורט.

3

אלא שמאז אביב 2000 קרה עוד משהו: הקסם שאפף את ערוצי הטלוויזיה הפרטיים, ובכלל את כל מה שפרטי ומופרט במשק הישראלי – התפוגג גם הוא. התברר שגם לטלוויזיה בבעלות פרטית יש חסרונות מכאן ועד סלוניקי: אובססיית רייטינג שגורמת למדינה שלמה להתבוסס במדמנת הריאליטי; שחיקה ברוטאלית בזכויות העובדים, עם דגש על העובדים שנמצאים מאחורי הקלעים – כן, אותם עובדים שבסלוניקי כל כך טרחו על שידרוג עמדת השידור שלנו – שרבים מהם נדרשים לעבוד מסביב לשעון, תמורת שכר מעליב ובלי ביטחון תעסוקתי; ופלישה אלימה של תכנים שיווקיים ופרסומיים אל קודש הקודשים של התוכן העיתונאי. במילים אחרות, התברר שגם הטלוויזיה המסחרית סובלת משורה ארוכה של מחלות – גם אם שונות בתכלית מאלה שהטלוויזיה הממשלתית לוקה בהן. 

ויש עוד משהו שלמדנו בשנים האחרונות: שהמצב בענף הטלוויזיה הוא דוגמית מייצגת ממה שמתרחש במשק הישראלי בכלל, משק שמיטלטל בין שני קצוות – בקוטב אחד חברות ממשלתיות מסואבות ולא יעילות, בקוטב הנגדי תאגידים פרטיים דורסניים ותאבי בצע. הציבור הישראלי מפסיד מכל העולמות: מצד אחד הוא נרדף על ידי אגף הגבייה של רשות השידור, מממן את החשמל שמסופק בחינם לעובדי חברת החשמל ונתון לגחמות הלו"ז של הרכבת, ומהצד השני הוא נרמס על ידי מחלקות השירות של חברות הסלולר, המדיה והביטוח, שלא מדלגות על שום קומבינה בניסיון לעשות על הכיס שלו סיבוב. 

צריך לקבל החלטה בלי חלופות טובות. ארדן | צילום: מרק ישראל סלם

המצב המקוטב הזה מתבטא גם במעמדם של העובדים: בחלק מהחברות הממשלתיות הם משופעים בזכויות יתר, עד כדי פינוק, סיאוב וחוסר יעילות שניזונים מהקופה הציבורית; ובחלק מהתאגידים הפרטיים הם חסרי הגנה מינימלית, כלי משחק על לוח שבו פועלים כוחות גדולים מהם, היום הם כאן ומחר עובדי קבלן. 

מזור לחברה הישראלית יהיה רק כשנמצא את שביל הזהב בין שני הקטבים הללו. ספק אם זה יקרה בקרוב. עד אז צריך להחליט מה עושים עם רשות השידור. הדמוקרטיה הישראלית הרעועה זקוקה לשידור ציבורי ראוי כמו אוויר לנשימה. בכל פעם שאני שומע את תוכניתה של קרן נויבך ברשת ב׳, את הפרשנות הכלכלית של עודד שחר, הפרשנות המשפטית של משה נגבי או את ההגשה האיכותית של גאולה אבן – ויסלחו לי עוד כמה עיתונאים מצוינים שעובדים ברשות השידור שדילגתי כאן על איזכורם – אני משוכנע שרק בשביל לספק להם במה, שווה להמשיך להחיות את הארגון הבעייתי הזה. ואז אני נזכר בסלוניקי 2000, ובמעלליו של אגף הגבייה, ומגיע למסקנה הסופית: לא הייתי רוצה להתחלף בימים אלה עם שר התקשורת, גלעד ארדן, האיש שצריך לקבל את ההחלטה במצב שבו אין על השולחן שום חלופה טובה.

[email protected]

טורים קודמים של הכותב:

שוד המשאבים הגדול מתרחש ממש מתחת לאפנו

הסיפור האמיתי על העבר הלא כל כך ירוק של בטר פלייס

הורדת מחירי הדיור עוד תעלה לכם ביוקר