הם אולי נראים חברים – אך בין בנט ללפיד יש תהום

אין כמו מצב ביטחוני שביר כדי לנהל מו"מ קואליציוני בעמדת דחיפות שמנמיכה דרישות שמצטיירות זניחות על רקע צפירות עולות ויורדות, ואני מקווה שלא תהיה כאן מהדורה שלישית של מנהרת הכותל וחיסול משעל (תגובות פאניקה של נתניהו שהובילו בעבר לקורבנות וכשלים).

קשה להעריך מה עדיף – מעבר של כמה רקטות לחיזבאללה או נפילה לידי מורדי אסד הג'יהאדיסטים. הגיחות האחרונות היו כירורגיות ומתואמות עם ארה"ב ולא זלגו למטרות נוספות – ויש כאלה. מי שמסייעות, בעל כורחן, לדחוק את נתניהו והליכוד לפינת המו"מ הקואליציוני ללא היסטריה ביטחונית, הן סוריה וחיזבאללה. כל תגובה אלימה שלהן לתקיפה עשויה ליצור אווירת חירום, ויאללה חושו אחים חושו לממשלת אחדות, העיירה בוערת.

לקבלת כל העדכונים, הדירוגים והניתוחים – עשו לנו לייק בפייסבוק

אמנם, בתגובה על ההפצצות בסוריה הצהיר השבוע שר הביטחון אהוד ברק כי "ישראל מזהירה ופועלת", אבל על הכוונת הייתה איראן ולאו דווקא תרגיל לזירוז המו"מ הקואליציוני.

דווקא תחום הביטחון, ממנו נגזר תקציב הביטחון, ממנו נגזר התקציב כולו ועמו האידיאולוגיה החברתית, נעלם לגמרי מהמו"מ, והוא ממתין כמו קרחון קטלני להפלגתה של הטיטניק הממשלתית. עיסוק אמיתי בבעיות המדיניות והביטחוניות, להבדיל מנשף המסכות הנוכחי, מחייב תשובות של ממש ולא רק את הגדרת איראן והפלסטינים כאיום.

איש המפתח בהעלאת הנושא אמור להיות יאיר לפיד. הוא חייב לומר משהו ברור ולא רק "חידוש המו"מ עם הפלסטינים". לא מומלץ לפוליטיקאי טירון, שזה עתה בקע מן הביצה אל הביצה, להתחיל ממשבצת הסרק של ביבי. אלא אם כן הוא רוצה להיות כמוהו. לפיד אגב לא צריך להיות מקורי, יש לו מרחב ציטוטים ברורים מקלינטון עד אולמרט, ואם הם לא בספרי הציטטות שלו אז עפר שלח מכיר אותם בעל פה, ואני מניח שגם מצדד בהם.

הדבר הבולט ביותר בטנגו הקיפודים הקרוי מו"מ קואליציוני, הוא אי האמון של כל מנהלי המו"מ בבנימין נתניהו. הכל מבינים שהאיש בובה שניתן להזיז אותה – אידיאולוגית – לכל כיוון שיבטיח לו ולחבורתו את ראשות הממשלה. על פני השטח מנפנפים בסמלים (שוויון בנטל), בלחם (הוזלת מחירי הדירות) ובשעשועים (יום ראשון חופשי) שכולם תלויי תקציב הביטחון, אבל המאבק האמיתי הוא הפער האידיאולוגי בין לפיד לבנט.

לפיד (משמאל) ובנט, השבוע בכנסת | צילום: מרק ישראל סלם

מלכודת הדבש

מהחיבור האישי ביניהם נראה כאילו זו זוגיות סבירה. הרבה יותר מזו של פרס-רבין או מופז-לבני, אבל זו טעות אופטית. שניהם צעירי חיוך חדש ואופטימי של מנצחים, נקיים ומטופחים כמו גורי כלבלבים גזעיים יעני קז'ואל 2.0, אבל גם אם יעמדו בידיים מושטות זה מול זה – תהום רובצת בין בוחרי לפיד ובוחרי בנט.

נסו לאתגר את אנשי בנט בצורך בהסרת התנחלויות ותראו איך החיוכים נמחקים ושבת אחים הופך למלחמת אחים. כל ניסיון לגשר על התהום הזו באמצעות הסכמים קואליציוניים אפופי עשן חדרים אחוריים, יביא להתפרקות. או הבית של בנט או העתיד של לפיד. הרי לא מדובר ביחידה קרבית התפורה מעור אחד או מרעיון אחיד. מרבית נבחריהם מבוססים בחייהם ומבוססים בביצה המקומית, וממילא הם יאבדו את הלגיטימיות שלהם בפעם הראשונה שידקלמו את סיסמת הנוכלים, "דברים שרואים מכאן".

ועדיין איש המפתח הוא לפיד ואיש המנעול הוא בנט. תלוי מי ימצמץ ראשון – וזה יהיה כנראה בנט. מבחינת הטקטיקה של בוחריו ונבחריו, הוא יכול להרשות לעצמו לשחק אותה מתון. למתנחלים אין שום בעיה לשקר ברגע נתון כדי לייצב את חזית ארץ ישראל. המטרה היא למשוך את לפיד למלכודת הדבש, ממנה הוא יתקשה להשתחרר כאשר הרוב בממשלה ימשיך במדיניות הנוכחית. לפיד כבר הוכיח שהוא יודע להיות שמרן לא פחות מזעיר בורגני, או "מעמד ביניים", כפי שקרוי "מעמד תנו לחיות בארץ הזאת ומה אכפת לנו מה קורה מסביב".

אם לפיד הולך לאופוזיציה הוא עשוי להחליף את ביבי כשיכה בנו צונאמי כלכלי, מדיני או ביטחוני. אם ישתפן הוא יהיה שותף טבעי לממשלה שתנהל את ענייני המדינה באורח שבו נוהלו עד עכשיו – קיפאון מדיני (ירושלים מאוחדת), פוליטי (זועביס) וחברתי (הנצחת הטייקונים בעלי בריתו), כך שלא יהיה מנוס מהקמת תנועה אופוזיציונית אמיתית. שהדפוקים האמיתיים יניפו את שלושת הדגלים שהם בעצם דגל אחד, של היות בן אנוש במאה ה-21: מאבק אמיתי בהון-שלטון-ביטחון, מו"מ אמיתי עם הפלסטינים, שותפות אמיתית עם ערביי ישראל.

עד שזה יקרה, צריך למנות את שבחי לפיד. החשוב ביותר הוא שינוי האידיאל הגברי בשירות פוליטיקת המנהיגות הישנה. המהפך הדרמטי מהפוזה הגנרלית המסוקסת שעוצבה בקסרקטינים ובשדה הקרב, לפוזה של הפלייבוי המסוקס והמהורהר שעוצבה במכון הכושר ובשדה הפרחים. בחברה שבה אגף ימין קיצוני מתנאה במנהיג חובש כיפה שעוצב בסיירת מטכ"ל, הנה המנהיג הנוכחי של הימין הקיצוני פחות: היה כתב אמיץ ב"במחנה" והוא מחתן זוגות חילונים בנישואין אזרחיים. נכון, ארוכה הדרך למנהיג שיהיה אולי שמאלן הומו שעוצב בשנקר ומוכן לשבת עם חנין זועבי, אבל היכונו לביאת המשיח, ותודה לחמורו, יאיר לפיד.

יאיר לפיד | צילום: אלעד גוטמן