הטור של אביב לביא: שוד המשאבים הגדול מתרחש ממש מתחת לאפנו

רק שבתוך סערת המשאבים יש כאלה שנשארים קצת בצד. את הערך הכלכלי של חופי הים שלנו אולי לא קל לכמת למספר ייצוגי; אי אפשר למדוד אותם במטרים מעוקבים (כמו גז), בליטרים (כמו מים מינרליים) או בטונות (כמו אשלג ופוספט), אבל הערך שלהם לאיכות החיים והרווחה של הישראלים עולה בהרבה על כל אלה. אפשר לדמיין את מדינת ישראל בלי פוספט או גז (למעשה, עד לפני ארבע שנים כמעט לא היה לנו גז, ואיכשהו הסתדרנו); מישהו יכול לתאר את החיים בישראל בלי קו החוף הנפלא שלנו?

חדש: אפליקציית האייפון של פורבס ישראל – להורדה לחצו כאן

למרות החיוניות של החופים לחייו של כמעט כל ישראלי, הם נדחקו בשנים האחרונות לשולי תשומת הלב: המפגינים יוצאים לרחובות בגלל יצוא הגז; המערכת הפוליטית, הכלכלית והתעשייתית מצחצחות חרבות לקראת ועדת שישינסקי 2; ורק ההגנה על החופים נותרת נחלתם של ארגוני סביבה, תושבים מקומיים וקומץ ח"כים אופוזיציונריים. מדי פעם מאבק כזה מצליח להמריא למרכז תשומת הלב – פלמחים הוא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר – אבל היוצא מהכלל לא מעיד על הכלל: רחוק מעינו של הציבור, מתברר שבעוד הקרב על פלמחים ניטש בעוז, מאיימות לא פחות מ-91(!) תוכניות דומות של בנייה, נופש, תשתיות ו"פיתוח" על רצועת החוף של ישראל. כל הארץ פלמחים-פלמחים.

חוף פלמחים | צילום: וויקיפדיה

היקף האיומים על החופים התגלה בדיון שנערך בכנסת לרגל יום הסביבה. ח"כ דב חנין הזמין ממרכז המחקר והמידע של הכנסת דו"ח על מצב החופים, ועל שולחנם של הח"כים הונח מסמך (מעניין כמה מהם טרחו לקרוא אותו) המעיד ששוד המשאבים הגדול בישראל מתבצע ממש מתחת לאפנו – בזמן שאנחנו בונים עוד ארמון בחול.

מתוך רצועת חוף שמשתרעת על 306 קילומטר (בים התיכון, הכינרת, ים המלח וים סוף), רק 19 קילומטר מהווים חופים מוכרזים, עם מציל ושירותי חוף, וגם הכמות הזו מקוצצת בהתמדה. בתל אביב, וזו רק דוגמה, מופעל בעונת הרחצה הנוכחית מספר החופים הקטן מזה עשרות שנים. רוב רצועת החוף הישראלית תפוסה על ידי נמלים ומרינות, מתקני תשתית (מפעלי התפלה, מתקנים לקליטת גז טבעי, צנרת, תחנות כוח), מתקני בטחון, מלונות ומרכזי תיירות. אלה הן טעויות היסטוריות שיהיה קשה מאוד לתקן. מילא העבר – אבל מה בקשר לעתיד?

העתיד, לכאורה, נראה טוב יותר. ב-2004 נכנס לתוקף אחד החוקים החשובים שנחקקו בתחום הסביבתי-חברתי – החוק לשמירת הסביבה החופית. החוק הזה שולל קטיגורית בנייה בטווח של 100 מטר מקו המים, וקובע כי תוכניות בטווח של 100-300 מטר מהים (שלהן השפעה דרמטית על אופי החוף), ייבחנו ביסודיות על ידי ועדה מיוחדת שתפקידה להפחית למינימום את ההשפעה המזיקה על הסביבה החופית. דף חדש נפתח במערכת היחסים שלנו עם הים.

רק שבחוק המבורך הזה יש לאקונה: הוא לא כולל התייחסות לתוכניות בנייה בחופים שאושרו בעבר, לפני כניסת החוק לתוקף. ומתברר, למרבה הדאגה, שיש רבות כאלה. מדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עולה כי קיימות 91 תוכניות שאושרו אי שם בהיסטוריה – תוכניות בנייה שאפתניות על קו המים, תוכניות למחסנים ולחניות, לבתי עלמין ולתשתיות, למבני ציבור ולמבני נופש, שהמשותף לכולן שהן עלולות להישלף בכל רגע מהבוידעם ולעבור לשלב המימוש מבלי שייצטרכו להיבחן במוסדת התכנון. כאילו מה שהתאים למציאות של שנות ה-60' או ה-70' של המאה הקודמת – בהן עדיין היו כאן מעט אנשים והרבה ים – מתאים למציאות הצפופה והמחניקה של היום. אם זה נשמע לכם הזוי, אתם לא לבד.

אז למה כל זה עובר בשקט יחסי? אולי משום שהאיום על החופים מפוזר על פני מאות קילומטרים; אולי בגלל שאין כאן "איש רע" אחד, טייקון שאליו ניתן להפנות את החיצים: מבזיזת החופים נהנים רבים – נדל"ניסטים וקבלנים, ראשי רשויות וחברות תשתיות, תיירנים וזכיינים; אולי כי אין כאן ראייה כוללת, שמתייחסת אל החוף והים כמשאב לאומי; ואולי כי הציבור הישראלי עוד לא הפנים שחוף הים הוא נכס ששייך לו, אחד הבילויים החינמיים האחרונים שעוד נותרו במדינה יקרה ומיוזעת – נכס שאם לא נהיה ערניים די הצורך גם הוא יילקח מאיתנו, דיונה אחר דיונה, גל אחרי גל.

[email protected]

טורים נוספים של הכותב

הסיפור האמיתי על העבר הלא כל כך ירוק של בטר פלייס

הורדת מחירי הדיור עוד תעלה לכם ביוקר

אין מחסום שיעצור את הבהמה הישראלית