הכירו את הפנים מאחורי הטכנולוגיות הביטחוניות הבאות של ישראל - Forbes Israel

Sans-serif

Aa

Serif

Aa

Font size

+ -

Line height

+ -
Light
Dark
Sepia

הכירו את הפנים מאחורי הטכנולוגיות הביטחוניות הבאות של ישראל

כשד"ר אביטל שריפט היתה תלמידת בית ספר, עוד נהגו להפריד בשיעורי המלאכה את התלמידים לשתי קבוצות: "אנחנו הבנות היינו צריכות לתפור איזו חולצה, ולבנים נתנו לבצע כל מיני משימות ...
גיל קריא

כשד"ר אביטל שריפט היתה תלמידת בית ספר, עוד נהגו להפריד בשיעורי המלאכה את התלמידים לשתי קבוצות: "אנחנו הבנות היינו צריכות לתפור איזו חולצה, ולבנים נתנו לבצע כל מיני משימות נגרות", היא נזכרת בתחושות התסכול הישנות. "כמה ששנאתי לתפור! כל כך רציתי לבצע כמה משימות נגרות עם הבנים".

חלום הנגרות אמנם לא הוגשם, אבל שריפט הצליחה לאורך השנים להתגבר על כמה וכמה מכשולים מגדריים מאתגרים לא פחות. היא פילסה את דרכה בתעשייה הביטחונית בישראל, ארגון שנחשב באופן מסורתי ל"גברי" במיוחד, והתברגה באחת המשרות הבכירות והמשפיעות בו – שריפט היא האישה השנייה אי פעם לנהל מפעל של התעשייה האווירית, והיחידה נכון לתקופת זמן זו.

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

– לדירוג 50 הנשים החזקות בישראל 

ומעמדה ייחודית זו היא יכולה להצביע על כך שכמו בתחומים אחרים בישראל, גם בתעשייה האווירית אין מספיק נשים בתפקידי ניהול בכירים. "זו בעיה רחבה", היא אומרת. "כל התחום הטכנולוגי נחשב לתחום גברי מאוד, ואני פשוט לא מבינה למה. כל הסטטיסטיקות מראות שנשים מקבלות ציונים טובים יותר מגברים בתיכון במקצועות ריאליים, ובכל זאת מספר הנשים אשר מסיימות לימודים אקדמיים במקצועות אלו נמוך מזה של הגברים. הכל מתחיל בתודעה: אנחנו חייבים לחנך את הבנות כבר מגיל בית הספר, שיידעו שהתחום הזה הוא גם בשבילן".

על עצמה היא מעידה כי סירבה לאורך השנים לקבל כל יחס שונה – לרעה או לטובה – על רקע מגדרי. "תמיד התעקשתי שיתייחסו אליי כאדם, בלי שום חשיבות או משמעות להיותי אישה. הייתי מגיעה לניסויים השכם בבוקר ועוזבת באמצע הלילה. הייתי מטפסת על סולמות ועולה על המכ"ם כדי לעשות בדיקות. השינוי היחיד שנאלצתי לאמץ, בגלל כל הטיפוסים והסולמות, היה להפסיק ללבוש שמלות לעבודה".


שריפט. "חייבים לחנך את הבנות כבר מגיל בית הספר, שיידעו שהתחום הזה הוא גם בשבילן" | צילום: אלי דסה

למעט השמלות, היא מתעקשת, לא היה כל הבדל בינה לבין עמיתיה הגברים. "אני לא היחידה. יש עוד המון נשים מהנדסות בתעשייה האווירית, וכולן מסורות לעבודה לחלוטין. היינו מגיעות עם הזריחה, יושבות במהלך כל הניסוי, וכשהיתה מגיעה השעה 16:00, הנשים היו יוצאות לאט לאט להתקשר כדי לוודא שהילד הגיע לסבא או לחבר. אף אחת לא אמרה 'אני הולכת'. כולנו מבינות את החשיבות של העבודה".

השתיקה יפה להם

את דרכה המקצועית החלה כעתודאית. היא סיימה תואר ראשון בהצטיינות יתרה ושני בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון שבחיפה ושימשה במהלך שירותה הצבאי כמהנדסת אלקטרוניקה בחיל הים. לאחר שחרורה סיימה לימודי דוקטורט ("בשביל הנשמה") במחלקה למתמטיקה שימושית ומדעי המחשב במכון ויצמן.

ב־1991 הצטרפה שריפט לתעשייה האווירית, לחברה הבת אלתא מערכות. "זו היתה התקופה שאחרי מלחמת המפרץ", היא משחזרת. "בעקבות המלחמה נכנסנו לתהליך פיתוח של כמה טכנולוגיות מתקדמות במיוחד, כדי לתת מענה לאיום הטילים על מדינת ישראל".

באותן השנים שימשה כמהנדסת הראשית של פרויקט "אורן ירוק", המכ"ם של פרויקט "חץ" היוקרתי, אשר מזהה את טילי האויב ומאפשר לטיל החץ להתביית עליהם. "בפרויקט החץ היתה המון חדשנות ופריצת דרך. לא העתקתנו שום דבר מאף אחד ומשום טכנולוגיה קיימת, אלא הבאנו הרבה חוצפה והרבה תעוזה, שביחד עם האמון הרב שנתנו בנו הביאו לתוצאות", היא מתגאה. בשנת 2003 הוענק לשריפט פרס ישראל לביטחון על תרומתה לפרויקט, אשר נחשב עד היום לאחד מפרויקטי הדגל של התעשייה הביטחונית הישראלית.

מאז ועד היום המשיכה להתקדם בסולם הדרגות בתעשייה האווירית. היא ניהלה פרויקטים שונים ומסווגים, שימשה כראש מנהלת ההגנה האווירית בחברה וכסגנית מנהל מפעל "משגב" שבו מיוצרות מערכות מתקדמות לזיהוי, גילוי ומעקב אחר עצמים שונים. בתחילת השנה מונתה למנהלת אחד ממפעלי הטילים המשתייכים לחטיבת הטילים והחלל. "אפילו המשפחה והחברים הקרובים ביותר שלי לא יודעים כמעט כלום על העבודה שלי", היא מודה. "עבודה בתעשייה האווירית מביאה עמה המון כיף, אתגר, סיפוק ותחושת תרומה ממשית למדינה, אבל מנגד יש מעט מאוד פרויקטים שעליהם אני יכולה לספר בחופשיות. לי באופן אישי זה מעולם לא הפריע. אף פעם לא חשתי צורך לשכנע בבית כמה משמעותי מה שאני עושה. זה בכלל לא אישיו".

אין לא בלקסיקון

שריפט, העומדת בראש אחד המפעלים הרגישים בישראל, אחראית על פיתוח פרויקטים סודיים שיכולים בקלות לשמש מצע לסרט מדע בדיוני פורה במיוחד. היא מנהלת עשרות פרויקטים ו־350 עובדים, וטוענת שאם יש משהו שחשוב לה זה תמיד לשמור על פתיחות: "המדיניות שלי היא אף פעם לא להגיד 'לא'. אנחנו הכי פתוחים שיש: פתוחים לכל רעיון, מופרע ככל שיהיה, ומתייחסים לכל רעיון בשיא הרצינות".

כמובן שבסופו של דבר רק קומץ רעיונות מגיע בפועל לשלבי המחקר והפיתוח ("תמיד יש מעט מדי תקציבי מו"פ ביחס לכמות הרעיונות"), אבל לדבריה, אלו הן "צרות טובות", משום שכך היא נאלצת לברור משלל הרעיונות את המבריקים ביותר.


"בפרויקט החץ היתה המון חדשנות ופריצת דרך. לא העתקנו שום דבר משום טכנולוגיה קיימת". טיל החץ | צילום: רויטרס

אולי מכיוון שהיא צמחה בעצמה מלמטה, היא מאמינה שרעיון טוב יכול להגיע מכל מקום, וגם העובדים הזוטרים ביותר מוזמנים להציע רעיונות משלהם. "אני מאמינה גדולה באנשים וביכולות שלהם, ולא מהססת לקחת עובדים צעירים ולהטיל עליהם המון אחריות", היא מצהירה. "אצלי במפעל יש ראש מינהל בן 33 בסך הכל, ואני סומכת עליו לחלוטין.

"זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל אני רואה את עצמי כמנהיגה – ולא כמנהלת", היא ממשיכה תוך כדי שהיא פורסת את משנתה. "אני הראשונה להגיע למפעל בבוקר והאחרונה לצאת ממנו בערב, זה עניין של דוגמה אישית. אין אצלי 'חוטבי עצים ושואבי מים'. אם בעוד כמה דקות תתחיל פגישה חשובה והקלסרים עדיין לא מסודרים על השולחן – אני אסדר אותם בעצמי, ולא אחכה שיגיע סטאז'ר או עובד זוטר לעשות את זה. זו הדרך שלי. זו הדוגמה שאני מנסה להנחיל".

מה החזון שלך?
"אני צריכה לקחת את המפעל ולהביא אותו למצב של צמיחה, להגדיל את מעגל הלקוחות, המוצרים, לספק הזמנות בזמן ובאיכות גבוהה ועוד. אלו לא סתם סיסמאות, חובת ההוכחה היא עליי. אנחנו עובדים קשה מאוד כדי להרחיב את סל המוצרים והפיתוחים שלנו. כמובן שחלק עצום מהיצירתיות והחדשנות שמציגים פה נותר חסוי, אבל תסמוך עליי, יש פה הרבה מה לראות".

הדירוג המלא מופיע בגיליון יולי-אוגוסט של פורבס ישראל

– לרכישת הגיליון חייגו 077-5273355

– לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל