הכירו את החברות שמספקות שירותים בנקאיים לכל נקודה בעולם

לפני שנתיים, אמלין דינגל חיה עם בעלה ועם ביתם בת השבע בפיאטאס, שכונת עוני במנילה, שבה נמצאת המזבלה הפתוחה הגדולה ביותר בפיליפינים. בעלה עבד בצוות האבטחה באחד מבנייני הממשלה, והרוויח 4,000 פסוס בשבוע – כ־80 דולר. היא תמיד רצתה לפתוח עסק משלה, אבל היתה מובטלת, ולא היו לה חסכונות או היסטוריית אשראי, ולכן היא לא יכלה לקבל כרטיס אשראי או הלוואה בנקאית.

מזלה של דינגל השתנה באופן דרמטי לאחר שהגיבה למודעת פייסבוק מטעם Tala, סטארט־אפ מסנטה מוניקה שמעניק הלוואות קטנות באמצעות אפליקציה סלולרית. לאחר שהעניקה לחברה גישה אל הטלפון שלה, מה שמאפשר לחברה לנתח באופן חכם נתונים לגביה במטרה להעריך את רמת הסיכון שלה, היא קיבלה הלוואה על סך 20 דולר לשלושים יום. היא שילמה 15% ריבית והשתמשה בכסף כדי לקנות נקניקים, המבורגרים ונקניקיות. היא תמחרה אותם בשווי גבוה ב־40% מעלותם ומכרה אותם מדלת לדלת.

הרווח שלה הסתכם ב־4 דולרים, בניכוי החזר ההלוואה והריבית, ודמי טיפול נמוכים.

הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון

כיום, Tala מלווה לדינגל, בת ה־42, 250 דולר בחודש עבור העסק המשגשג שלה לממכר מזון. היא מרוויחה כ־70 דולר בשבוע, מה שכמעט הכפיל את ההכנסה של משפחתה ואפשר לה לעבור לדירת שני חדרים במחוז בטסאן־הילס השקט והנקי. גם Tala משגשגת.

החברה נוסדה בשנת 2011 על ידי שיבני סירויה (37), אנליסטית לשעבר בוול־סטריט שעבדה גם באו"ם, וגייסה למעלה מ־200 מיליון דולר מצמרת המשקיעים האמריקאית, לרבות הקרן Revolution Growth של המיליארדר סטיב קייס. עם הכנסות משוערות של למעלה ממאה מיליון דולר בשנת 2019, Tala מוערכת בכמעט 800 מיליון דולר.

חברות כמו Tala נמצאות כיום בחזית המירוץ לאספקת שירותים פיננסיים ראשוניים ל־1.7 מיליארד בני האדם על פני כדור הארץ שאפילו אין להם חשבון בנק. להעניק להם אשראי בסיסי, שירותי חסכון וביטוח הם אחד מהאתגרים הגדולים ומההזדמנויות הגדולות של המאה. כשיש להם גישה למערכת הפיננסית, אנשים יכולים לקנות מכונית, או בית. הם לא חייבים לפנות לכרישי הלוואות אם הם נתקלים במקרה חירום רפואי, למשל. הם שמחים יותר. הם חיים יותר זמן. הם יותר פרודוקטיביים, והיעילות המוגברת הזו היא שמאפשרת למדינות שלהם לצאת מהעוני.

הענקת שירותי בנקאות לאוכלוסיות עניות היא הפעולה שתייצר כנראה את מצבורי ההון הגדולים ביותר של המחר. זהו גם הציווי המוסרי של הקפיטליזם, וגם הדרך לחדור לאחד השווקים הלא־מטופלים המשמעותיים ביותר בעולם.

בעוד שאנשים חסרי חשבון בנק משלמים על הכל במזומן, לקבוצה גדולה אפילו יותר של אנשים – כ־4 מיליארד בני אדם עם שירותי בנקאות לוקים בחסר – יש אמנם חשבון בנק, אבל הם נאבקים כדי לגמור את החודש, משלמים עמלות יקרות כשהצ'קים שלהם חוזרים ופונים לאלטרנטיבות שמציעות ריביות יקרות מאוד, כמו הלוואות קצרות־מועד. הבנקים המסורתיים לבדם יכולים להגדיל את הרווחים השנתיים שלהם בלפחות 380 מיליארד דולר, אם הם רק יכניסו למאגר הלקוחות שלהם את כל אותם חסרי חשבון בנק, כך לפי דוח של Accenture מ־2015.

אפקט המכפלה כאן הוא מדהים. התמ"ג של מדינות עם כלכלות שוק מתעוררות יגיע לגובה של 3.7 טריליון דולר עד לשנת 2025, גידול של 6%, אם הן רק תאמצנה חידוש אחד – לעבור ממזומן לכסף דיגיטלי שמאוכסן על טלפונים סלולריים, כפי שהעריכה McKinsey ב־2016. דייגו זולואגה, מהמרכז לאלטרנטיבות מוניטריות ופיננסיות של צוות החשיבה Cato Institute, חקר את ההשפעות הסבירות ביותר של הכללה פיננסית מלאה של האוכלוסייה הזו: "אם היינו נותנים לכל חסרי חשבון הבנק ובעלי שירותי הבנקאות החסרים בעולם המתפתח את אותו סוג של גישה לאשראי ולהשקעות שאנו מעניקים לאזרחי המדינות העשירות, נוכל ליצור בקלות תוספת של נכסים פיננסיים בשווי של כ־100 טריליון דולר בתוך 50 שנה".

בזכות אמא

מייסדת Tala, סירויה, גודלה על ידי הוריה, מהגרים הודים בעלי מקצועות, בשכונת פארק סלופ המשוקמת בברוקלין, ולמדה בבית הספר הבינלאומי של האו"ם במנהטן. מאוחר יותר היא למדה לתארים מתקדמים באוניברסיטת וסלייאן בקונטיקט ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ועבדה כאנליסטית בנקאות השקעות ב־Credit Suisse וב־UBS. החל מ־2006, העבודה שלה היתה להעריך עבור האו"ם את ההשפעות שתהיינה להקצאות אשראי זעירות על מדינות הסאב־סהרה ומערב אפריקה. היא התלוותה לנשים שהגישו בקשות להלוואות בנקאיות של כמה מאות דולרים בלבד, ונדהמה לגלות כמה מהן נדחו. "הבנקאים היו אומרים לי משפטים כמו, 'אנחנו לעולם לא נשרת את המגזר הזה'", היא מספרת.

איפה שהבנקים ראו סיכון, היא ראתה הזדמנות. עבור האו"ם, היא ראיינה 3,500 איש בנוגע להכנסות, ההוצאות, ההלוואות והחסכונות שלהם. התובנות הללו הובילו אותה להשיק את Tala: מועמדת להלוואה יכולה להוכיח שהיא ראויה לקבל אשראי באמצעות הרוטינות היומיות והשבועיות שמתועדות בטלפון שלה. מועמדת תחשב כאמינה יותר אם היא עושה דברים כמו לדבר עם אמא שלה בטלפון על בסיס קבוע, או לשלם בזמן את דמי השימוש על הטלפון שלה. "אנחנו משתמשים בעקבות הדיגיטליים שלה", אומרת סירויה.

Tala גדלה בקצה מהיר. כבר עכשיו יש לה 4 מיליון לקוחות בחמש מדינות, שלוו ממנה עד כה למעלה ממיליארד דולר. החברה רווחית בקניה ובפיליפינים וצומחת מהר בטזמניה, מקסיקו והודו.

הבדל של 200 דולר

הוריו של רפאל וילאלובוס ג'וניור גרים בבית פשוט עם גג מתכת בעיר טפלקטפק שבדרום מערב מקסיקו, היכן שכמחצית מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. אביו, 71, עובד כפועל בחווה, ואימו פנסיונרית. אין להם לא אשראי ולא ביטוח. 500 הדולרים שבנם שולח אליהם מדי חודש, אותם הוא חוסך ממשכורתו כמנהלן בקולג' קהילתי במוזס לייק, וושינגטון, "מכניסים אוכל לפיהם, הלכה למעשה", הוא מספר.

על מנת להעביר כסף למקסיקו, הוא נהג להמתין בתור בקיוסק של חברת מאניגרם בתוך סניף של חנות נוחות, ושילם עמלה של 10 דולר, בנוסף לפערי שער החליפין. ב־2015 הוא גילה את Remitly, סטארט־אפ מסיאטל שמאפשר לו לבצע העברות כספים מוזלות באמצעות הטלפון שלו, תוך שניות.

מהגרים מהעולם המתפתח שולחים בכל שנה סכום כולל של 530 מיליארד דולר בהעברות כאלו. הכספים הללו מהווים חלק משמעותי מהכלכלה במקומות כמו האיטי, שבהם משלוחי הכסף מהווים יותר מרבע מהתמ"ג. אם כל האנשים ששולחים כספים באמצעים מסורתיים, שגובים בממוצע 7% עמלה על כל העברה, יעברו להשתמש ב־Remitly, שגובה בממוצע 1.3% עמלה, הם יחסכו יחד כ־30 מיליארד דולר בשנה. וזה לא כולל את החסכון בנהיגה ובזמן ההמתנה הממושך.

מייסד ומנכ"ל Remitly, מאט אופנהיימר, 37, קיבל את ההשראה להקמת עסק העברות הכספים שלו בזמן שעבד בסניף של הבנק Barclays בקניה, שבו ניהל את הבנקאות במובייל ובאינטרנט במשך שנה, החל מ־2010. אופנייהמר, במקור מבויס, איידהו, סיים לימודי תואר בפסיכולוגיה בדארטמות' קולג' ותואר שני במנהל עסקים בהארוורד לפני שהצטרף ל־ Barclays בלונדון. כשהוא הועבר לקניה, הוא ראה ממקור ראשון כיצד העברות כספים יכולות לעשות את ההבדל בין בית עם צנרת ביוב פנימית לבין בית ללא צנרת. "ראיתי ש־200, 250 או 300 דולר בקניה עוברים דרך ממש, ממש ארוכה", הוא אומר.

אופנהיימר התפטר מ־Barclays ב־2011 ויחד עם המייסד השותף שלו, שיבס גולטי, 31, מהגר הודי בעל תואר שני בטכנולוגיות מידע מאוניברסיטת קרנגי מלון בפנסילבניה, הוא הציג את הרעיון שלו בתוכנית האינקובטור הטכנולוגי Techstars בסיאטל, שבו הכירו השניים את המייסד השותף השלישי שלהם, ג'וש הוג, 41. הוג מכר את הסטארט־אפ הראשון שלו לאמזון, והקשרים שלו הובילו אותם לפלטפורמת ההון סיכון Bezos Expeditions, שמנהלת את הנכסים הפרטיים של ג'ף בזוס. הקרן הפכה לאחד מהגורמים המממנים הראשונים של Remitly. עד היום, החברה גייסה 312 מיליון דולר ומוערכת בשווי של קרוב למיליארד דולר.

לפחות באופן חלקי, אופנהיימר וצוותו יכולים לשמור את העמלות שלהם נמוכות בגלל שהם משתמשים בלמידת מכונה ובטכנולוגיות אחרות על מנת למנוע מטרוריסטים, רמאים ומלביני כספים לבצע העברות כספים באמצעות המוצר שלהם. האלגוריתמים מציגים פחות שאלות ללקוחות ששולחים סכומים נמוכים יחסית של כסף, בהשוואה לאלו ששולחים סכומים גדולים.

Remitly משנעת כ־6 מיליארד דולר בשנה, ומשרתת שולחי כספים מ־16 מדינות שונות, בהן גם ארה"ב, אוסטרליה ובריטניה, ומקבלי כספים מ־45 מדינות שונות. במחצית הראשונה של 2019 היא הוסיפה 15 מדינות מקבלות נוספות, לרבות רואנדה ואינדונזיה.

החברה עדיין איננה רווחית, אבל בשנה שעברה המחזור המוערך שלה הסתכם בכ־80 מיליון דולר. אופנהיימר מזהה כאן הזדמנות ענקית לצמיחה. קצת פחות מ־%1 מאוכלוסיית המהגרים בעולם, שמונה כ־250 מיליון בני אדם, הם לקוחות של Remitly.

קניות בקניה

ב־2012 דורקס מורונגה התגוררה בגאשי, שכונה מוכת פשע בפאתי ניירובי. היא הרוויחה 80 דולר בחודש משמרטפות וניקוי בתים, ובעלה הכניס עוד כ־120 דולר מהתקנת מעליות. הוא כיסה את רוב ההוצאות שלהם, בעוד שהיא התקשתה לחסוך כסף. בכל הזדמנות שבה היה לה מזומן, היא מספרת, היא הוציאה אותו אימפולסיבית על בגדים, מזון מהיר ואלכוהול. ובכל זאת, היא הצליחה לשים בצד 5 דולרים, הסכום המינימלי שנדרש כדי לפתוח חשבון חסכון ב־Equity Bank of Kenya, אבל היה לה קשה להתמודד עם דמי הניהול החודשיים של 3 דולרים. על מנת לבצע הפקדה, היא היתה לוקחת אוטובוס לנסיעה של שעה לכל כיוון, והמתינה בתור בבנק במשך שעה נוספת. אחרי שנה אחת בלבד היא סגרה את החשבון.

כמו רוב הקנייתים, מורונגה כבר השתמשה ב־M-Pesa, שירות של חברת התקשורת Safaricom המאפשר לשלוח כסף באמצעות הודעות טקסט. ב־2012, Safaricom, חברת בת של ענקית התקשורת הבריטית Vodafone, השיקה את M-Shwari, שירות הלוואות וחשבונות לחסכון שהתמזג לתוך M-Pesa. שנתיים לאחר מכן, היא התחילה להציע גם חשבון שסוגר את הכספים של הלקוח לתקופה קבועה מראש, עבור שיעור ריבית קבוע.

כשהיא נחושה לשפר את מצבה הפיננסי, מורונגה התחייבה לחסוך דולר אחד ביום באמצעות החשבון הסגור שלה. בכל פעם שהתעורר בה הדחף לקנות וודקה, או זוג נעליים, כך היא מספרת, היא היתה נכנסת לטלפון שלה ומבצעת הפקדות במקום זאת. היא הצליחה לחתוך את ההוצאות שלה בשני שליש, ל־10 דולר בשבוע בלבד. עד 2016 היא הצליחה לחסוך 300 דולר מדי שנה. היא הקימה עסק ליצירת תיקי יד, והחסכונות עזרו לה לממן את שיעורי העיצוב. היא השקיעה בנדל"ן יחד עם בעלה ואומרת שהיא מוציאה כיום יותר מ־200 דולר בשנה על סיוע כלכלי לחברים ולבני משפחה.

הניצוץ שהוליד את M-Pesa (משמעות המילה pesa בסוואהילית היא כסף), ספקית הכסף הדיגיטלי הראשונה באפריקה, ניצת בשנת 2003 בראשו של ניק יוז, מנהל בחברת Vodafone שעמד בראש צוות של חמישה אנשים שמטרתו היתה ליצור מוצרים אלחוטיים בעלי השפעה חברתית. הרעיון של יוז היה להקים מערכת דיגיטלית להעברת כספים שתפעל באמצעות הטלפונים הסלולריים הפרטיים של המשתמשים.

מאז ש־M-Pesa הושקה ב־2007, היא התפוצצה בכל מה שנוגע לגודל ולפופולריות. נהגי המוניות הקנייתים מתלוננים היום כשלקוחות מנסים לשלם להם במזומן. 96% ממשקי הבית הקנייתים מבצעים כיום עסקאות באמצעות היישום. לפני M-Pesa, רק ל־27% מאוכלוסיית קניה, שמנתה אז 38 מיליון בני אדם, היו חשבונות בנק. מאז, אוכלוסיית המדינה גדלה ל־51 מיליון בני אדם, ול־83% מהם יש כיום חשבונות עובר ושב, או חשבונות לחסכון. השירות התרחב לעוד שמונה מדינות, לרבות מצרים והודו. שליחה של סכום נמוך מ־50 סנט אמריקאי מתבצעת ללא עמלה. עבור סכומים גבוהים יותר, M-Pesa גובה 2%־1%. באמצעות החברות הבנות הרבות שלה, M־Pesa מייצרת לחברת האם Vodafone הכנסות של כ־840 מיליון דולר בשנה מעמלות.

לאימוץ הרחב של M-Pesa היתה השלכה אדירה על סצנת הסטארט־אפים של ניירובי. ספקים של מוצרי צריכה עמידים החלו להציע תוכניות ל"תשלום תוך כדי תנועה", שמביאות להם מיליוני לקוחות חדשים. לדוגמה, חברת Deevabits שהושקה לפני שלוש שנים בניירובי, מוכרת ב־80 דולר ליחידה מערכות סולריות לבתים בכפרים מרוחקים, שאין בהם גישה לרשת החשמל. כל הלקוחות שלה משתמשים

ב־M-Pesa על מנת להפקיד הפקדה ראשונית. את יתרת התשלום הם משלימים בפעימות יומיות של 50 סנט, שוב באמצעות M-Pesa, במשך שמונה חודשים. "הנוכחות של

M-Pesa שינתה את האופן שבו עושים עסקים בקניה", אומר מנכ"ל ומייסד Deevabits, דיוויד וונג'או, 32. "לא היינו יכולים לפעול בלי M-Pesa".

החלום האמריקאי

דיקסי מור נהגה להתאמץ מאוד בכדי שהמשכורת שלה תשרוד עד לסוף החודש. היא אם חד הורית בת 25 עם שני ילדים קטנים, שמרוויחה 12.25 דולר לשעה כעוזרת מנהל בסניף של רשת מסעדות המזון המהיר Bojangles בקנטון, ג'ורג'יה. ב־2011 היא נהגה לשלם 30 דולר בחודש בשביל להחזיק חשבון צ'קים ב־Wells Fargo, אבל כשצ'ק שחזר ומספר עמלות בגין משיכות יתר הותירו אותה עם מינוס של 1,200 דולר, היא איבדה את החשבון הזה. מאז, היא נהגה לשלם 6 דולר עמלה באופן קבוע בכל פעם שפדתה את המשכורות שלה במזומן. "הייתי תקועה בין הפטיש לסדן", היא אומרת. ואז, חברה סיפרה לה על MoneyCard, מוצר מבית Walmart שמספק הבנק Green Dot מפסדינה, קליפורניה – הספק הגדול ביותר כיום בארצות הברית של כרטיסי דביט שמשולמים מראש.

היום המעסיק שלה מפקיד את המשכורות שלה ישירות אל הכרטיס, והיא משתמשת בו כדי לשלם על הכל – מקניות במכולת ועד לטיפולי שיניים. "זו באמת היתה ברכה עבורי", היא אומרת.

Green Dot מציעה חבל הצלה פיננסי לאנשים כמו מור. עד שהיא התחילה להשתמש בכרטיס לפני כשנתיים, משק הבית שלה נמנה על כ־7% ממשקי הבית בארצות הברית – כ־14 מיליון מבוגרים – שמתפקדים באופן בלעדי במזומן. החברה, שנוסדה ב־1999 על ידי הדי ג'יי לשעבר סטיב סטרייט, התמקדה בתחילה בבני נוער שרצו לבצע קניות ברשת. אבל כש־ Green Dot זיהתה הזדמנות גדולה יותר ב־2001, היא שינתה את המיקוד ועברה למבוגרים, שהשתמשו בכרטיס בגלל שהיו להם תנאי אשראי גרועים, או בגלל שהם לא יכלו להרשות לעצמם את העמלות של הבנקים המסחריים.

לכרטיסי מזומן יש יתרון ברור אחד: כשהמשתמשים מוציאים את כל הכסף שמוטען בכרטיס, זה כאילו שנגמר להם המזומן. כך, הם נמנעים מעמלות על משיכות יתר, שיכולות להגיע לגובה של 35 דולר למשיכה אחת. הכרטיסים גם מאפשרים למשתמשים לבצע רכישות ברשת.

סטרייט, 57, אומר שכמעט 40% מ־5 מיליון הלקוחות של Green Dot היו חסרי חשבון בנק לפני כן.

ב־2007 הוא חתם על עסקה עם Walmart שהיוותה ברכה גם עבור 130 מיליון הלקוחות של הרשת, נכון לאותה העת: כרטיס מזומן עם עמלה חודשית של 3 דולר בלבד (היום זה כבר 5 דולר). זו הוזלה משמעותית בהשוואה לעמלה של כמעט 8 דולר בחודש שנהגו לשלם קודם לכן לקוחות שקנו כרטיסי דביט בחנויות כמו CVS. הזינוק במכירות הכרטיס של Walmart עזר לה לפצות על הירידה הזו בגובה העמלות החודשיות.

ב־2010 סטרייט הנפיק את החברה. למרות ש־Green Dot ייצרה רווחים של מיליארד דולר בשנה שעברה, המנייה שלה איבדה 40% משוויה באוגוסט האחרון לאחר שהיא הורידה את תחזית הרווח שלה, בעקבות העלייה בכמות המתחרים החזקים שנכנסים לשוק. אלא שחדשות רעות עבור Green Dot הן חדשות טובות עבור ציבור האמריקאים שאין להם חשבון בנק. סטארט־אפים שמציעים מזומנים באמצעות הסמארטפון ומגובים בכספי הון סיכון, כמו למשל Chime, בנק דיגיטלי בן שש שנים שממוקם בסן פרנסיסקו, או שירות התשלומים הדיגיטלי Cash App של חברת Square, מחתימים כיום מיליוני לקוחות חדשים.

במבוך הביורוקרטיה

פרופסור מייקל צ'ו מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הארוורד, שותף לשעבר בחברת האחזקות KKR שהיה גם אחד מהמייסדים המשותפים של Compartamos ממקסיקו־סיטי, החברה הגדולה ביותר באמריקה הלטינית להלוואות של סכומים נמוכים, אומר שההזדמנות לשרת את האוכלוסייה בעלת חשבונות הבנק החסרים בארצות הברית היא "ענקית". אלא שבאופן פרדוקסלי, האומה העשירה ביותר בעולם היא גם זו שמציבה כמה מהחסמים הגדולים ביותר בפני יזמים בתחום ההכללה־הפיננסית. טלאי־טלאים של חוקים מדינתיים שנועדו להגן על הלווים מפני מלווים מסוכנים, יחד עם חוקים פדרליים שמגנים מפני הלבנת כספים, מאלצים את הסטארט־אפים בתחום לנווט בתוך מבוך של ביורוקרטיה.

ובעיה נוספת: הטכנולוגיה להעברת כספים בין המוסדות הפיננסיים בארצות הברית היא ישנה, איטית ויקרה. בזמן ש־M-Pesa מעבירה כסף במובייל לאורכה ולרוחבה של קניה בתוך שניות וכמעט ללא עלות, העברת כספים אלקטרונית ממיאמי לניו יורק יכולה לקחת יומיים ולעלות עד ל־40 דולר.

אבל בתמונה הרחבה, אלה בכל זאת מכשולים שוליים יחסית. הבנק המרכזי האמריקאי הבטיח לבנות מערכת העברת כספים אמריקאית חדשה ומשופרת עד לשנת 2024.

היזמים יפעילו לובי – או שיחדשו בתחום – על מנת להפחית את החסמים הביורוקרטיים. אחרי הכל, יש מיליארדי דולרים שאפשר לגרוף – ואינספור חיים שאפשר לשפר.

הכתבה מופיעה בגיליון נובמבר 2019 של פורבס ישראל – לרכישת הגיליון