| אין עיתונאי שלא שאל את עצמו בחודשים האחרונים אם הוא עושה את הדבר הנכון כשהוא נשאר במקצוע. חרב הקיצוצים והפיטורים, בעלי הבית המתחלפים, המדיה החדשה, הניסיונות המגושמים של גורמים במערכת הפוליטית להצר את צעדיה של התקשורת העוינת, היעדר האופק הכלכלי – וזו עוד רשימה חלקית שאפשר היה איכשהו עוד להדחיק מפאת השעה והאירועים, אלמלא ראינו פה את מצעד העמיתים שחצו את הקווים אל הפוליטיקה.
מה הם יודעים שאנחנו לא? האם הם מבינים שזמננו תם, שהעתיד נמצא בכנסת? שחוץ מכמה משוגעים לדבר שכבר לא יצליחו להמציא את עצמם מחדש, מי שרוצה להשפיע ועל הדרך גם להתפרנס בכבוד חייב לחפש לעצמו פרק ב'? מתחת לכל עיתונאי מצליח מכונן בימים אלה הספק. הקינה מבעבעת על המקצוע שהולך לאיבוד, בזמן שהעבודה נותרה מרתקת כשהייתה.
ואז הגיע המדגם. עשר בערב, והקולגה שעד לפני שנה ישב באולפן והחמיא על כתבה הוא כעת האיש החשוב ביותר במדינה. וגם מספר 6 שלו, פרשן העל לענייניי הכל, גם הוא יבוא וייצא מחדרי המו"מ. ומה עם מספר 4 במפלגת העבודה, העיתונאית עם האג'נדה, ומר שקשוקה שהביט אלינו מכרזת הבחירות בצמתים ועכשיו מתלבט אם יילך עם חליפה או שישמור על החולצה השחורה במסדרונות הכנסת? שלא לדבר על מספר 1 ברשימה שלו, זו שממש החלפת על הכיסא ובחודשים האחרונים דיברה על עצמה במונחים של "ראשת ממשלה".
יאיר לפיד | צילום: רויטרס
כן, אם עד ה-22 בינואר עוד אפשר היה לשמור על פאסון ולדבר על השליחות שבמקצוע, חייבים להודות שבבוקר שאחרי, עם חמישה עמיתים שהלכו לישון עיתונאים וקמו ח"כים, אין עיתונאי אחד שלא שאל את עצמו מה קרה כאן ומה זה אומר עלינו, על המקצוע, ועוד יותר על הישראלים – ששונאים את התקשורת אבל מאמינים לעיתונאים שהבטיחו להם שיש עתיד.
בין לפיד ליחימוביץ'
התשובה מורכבת ומזכירה לי מקרה מוזר שקרה לי לפני כשנה. בוקר אחד פגשתי ברחוב את אחד השכנים המבוגרים עם תעודת זהות ביד. "איפה הקלפי?", הוא שאל. "הקלפי? אין היום בחירות", השבתי והמשכתי הלאה, רק כדי להיזכר שבתחתית השער של העיתון של המדינה הופיעה מודעה, ובה נכתב בענק "ישראל בוחרת". זה היה יום הגמר של "היפה והחנון", ובערב נדרשה הכרעה. כל עם ישראל הבין מה עומד על הפרק, להוציא את אותו שכן שלקח ברצינות את שנכתב.
בחירות בעידן הריאליטי לא נגמרות ב-SMS לזוג מנצח בתוכנית טלוויזיה, ומתברר שגם "כוכב נולד גרסת הכנסת" מוכרע על פי מדד הסנטימנט. מהסיבה הזאת, ולא רק בגללה, לשלי יחימוביץ' לא היה סיכוי מול יאיר לפיד. גם אם הייתה נודדת עם סירים של קציצות מקלפי לקלפי, הקסם של לפיד לקח בסיבוב. כמו גם זה של נפתלי בנט שכיסה על המפלגה הכתומה שמאחוריו.
לזכותו של נתניהו יאמר שהוא היה הראשון לזהות שהוא בבעיה בתחום הזה. לכן חבר לאביגדור ליברמן על חשבון חבריו בליכוד והבטיח לעצמו את ראשות הממשלה. זהבה גלאון למשל רשמה הישג מרשים למרות שאין כלפיה סנטימנט, ושאול מופז נדחק פנימה בזכות הרחמים – גם סוג של סנטימנט שעובד לא רע בעידן בו כל אודישן ליד הסירים או בתחרות שירה מלווה בדמעות ובסיפור קורע לב.
הובסה על ידי הסנטימנט, שלי יחימוביץ' | צילום: ארטיום דגל
דוד בן גוריון נהג להאשים את הרוויזיוניסטים בכך שהם מדברים ולא עושים. "מלל ולא מעש" היו מילותיו, ונדמה לי שרוב הציבור היה חותם עליהן גם היום בבואו לתאר את המערכת הפוליטית – דבר שמספק הסבר אפשרי נוסף לכביש המהיר שנסלל בין העיתונות לכנסת: מבחן המעשה נדחק לטובת אלמנט ההופעה. דברו אלינו קצר ישיר וקולע, מהלב ואל הלב. רגשו אותנו. עוררו עניין. לא לבלבל מדי עם העובדות, ואם צריך פרומטר זה ממש בסדר. האולפן נדד לחוג הבית, לשבת התרבות. השואו נותר.
והנה עוד הבדל משמעותי בין לפיד ליחימוביץ': היא, ברדיו כמו גם על המסך, תמיד התעקשה והצליחה להרגיז. הוא, מעל דפי העיתון ובזירת האירוח בטלוויזיה, התביית על המכנה המשותף של הישראליות ולא זז מילימטר. גם בקמפיין. היא התריסה ויצאה נגד, הוא התחבר למיינסטרים ודיבר בעד מעמד הביניים. הוא סיים כמנצח הגדול והיא צריכה לחשוש מלהפנות את גבה במפלגה.
יותר עיתונאים מגנרלים
שש מערכות בחירות סיקרתי בחברת החדשות, וזו הפעם הראשונה בה השטח לא היה קיים. הקמפיין התנהל בין הפייסבוק לטוויטר לאינסטגרם לאולפנים, וחוזר חלילה. הוא התנהל בין בית הוורד, מקום מושבו של ערוץ 10, לאולפן ערוץ 2 בנווה אילן. הפריפריה נזנחה. העימות ב"שש עם" דחק את אסיפת הבחירות. אמנם בתחילת הדרך לפיד חרש את הארץ, אבל כמו שהודה בראיון שסיכם את המירוץ – במאני טיים, בישורת האחרונה – הוא חזר למגרש הביתי, לאולפן, כדי להביס בנוקאאוט את כל מי שניצב מולו.
התקשורת הבטיחה לעצמה אייטם מנצח והציבור קיבל את מנת הפנים המוכרות על המסך. כך למשל יכלה מרב מיכאלי לכבוש את המקום הרביעי ברשימת העבודה בתוך כמה שבועות מהרגע שהחליטה להתמודד. שנים של חשיפה בשילוב אג'נדה ומערכת בחירות וירטואלית אפשרו לה לדלג על הצורך לגייס כספים, לארגן מתנדבים או להזיע במפקד ארגזים בפריימריז. היא מוכרת, היא מקושרת (ובמקרה הזה גם מוכשרת), היא אורחת רצויה בכל אולפן. לכן חבר המפלגה רוצה אותה בנבחרת.
מה שעשו פעם הדרגות על הכתפיים עושות כעת שעות המסך. לראשונה מזה שנים נכנסו לכנסת יותר עיתונאים מגנרלים. חוק הצינון פינה להם את השטח, אבל כמו שרצו מנסחיו, הותיר אותו בלי אלטרנטיבה לנתניהו. ושוב לפיד הטיב לחוש את רחשי הלב של הציבור, שימחל לו על חוסר הניסיון כל עוד לא יקפוץ מעל הפופיק. יחימוביץ', לעומתו, חשבה שחמש שנות עבודה פרלמנטרית מצטיינת יספיקו כדי לשכנע את הבוחרים שהיא כבר עשויה מהחומרים של ראש ממשלה. ראינו איך זה נגמר.
מיקי רוזנטל | צילום: ארטיום דגל
יחימוביץ ולפיד שיתפו פעולה בקמפיין מול ניסיונות האיחוד של ציפי לבני. הפוליטיקאית הישנה מול הקולגות לשעבר שהבטיחו פוליטיקה אחרת. מי שהתעקש מצא יותר מנימה של זלזול ביחס שהפגינו כלפיה, כאשר ניסתה לגרור אותם מהמרכז אל עבר אמירה מדינית שאיימה לצבוע אותם בשמאל.
השמאל הוא אזור מוכה אסון מבחינת לפיד, שתמיד הרגיש הכי בבית בעולם במרכז הכחול-לבן. מה שאי אפשר לומר על יחימוביץ', ששילמה ביוקר על הניסיון המגושם להעביר את העבודה למרכז. איזו דרך ארוכה עשתה העיתונאית הלוחמת שלא היססה לחשוף את תמיכתה בחד"ש, לפוליטיקאית הזהירה והמחושבת שמוכנה לעשות מה שנדרש כדי לקושש קולות מהימין.
וזה מחזיר אותנו ליום שלישי, עשר בערב. הרגע בו הכוכב החדש של הפוליטיקה הישראלית נולד. אחרי השאפו, כשהעמיתים לשעבר נשאלים על המו"מ הקואליציוני, אני מרשה לעצמי להודות שמתגנבת גם מעט קנאה, על כך שהצליחו להיחלץ בזמן מהמקצוע המשתנה ולמצוא לעצמם קריירה חדשה.
אבל שם זה מיד גם נעצר. עם כל מנדט שלפיד מוסיף לרשימה, מתחדדת ההבנה עד כמה גדול הוא המבחן שמצפה להם, וכמה מצומצם חופש הפעולה שלהם. מהיום הם כבר לא יכולים לומר את מה שהם חושבים, להרגיז, להאיר פינות אפלות, לחייב את הציבור להסתכל במראה. הם שייכים לבוחרים. הם תלויים בציבור שנתן בהם אמון על סמך הקסם שפיזרו באולפן, ויהיה הרבה פחות סלחן אם לא יפרעו לו את השטר, או חלילה ירגיזו אותו בהליכה נגד הקונצנזוס.
הנאמנות בעולם הריאליטי מוגבלת. הסנטימנט נודד כמו החול, והציבור בסך הכל רוצה שיעשו לו קצת נעים.
כן, בתקופה האחרונה באמת קשה למצוא עיתונאי שלא שואל את עצמו לאן צועד המקצוע. האם אפשר יהיה להזדקן בכבוד במה שפעם היה דרך חיים – אסתכן ואומר "שליחות". לרגע היה נדמה שהפורשים סימנו את הדרך. שמי שיכול צריך להציל את עצמו מהספינה הטובעת. שתש כוחה של העיתונות לשנות ולהשפיע, שהדרך היחידה לשינוי מובילה לירושלים.
גם הכנסת מונעת על ידי רייטינג | צילום: מרק ישראל סלם
אבל בבוקר שאחרי המדגם, דווקא מול תוצאות האמת, נרשמת צפירת הרגעה. כשמגיש טלוויזיה כריזמטי ומוכשר ויפה תואר מכניס לכנסת רשימה של 19 חברים מוכשרים וראויים אבל בלי טיפת ניסיון, התמונה מתבהרת. תרבות הרייטינג שעבורנו היא סביבת עבודה, אילוץ שצריך ללמוד לחיות אתו כדי לשרוד, היא חזות הכל בפוליטיקה הישראלית.
לפיד כבר הוכיח שהוא מלך הרייטינג ועכשיו הוא בדרכו לכבוש גם את הממשלה, ובכל זאת, ביום שאחרי הייתי מציעה ל"אחיי" המתלבטים במקצוע לא למהר ולהסיק מסקנות. בואו ניתן ללפיד ולשאר העמיתים שקפצו לפוליטיקה להתגלח איזה שנה שנתיים, לפני שנניף דגל לבן ונכריז על מהפך. עדיין יש עתיד גם בצד הזה של המתרס.
*הכותבת היא מגישת "פגוש את העיתונות" בערוץ 2
|
